הנס הוליין

האס האוס בווינה

הנס הוליין (באנגלית: Hans Hollein; ‏30 במרץ 1934, וינה – 24 באפריל 2014, וינה)^[1] היה אדריכל ומעצב אוסטרי שזכה פרס פריצקר לשנת 1985.

ביוגרפיה עריכה

הנס הוליין סיים את לימודיו בבית הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנויות יפות בווינה ב-1956. בזכות מלגת הצטיינות שבה זכה התאפשר לו לממן את המשך לימודיו בארצות הברית. הוא המשיך את לימודיו במכון הטכנולוגי של אילינוי (שאת לימודי האדריכלות אז ניהל מיס ון דר רוהה) עד 1959 ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי עד 1960. הוא עבד כאדריכל במספר משרדים בשוודיה ובארצות הברית לפני ששב לווינה ב-1964 שם הקים משרד אדריכלים משלו.

הוליין עבד כפרופסור אורח באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס בשנים 1963, 1964 ו-1966. בשנים 1967–1976 לימד כפרופסור באקדמיה לאמנות שבדיסלדורף. מאז 1976 לימד כפרופסור באוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה.

נוסף על עבודתו כאדריכל הציג הוליין תערוכות שונות, בין היתר בביאנלה של ונציה לאמנויות. בשנת 1980 עיצב את הבמה לדרמה שהפיק ארתור שניצלר בווינה בשם "Der Einsame Weg".

הוליין היה מוכר בין היתר בזכות הביקורת החריפה שמתח נגד זרם הפונקציונליזם של הגישה המודרניסטית והשתייכותו לזרם האדריכלות הפוסט מודרנית.

מאז שנות ה-70 זכה הוליין להכרה בין-לאומית בזכות עבודותיו הייחודיות.

עבודות נבחרות עריכה

1964–1965, חנות הנרות נטי, וינה.
1970, גלריית ריצ'רד פייגן, ניו יורק.
1972, חנות התכשיטים שולין, וינה.
1972–1982, המוזיאון הלאומי של אבטיברג, ליד דיסלדורף.
1978, משרד התיירות של וינה.
1983, רושטראסה, ברלין.
1987–1991, המוזיאון לאמנות מודרנית, פרנקפורט.
1990, האס האוס, וינה.
1996–2001, שגרירות אוסטריה, ברלין.
1997–2002, בנק צנטרום, ולדוז, אוסטריה.
1997–2002, ולקניה, המרכז האירופאי לוולקנולוגיה, אוברן, צרפת.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|הנס הוליין]] בוויקישיתוף

הוליין, הנס 1934 עיצוב, אדריכלות, ציור, באתר עמל
קשת רוזנבלום, מת האדריכל והמעצב האוסטרי הנס הוליין, באתר הארץ, 27 באפריל 2014
הנס הוליין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ Architekt Hans Hollein Gestorben, הודעה על מותו (בגרמנית)

[פרנקפורט-1] Architekt Hans Hollein Gestorben, הודעה על מותו (בגרמנית)

[1]

זוכי פרס פריצקר
1979–2000	פיליפ ג'ונסון (1979) • לואיס ברגאן (1980) • ג'יימס סטרלינג (1981) • קווין רוש (1982) • איי אם פיי (1983) • ריצ'רד מאייר (1984) • הנס הוליין (1985) • גוטפריד בוהם (1986) • קנזו טנגה (1987) • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988) • פרנק גרי (1989) • אלדו רוסי (1990) • רוברט ונטורי (1991) • אלוורו סיזה (1992) • פומיהיקו מאקי (1993) • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994) • טדאו אנדו (1995) • רפאל מונאו (1996) • סוורה פהן (1997) • רנצו פיאנו (1998) • נורמן פוסטר (1999) • רם קולהאס (2000)
2001–2020	ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001) • גלן מורקוט (2002) • ירן אוטזון (2003) • זהא חדיד (2004) • תום מיין (2005) • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007) • ז'אן נובל (2008) • פטר צומטור (2009) • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010) • אדוארדו סוטו דה מורה (2011) • ואנג שו (2012) • טויו איטו (2013) • שיגרו באן (2014) • פריי אוטובאן (2015) • אלחנדרו ארוונה (2016) • קרמה פיג'ם, רמון וילאלטה ורפאל ארנדה - RCR אדריכלים (2017) • בלקרישנה דושי (2018) • אראטה איסוזקי (2019) • איבון פארל, שלי מקנמארה (2020)
2021 ואילך	אן לקטון, ז'אן-פיליפ וסל (2021) • דייבדו פרנסיס קרה (2022) • דייוויד צ'יפרפילד (2023) • ריקן יאמאמוטו (2024) • ליו ג'יאקון (2025) • סמיליאן ראדיץ' קלארק (2026)