Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

ג'וליאנו מר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
גרסה מ־15:56, 23 במאי 2026 מאת imported>דב מרקו1969 (←קריירה בתיאטרון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
ג'וליאנו מר ח'מיס
جوليانو مير خميس
ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010
ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010
ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010
לידה נצרת, ישראל ישראלישראל
נרצח ג'נין, הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית
תקופת פעילות 1984–2011 (כ־27 שנים)
פרופיל ב-IMDb

ג'וליאנו מֵר חַ'מִיס (בערבית: جوليانو مير خميس; 15 במאי 1958, נצרת – 4 באפריל 2011, ג'נין) היה שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ופעיל פוליטי ערבי-ישראלי. בן לאב ערבי-נוצרי ולאם יהודייה. נרצח ב-4 באפריל 2011 בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית על ידי חמוש רעול פנים, לא הרחק מהתיאטרון שניהל.

ביוגרפיה עריכה

מר נולד בנצרת, בנם האמצעי של ארנה מר (ח'מיס), אשה יהודייה, בתו של הרופא וחוקר המלריה פרופסור גדעון מר, פעילת זכויות האדם, שעסקה רבות בזכויות אדם בחברה הפלסטינית, ושל צליבא ח'מיס, ערבי-נוצרי, פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחיו של ג'וליאנו, ספרטקוס ואביר, הנהיגו בשנות השמונים את להקת האנרכו-פאנק The A (מלהקות הפאנק הבודדות בישראל שהיו חברים בה ערבים). כשנולד קיבל את השם ספוטניק (על שם הלוויין ספוטניק 1 שברית המועצות שלחה לראשונה לחלל בשנת הולדתו), בגיל שלוש הוחלף את שמו לג׳וליו על שם פרדריק ז'וליו-קירי בעלה של מארי קירי[1].

למד בתיכון עירוני א' בחיפה, במאי 1977 התגייס לחטיבת הצנחנים, ואחר כך שירת בחיל הרפואה[2]. לאחר שירותו הצבאי, נסע ללונדון ולמד ריקוד ופנטומימה, לאחר שנה חזר לישראל ולמד בבית הספר הגבוה לאמנות הבמה "בית צבי"[1].

קריירה בקולנוע ובטלוויזיה עריכה

תפקידו הראשון בקולנוע היה ב-1984, בסרט המתח האמריקאי "המתופפת הקטנה" העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, בבימויו של ג'ורג' רוי היל ובכיכובה של דיאן קיטון[2]. באותה שנה שיחק גם בתפקיד הראשי בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה", כאדי - איש הלח״י הנאבק בבריטים בתקופת המנדט[3].

בשנת 1986 כיכב בתפקיד הראשי בסרטו של עמוס גוטמן "בר 51", לצד סמדר קילצ'ינסקי[4]; ושיחק את המן האגגי בסרט "אסתר", סרט הבכורה של הבמאי של עמוס גיתאי[5]. בשנת 1987 שיחק בסרטו דובר הערבית של מישל ח'לייפי "חתונה בגליל", אשר זכה בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע בקאן[6], ובפרס צדף הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי סן סבסטיאן[7]. בהמשך שיחק במספר סרטים של במאי הקולנוע עמוס גיתאי, בהם: "אסתר" (1986), "ברלין ירושלים" (1989), "כיפור" (2000), "קדמה" (2002).

בשנות ה-90 שיחק בסרטים: "סיפורי תל אביב" (1992), "זהר" (1993), "עץ הדומים תפוס" (1995), "פתיחה 1812" (1997) ו"יום יום" (1998).

בשנת 1998 שיחק בסדרה "פלורנטין", ששודרה בערוץ 2, במסגרת זכיינית השידור טלעד.

בשנת 2002 שיחק בסרט "בחודש התשיעי", בימויו של עלי נאסר[8], ובסרט "טאהרה", עליו אף היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר"[9]. באותה שנה גם שיחק בסרט הטלוויזיה "1,000 קלוריות", לצד אסתי זקהיים, סמדר קילצ'ינסקי ודלית קהן[10].

כן שיחק במספר סרטים אמריקניים, קנדיים וצרפתיים.

קריירה בתיאטרון עריכה

ב-1990 העלה בפסטיבל עכו את הצגת היחיד "המורד העירום".

ב-1993 שיחק במחזה "הילדה של כולם" בתיאטרון בית ליסין.

בתיאטרון "הבימה" שיחק במחזה "מראה מעל הגשר" (בכורה 25 בדצמבר 1999) בבימוי מיכה לבינסון בתרגום דן אלמגור[11] ובמחזה "נשיקת אשת העכביש" (בכורה 7 באוקטובר 2000) מאת מנואל פואיג בעיבוד ובימוי של איציק ויינגרטן[12].

בתיאטרון חיפה שיחק במחזות "בני ערובה", "מדלן"[13], "אותלו", "אילוף הסוררת[14], ו"הדוכסית של אמלפי" מאת ג'ון ובסטר, בבימויו של גדי רול[15]. ב-1998 הורחק מר מתיאטרון חיפה, בעת שגילם את אותלו במחזהו של שייקספיר, לאחר שמאיה מעוז, שגילמה את דסדמונה, התלוננה כי ניסה לחנוק אותה. לאחר שלוש שנים חזר לשחק בתיאטרון. ביולי 2002, אחד הצופים בהצגה "אילוף הסוררת", קרא לעברו "ערבי מסריח, רד מהבמה"[16][17]. בדצמבר 2005 פוטר במסגרת קיצוצים שערך התיאטרון, בהם פוטרו כל השחקנים שהועסקו בחוזים אישיים[18].

בקיץ 2010 ביים את המחזה "העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, התפקיד המקצועי האחרון שלו לפני מותו[19].

מר לימד משחק באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב עד יום מותו. להנצחת זכרו החלה האקדמיה להעלות מדי שנה את "ההפקה השנתית ע"ש ג'וליאנו מר-ח'מיס".

פעילות פוליטית עריכה

מר ח'מיס היה פעיל פוליטי שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מחה כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים ובניית התנחלויות, ופעל למען זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. בריאיון לעיתון "הארץ" ב-2009 אמר: "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר", והוסיף ואמר שהוא בעד פתרון המדינה האחת[20].

במהלך ההצגה "מדליין" בתיאטרון חיפה ב-2003, עורר סערה בקהל, כאשר הקריא מנשר של מטה המאבק של האמנים בישראל תוך הכנסת הערות פוליטיות על כך שהממשלה מפנה כספים לכיבוש במקום לתרבות[21].

תיאטרון החופש עריכה

קובץ:Freedom Theatre - panoramio.jpg
תיאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין

ב-2003 יצר וביים את סרטו התיעודי הראשון, "הילדים של ארנה". הסרט עוסק בתיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, "תיאטרון האבן", שהפעילה אמו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90. שבע שנים אחרי מות אמו, ובעקבות הקרב בג'נין 2002, חזר מר ח'מיס אל הילדים שהשתתפו בתיאטרון ותיעד איך רבים מהם הפכו ללוחמים מתבגרים זועמים וחלקם נהרגו. מר זכה על סרטו בפרס "דסק המבקרים" של פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי בטורונטו, קנדה, ובפרס הראשון בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק[22]. הסרט זכה גם בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ[23].

בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים במחנה הפליטים ג'נין, בשם "תיאטרון החופש"[24]. אותו הקים הקים יחד עם זכריה זביידי, דרור פיילר ויהונתן סטנזק. התיאטרון שם לו למטרה לאפשר לבני נוער וילדים להביע את עצמם וללמוד תיאטרון ושינוי דרך אמנות[25]. מר-ח'מיס הקים לתיאטרון החופש מועצה בינלאומית התומכת בפעילותו, ובין חבריה הפילוסופית ג'ודית באטלר, הבלשן נועם חומסקי, הפילוסוף אטיין באליבר, המחזאי הווארד ברנטון, הסופר אליאס ח'ורי, ואנשי התיאטרון הישראליים אברהם עוז וסלווה נקארה.

מותו עריכה

קובץ:Juliano Mer Funeral (2).JPG
ארונו של מר מוצב בתיאטרון אלמידאן בחיפה לקראת מסע הלוויה
קובץ:Juliano Mer Funeral (10).JPG
מסע הלוויה ברחוב ח'ורי בחיפה

מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו[26]. הלווייתו התקיימה ביום 6 באפריל, ארונו הוצב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, לאחר מכן יצא מסע הלוויה שהחל בהליכה עם ארונו במספר רחובות בשכונת הדר, משם הוסע הארון למחסום ליד ג'נין, ומשם חזרה לקבורה בקיבוץ רמות מנשה, לצד אימו. הרוצח לא נעצר והמניעים למעשה אינם ידועים[27].

ב-2014 יצר הבמאי יגאל לרנר סרט תיעודי לזכרו, שהוצג בפסטיבל הסרטים חיפה[28].

חיים אישיים עריכה

למר-ח'מיס בת מבת זוגו הראשונה. הוא התגורר עם אשתו השנייה ג'ני ניימן, אזרחית פינלנד, אותה הכיר כאשר הגיעה כמתנדבת לג'נין, בחיפה ובמחנה הפליטים ג'נין בקומה השנייה בביתו של זביידי[29]. חודשיים לאחר מותו ילדה אלמנתו תאומים, אחים קטנים לבן שנולד ב-2010.

בני דודו הם התסריטאית-במאית ליהי חנוך (אשתו לשעבר של שלום חנוך) והמוזיקאי רן עפרון.

בראיון שהתפרסם בעיתון הזמן הוורוד, בנובמבר 2000 סיפר מר שהוא ביסקסואל[30].

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'וליאנו מר בוויקישיתוף

בעקבות מותו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 יעל טבת, מחוץ לכל המסגרות - ג'וליאנו מר, שחקן, אוצר בתוכו הרבה מהטרגדיה של ארץ ישראל. ערבי, יהודי, אנרכיסט, העיר, 16 בנובמבר 1984
  2. ^ 1 2 בוקי נאה, שמו עלינו איקסים בהפגנה באום-אל-פאחם, מעריב, 7 בספטמבר 1984
  3. ^ רחל נאמן, משורה ישחרר רק המוות, כותרת ראשית, 21 בנובמבר 1984
    תמר גלבץ, ביקורת קולנוע - להט נעורים, אמונה עיוורת - "זעם ותהילה", בימוי ותסריט: אבי נשר, כל העיר, 7 בדצמבר 1984
  4. ^ איציק יושע, הייתה קלצ׳ינסקיי, חדשות, 6 ביולי 1986
  5. ^ דני ורט, תרגיל אסתטי - "אסתר" (ישראל 86), במאי: עמוס גיתאי. תסריט: עמוס גיתאי, סטפן לוין. צילום: אגרי אלקן, נורית אביב, העיר, 4 ביולי 1986
    רחל נאמן, קולנוע - תנ"ך עכשיו – "אסתר" – בימוי: עמוב גיתאי, כותרת ראשית, 2 באפריל 1986
  6. ^ דן גלעדי, בימאי "חתונה בגליל׳ בקאן: כך עקפתי את הצנזורה, חדשות, 14 במאי 1987
  7. ^ אהרון דולב, פרס ראשון בפסטיוול סן סבסטיאן לסרט הפלשתיני "חתונה בגליל", מעריב, 27 בספטמבר 1987
  8. ^ אורי קליין, פחד, חשד ודעה קדומה, באתר הארץ, 24 באפריל 2003
  9. ^ עכבר העיר, המועמדים לפרסי אופיר 2002, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2002
  10. ^ שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., חמישה סרטים יתחרו בקטגוריית הדרמה בפסטיבל חיפה, באתר ynet, 2 בספטמבר 2002
    מאת רותה קופפר, דיאטה וגילוי עצמי, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2002
  11. ^ נילי ברקן, ‏ראויה לאהבה, ללא פשרות, באתר גלובס, 7 בפברואר 2000
  12. ^ נילי ברקן, ‏ערב של שני שחקנים נפלאים, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2000
  13. ^ מיכאל הנדלזלץ, אין הפרדה בין אישי ללאומי, באתר הארץ, 1 במרץ 2003
  14. ^ נילי ברקן, ‏העיקר שהפיצה דבוקה לישבנו, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2002
  15. ^ מיכאל הנדלזלץ, טעות, כמו שראיתי לא אחת בתיאטרון, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2005
    ציפי שוחט, הדוכסית של אמלפי, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2005
  16. ^ "ערבי מסריח, רד מהבמה", קרא צופה בתיאטרון חיפה לעבר ג'וליאנו מר ב"אילוף הסוררת", באתר הארץ, 9 ביולי 2002
  17. ^ תומך מחבלי התופת גרר בוז ומחיאות כפיים בתיאטרון חיפה, באתר ערוץ 7, 8 ביולי 2002
  18. ^ ציפי שוחט, מנכ"ל תיאטרון חיפה מפטר את השחקנים שהביא דורון תבורי, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2005
  19. ^ מיכאל הנדלזלץ, אפל, כואב ומרתק, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2010
  20. ^ אבי יששכרוף, מלחמת התרבות בג'נין: האיסלאם הקיצוני נגד התיאטרון החילוני, באתר הארץ, 21 באפריל 2009
  21. ^ שרון רופא אופיר ומרב יודילוביץ', ג'וליאנו מר: מעבירים כסף לכיבוש, לא לתרבות, באתר ynet, 18 במרץ 2003
    מהומה בתיאטרון חיפה בעקבות התבטאות של השחקן ג'וליאנו מר נגד הכיבוש, באתר הארץ, 18 במרץ 2003
  22. ^ גואל פינטו, "הילדים של ארנה" זכה בפרס הסרט התיעודי בטריבקה, באתר הארץ, 10 במאי 2004
  23. ^ אביב לביא, אביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
  24. ^ ורד לי, מר מרים מסך, זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006
  25. ^ מתוך אתר התיאטרון
    גדעון לוי, גם ביום בהיר לא רואים את קהיר, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011
  26. ^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
  27. ^ יאיר אשכנזי, יוצרים ישראלים ופלסטינים דורשים לחדש את חקירת רצח ג'וליאנו מר-חמיס, באתר הארץ, 8 באפריל 2015
  28. ^ עכבר העיר, "וילה תומא" יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2014
  29. ^ עודד שלום, כתבה "זעם ותהילה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 8 באפריל 2011, עמ' 10
  30. ^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=ג%27וליאנו_מר&oldid=213704"