איטה קאליש
פעולות נוספות
| איטה קאליש | |
| איטה קאליש |
איטה קאליש קמינר (15 באפריל 1897 – 10 בינואר 1994) הייתה סופרת ואשת רוח ישראלית ילידת פולין.
ביוגרפיה עריכה
נעורים עריכה
נולדה באוטבוצק שבפולין לאדמו"ר ר' מנחם מנדל קאליש (בנו של ר' שמחה בונם קאליש).[1] התחנכה בידי מורים פרטיים. היא למדה חומש יחד עם אחיה, למרות היותה ילדה. אביה התגאה שבתו מכירה את המקורות היטב ואף נהג לבחון אותה מדי שבוע על הפרשה. לעיתים אמר שעדיף היה אילו נולדה כבן, משום הצימאון שהביעה ללמוד ולהשכיל. היא קיבלה מחסיד של אביה את הביאור של משה מנדלסון לתורה (החיבור בן מאה השנים עדיין שימש כאמצעי העיקרי ללימוד גרמנית ומשם להיכרות עם התרבות האירופאית בקרב יהודי מזרח אירופה) על מנת שתוכל לעיין בו.[2] חייה כנכדת האדמו"ר מאוטבוצק מתוארים באוטוביוגרפיה שלה.
אף על פי שהעניין שלה בלימודי חול עורר את התנגדות אביה, המשיכה לקרוא עיתונים וספרים ביידיש ובפולנית שהוברחו לביתה על-ידי בת דודתה. היא חמקה להצגות וקונצרטים.[3] היא תיארה כיצד בערה בה תשוקה לתרבות הפולנית הכללית ולתרבות היידית המודרנית.[4]
היא המשיכה בלימודיה הסודיים גם לאחר שנישאה בשידוך בגיל חמש עשרה לאברך שאביה בחר עבורה, בן למשפחת קאמינר המיוחסת והאמידה מחסידות גור.[5] בקרב הנשים היהודיות שנשלחו לבתי-ספר פולניים רווחה היכרות עמוקה יחסית עם התרבות הפולנית. נשות משפחת החתן בדקו את הידע של קאליש בכתבי גבריאלה זפולסקה.
למרות הנישואין היא ברחה מהבית, אך לאחר תחנוניו של אביה חזרה לבעלה, אף על פי שצימאונה לעצמאות ולידע לא רווה. בעבורה, טקס הנישואין ובעיקר גזיזת צמותיה היה אירוע טראומטי.
בשל מצוקה כלכלית בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה עם בעלה להתגורר באחוזת חמיה העשירים, אחוזת פרודזמציה. בשנת 1919 נפטר אביה, והיא החליטה לעזוב את בתה בת השנתיים[6] זינה ואת בעלה. אף על פי שאינה מספרת על כך בספרה "אתמולי", היא עזבה את הבית לאחר שחמותה גירשה אותה. ב-1991 היא תפרסם חוברת שבשם "לבתי" בה היא תספר על שגורשה משום שהיא מתכתבת עם צעירים ציוניים. בתה זינה וכל רכושה נשארו בבית בעלה והוריו. בעלה המשיך לשמור לה אמונים גם לאחר גירושיהם, ולא נישא שוב. הוא ומשפחתו נרצחו בשואה.[7]
יציאה בשאלה עריכה
אחרי שעזבה את בית הוריו של בעלה, היא מכרה טבעת שהייתה ברשותה ושכרה חדר בדירה בוורשה ברחוב קרמליצקה 15, יחד עם שתי אחיותיה, נעמי ורחל שיצאו בשאלה יחד איתה ולימים עלו לארץ-ישראל. בסלון שיצרה דנו ביצירות ספרותיות בנות זמן וכן בספרות עברית וספרות יידישאית. המקום שימש מרחב תרבותי לאנשים שהתמודדו עם המעבר מהעולם החסידי הישן לעולם החילוני החדש. בוורשה התרועעה עם סופרים יהודים של אותה תקופה, ביניהם אסתר שומיאטשר, פרץ הירשביין, משה ברודרזון ורעייתו. מקום עבודתה הראשון היה ארגון היאס, שעזר ליהודים להגר לארצות הברית ולהתאקלם בה, שהשתייך לבונד. היא למדה רדיולוגיה, אך לא עסקה במקצוע זה מעולם.
בתחילה ניפגשה עם בתה מדי שלושה חודשים. המפגש התקיים בעיירה רחוקה שבני משפחת קמינר עברה אליה עקב המהפכה הקומוניסטית. המפגש האחרון בבית זה היה גורלי. בערב שבת לקחה את בתה ונסעה איתה ברכבת לוורשה. על כך אמרה לה בת החמש : "אמא את גנבת אותי".[8]
בשמונה השנים הבאות היא חיה עם בתה בברלין. היא קיבלה בעקבות בוררות בבית הדין בוורשה משמורת חוקית על בתה. לאחר מכן, בשל הצעת עבודה שקיבלה, היא עברה לפריז. בתחילת 1933 עברה לפריז ושהתה כחודש אצל הסופר והמשורר דוד פוגל ואשתו השנייה עדה נדלר.[9] ב-5 באפריל 1933, כשלושה חודשים אחרי עליית הנאצים לשלטון, הפליגה עם בתה לארץ ישראל.
פועלה בארץ עריכה
בארץ עבדה בהתאחדות עולי גרמניה ולאחר מכן בסוכנות הידיעות "פאלקור" של הסוכנות היהודית, בהזמנת משה שרת, מנהלו. סוכנות ידיעות זאת תרמה ידיעות עיתונאיות רבות לעיתונים יהודים ברחבי העולם.[10] ב-1948 עברה לעבוד במחלקה לזכויות אזרח, עד פרישתה לגמלאות ב-1967. במסגרת עבודתה במשרד הפנים הייתה מזכירתו של שר הפנים ישראל בר יהודה בשנים 1955-1959.
בארץ המשיכה להשתתף וליצור חוגים חברתיים שעירבו סופרים ועיתונאים. את שיחותיה עם חיים הזז שפגשה בירושלים תיעדה בספר "שיחות עם הזז". מדי פעם כתבה מאמרים לעיתון דבר. לא נישאה שוב, גרה כל חייה ועבדה בתל אביב. בתה זינה נישאה לדוד כפרי, מאנשי הנוער העובד, וגרה בקיבוץ נען. איטה קאליש נפטרה ב-10 בינואר 1994, נקברה בקיבוץ נען ליד בתה וחתנה.
כסופרת עריכה
האוטוביוגרפיה של איטה קאליש ראתה אור לראשונה ביידיש, בשם "א רבישע היים אין אמאליקן פוילן", בשנת 1960. הספר ראה אור בתרגום של המחברת לעברית ובגרסה מורחבת ב-1976, בשם "אתמולי". הספר שופך אור על החברה היהודית בפולין בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כתיבתה מצטיינת ביכולת לתאר בפרטים קטנים, תוך המחשה חיה, רוויית הומור, את החצר של האדמו"ר מאוטבוצק וכן את עולמם של האנשים אשר החליטו לברוח מהדת.[11] על פי החוקרת פולה היימן, סיפור חייה היה יוצא דופן בשל השבר המוחלט שנוצר בינה לבין מסורת משפחתה.[12] בנוסף, בספר תיארה בצורה עסיסית את הנפשות הפועלות בסצנת הכתיבה היהודית הברלינאית ואת חיי בתה בלימודיה. בכתבות שכתבה בעיתונים בארץ עסקה לעיתים קרובות בענייניהן של נשים המתחבטות בענייני משפחה ועלייה.
בספר "שיחות עם הזז" פרסמה קטעי שיחות שערכה עם הסופר חיים הזז, שאותו הכירה בביתו של אהרון זאב אשכולי בירושלים. היא שוחחה עמו ארוכות ורשמה אחר כך בסתר את שיחותיהם. הוא נהג לומר לה שישנו חן גם בשיחות חולין ורכילות. הוא היה אז כבן שלושים ושמונה והיא צעירה ממנו בחמש שנים. הם אכלו יחדיו במסעדות, הלכו להצגות והתארחו זה בביתו של זו. היא סיפרה כי הלכו יחד ליום הולדתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. הזז הותיר אצלה חותם ושיתף אותה בלבטיו.[13]
צאצאיה ומשפחתה עריכה
בתה זינה נישאה לדוד כפרי פרומרמן, מאנשי הנוער העובד, גרה בקיבוץ נען והלכה לעולמה ב-1981.[14] אחייניתה היא השדרנית תמר לוטן מחלוצות הטלוויזיה החינוכית, נינתה השחקנית והסאטיריקנית עינב גלילי.
כתביה עריכה
ספרים עריכה
- א רבישע היים אין אמאליקן פוילן, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, 1963.
- אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
- שיחות עם הזז, תל אביב: מנורה, 1976.
- הדים לתמול: תגובות ורשמי סופרים ואנשי שם על ספרי, תל אביב, תשל"ז.
כתבות בעיתון דבר עריכה
- איטה קאליש, "אשאר כאן ויהי מה!", דבר, 4 במרץ 1960
- איטה קאליש, "מנעי בשורה זו מאחיך", דבר, 11 באוגוסט 1958
- איטה קאליש, "מי יתן ונמצא שלוה נפשית", דבר, 25 ביולי 1958
- איטה קאליש, "אבא, אתה תשוב אלינו "?, דבר, 27 ביוני 1958
- איטה קאליש, "הקופצת למים", דבר, 30 ביולי 1962
- איטה קאליש, "החזירו לי את אבא", דבר, 16 באוגוסט 1965
לקריאה נוספת עריכה
- "איטה קאליש: סיפור אישי של חילון", בתוך: אבריאל בר-לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בתרבות היהודית כרך א, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 36–63.
- פולה היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 56–58.
- אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה, ורשה היהודית לפני השואה, ירושלים : הוצאת כרמל, 2023, עמ' 117-115.
קישורים חיצוניים עריכה
- גרשון בקון, איטה קאליש באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
- אבריאל בר-לבב, פנינים חולות, באתר הארץ, 20 באפריל 2012
- אתר למנויים בלבד עופר אדרת, בת האדמו"ר שהפכה לסמל למרדנות וחילוניות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2013
- איטה קאליש בדף המידע של חנות הספרים של איתמר (מס' 193).
הערות שוליים עריכה
- ^ "איטה קאליש: סיפור אישי של חילון", בתוך: אבריאל בר-לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בתרבות היהודית כרך א, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 36-63.
- ^ פולה היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 56-58.
- ^ קאליש, אתמולי, עמ' 71-74.
- ^ זיווה טבנצ'יק, מחברה מסורתית לחברה מודרנית על פי ספרה של איטה קאליש: אתמולי, 1996.
- ^ היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 57.
- ^ המצבה של זינה בביתר הקברות בקיבוץ נען
- ^ אבריאל בר-לבב, תהליכי חילון בתרבות היהודית.
- ^ "הנשים בחייו של הזז", דף המידע של חנות הספרים של איתמר, מס' 193.
- ^ קאליש, אתמולי, עמ' 144-143.
- ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, בת האדמו"ר שהפכה לסמל למרדנות וחילוניות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2013.
- ^ היימן, האישה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 56-58.
- ^ היימן, האישה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 58.
- ^ איתמר לוי, "הפיוט שברכילות", דף המידע של איתמר, מס' 193.
- ^ [1]
