צחוק
פעולות נוספות
.jpg){kind=link}
צחוק הוא תגובה פיזיולוגית-קולית המאפיינת בני אדם ולעיתים גם בעלי חיים, המתבטאת בשינוי הבעת הפנים ובהפקת קולות אופייניים.
הצחוק נחקר במסגרת תחומים שונים, ובהם פסיכולוגיה, נוירולוגיה ופיזיולוגיה, תחום מחקר זה מכונה גֵּלוֹטוֹלוֹגיה (Gelotology).[1]
אף שהוא מזוהה בעיקר עם הומור ושמחה, מחקרים מראים שהוא עלול להופיע גם במצבי מתח, מבוכה או חרדה, וכן כאמצעי לוויסות רגשי וחברתי.
מבחינה פיזיולוגית, הצחוק כולל הפעלה מתואמת של מערכת הנשימה, מיתרי הקול ושרירי הפנים, ובעיקר הסרעפת. תהליך זה גורם לפליטת אוויר בקצב משתנה ולהפקת צלילים מחזוריים האופייניים לצחוק. לעיתים, הצחוק מלווה בתחושת הקלה, אך הוא אינו מוגבל לחוויות נעימות בלבד. בצחוק עז עשויות להופיע תגובות נלוות כמו דמעות, הסמקה ושינויים בדופק.[2]
מבחינה נוירולוגית, הצחוק מערב רשת של אזורים מוחיים, בהם האמיגדלה, ההיפותלמוס והקליפה הפרה־פרונטלית, הקשורים לעיבוד רגשות, קבלת החלטות ובקרה חברתית. בנוסף, מעורבים אזורים במערכת הלימבית ובגזע המוח האחראים על הפקת הקול והתגובה המוטורית. מחקרים מצביעים על הבחנה בין מסלולים עצביים של צחוק ספונטני (רגשי) לבין צחוק רצוני ונשלט (חברותי או תקשורתי), המעידים על מורכבותו הנוירולוגית של הצחוק.[3]
גורמים לצחוק עריכה
צחוק עשוי להתרחש כתוצאה ממגוון רחב של גורמים. גורמים אלה כוללים היבטים רגשיים, חברתיים, קוגניטיביים, אבולוציוניים, פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. גורמים אלו פועלים בנפרד או בשילוב ומשפיעים על הופעת הצחוק, עוצמתו ואופיו. חלק מהגורמים קשורים לתהליכים פיזיולוגיים ישירים, כגון גירוי מגע או השפעת חומרים כימיים על מערכת העצבים, בעוד שאחרים נובעים מתהליכים קוגניטיביים או אבולוציוניים, הקשורים בהבנה חברתית, פרדוקסים או התנהגויות קבוצתיות.
גורמים רגשיים עריכה
שמחה והנאה עריכה
הצחוק מתעורר לעיתים קרובות במצבים חיוביים, כדי לבטא שמחה או סיפוק. הצחוק משמש כביטוי לתחושת עונג ולרגשות חיוביים, כגון שמחה ואושר.
מחקרים בפסיכופיזיולוגיה מצביעים על קשר חזק בין צחוק לבין הרגש החיובי של שעשוע (amusement), תחושה של הנאה וכיף המופקת ממצב מצחיק או מהנה. במחקר שבו צפו המשתתפים בקליפים שנועדו לעורר שעשוע או שמחה, הקליפים שגרמו לשעשוע עוררו יותר הבעות פנים חיוביות וצחוק לעומת אלו שהעוררו שמחה בלבד. ממצא זה מצביע על כך שהצחוק קשור באופן ישיר לתגובה רגשית המלווים הנאה ושעשוע.[4]
מבוכה, חשש ומתח עריכה
צחוק עלול להופיע גם במצבים פחות נעימים, למשל במבוכה או בסיטואציות מלחיצות, ולעיתים משמש ככלי להפגת מתח. אדם נבוך עשוי לצחוק כדי להסתיר את מבוכתו, וכך להפחית את תחושת חוסר הנוחות מול הסיטואציה או מול צופים.
מחקר נוסף בדק את הקשר בין צחוק תכוף בשגרה לבין תגובות לחץ (Stress) יומיות. התוצאות הראו כי אנשים שמצחקקים לעיתים קרובות במהלך היום חוו הפחתה בקשר בין אירועי סטרס לתסמיני סטרס, כלומר הצחוק שימש "בופר" בין ניסיון מלחיץ לבין תגובה רגשית חזקה יותר.[5]
צחוק עצבני ("nervous laughter") עריכה
צחוק זה מופיע במצבי סטרס, חרדה, מצוקה או חוסר נוחות, ואינו נובע בהכרח מהומור. הוא נחשב לתגובה לפער או קונפליקט רגשי, במהלכו הגוף מנסה לווסת תחושות שליליות על-ידי שחרור מתחים. מחקרים מראים כי אנשים עשויים לצחוק ברגעים לא צפויים או לא מתאימים, למשל במצבי מתח חברתי או מבוכה, והדבר נחשב למנגנון ויסות רגשי ולא רק להבעת שמחה. ניסויים קלאסיים של סטנלי מילגרם הראו שצחוק מסוג זה יכול להופיע גם במצבים של חוסר ודאות או סטרס חזק,[6] מה שמדגים את ההקשר שלו לרגשות מאיימים. בנוסף, מחקרים בתחום החרדה החברתית מצביעים על הבדלים בפרשנות ובתגובה לצחוק אצל אנשים עם רמות חרדה גבוהות, המצביעים על כך שתגובות בלתי-מתאימות של צחוק מתקשרות לבעיות בוויסות רגשי.
צחוק מסוג Schadenfreude עריכה
מחקר מדעי בחן צחוק שנוצר בזמן צפייה בסרטונים קצרים. החוקרים הבחינו בין צחוק שמקורו בשמחה לבין צחוק מסוג schadenfreude, הנובע משמחה על כישלון או מצוקה של אחרים. החוקרים לא בדקו רק את עוצמת הצחוק, אלא גם את התחושות שהופנו כלפי הסיטואציה והאדם שהיה בה. הם מצאו כי בצחוק שמקורו בשמחה, גם מי שמפיק את הצחוק נהנה, וגם האנשים סביבו תופסים את האירוע כחיובי ונעים. לעומת זאת, בצחוק מסוג schadenfreude, האדם הצוחק עדיין חווה הנאה, אך התחושות שמופנות כלפי מי שנפגע בצחוק הן שליליות יותר ואינן נחשבות לחוויה חיובית עבור המקבל.[7]
צחוק סרקסטי או זדוני (sarcastic/malevolent laughter) עריכה
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מצביעים על כך שצחוק אינו מוגבל לשעשוע בלבד, אלא עשוי לשאת משמעות חברתית של ביקורת, עליונות או דומיננטיות. צחוק מסוג זה מציג מאפיינים אקוסטיים שונים מצחוק מחזק או מחבר, ומאפשר לתקשר מצבי יחסים היררכיים, לעג או סרקזם בין אנשים.[8]
גורמים חברתיים ובין אישיים עריכה
יצירת קשרים וקרבה עריכה
צחוק משמש כאות חברתי, מחזק קשרים קבוצתיים ומסייע בהבנה הדדית. צחוק מופיע לעיתים קרובות במהלך דיבור, גם ללא קשר ישיר להומור, כחלק מהתקשורת הבין־אישית. מחקרים מראים שצחוק, במיוחד צחוק משותף, מסייע לחיזוק קשרים בין־אישיים ולהגברת תחושת הקרבה בחברה. הוא מפעיל מנגנונים ביולוגיים כמו שחרור אנדורפינים, שמקושרים להרגשה חיובית וליצירת קשרים חברתיים חזקים יותר. הצחוק משמש גם ככלי אבולוציוני ליצירת קבוצה מלוכדת, ומופיע לעיתים בין זרים, מה שמדגיש את תפקידו בתקשורת חברתית ובבניית קשרים חברתיים.[9]
ויסות רגשי קבוצתי עריכה
צחוק משמש כרגש חברתי חשוב המסייע להפחתת מתחים ולוויסות רגשות בתוך קבוצות. צחוק מופיע בתדירות גבוהה יותר במהלך אינטראקציות חברתיות מאשר בסיטואציות לבד, ואף מגביר תחושת הסכמה, חיבה והבנה הדדית בין המשתתפים. בנוסף, צחוק יכול לשרת ככלי לניהול רגשות שליליים - הוא מקושר לירידה בתגובות פיזיולוגיות של סטרס ולתגובות רגשיות שליליות כמו פחד, כעס או גועל, ולעיתים יעיל יותר מאסטרטגיות אחרות של ויסות רגשות. במחקרים על זוגות נמצא כי שימוש מותאם בצחוק במהלך שיחות קשות מסייע לוויסות רגשות שליליים, והזוגות עם שביעות רצון גבוהה יותר מהנישואין הפגינו שימוש מיומן ביותר בצחוק לצורך ויסות רגשות.[10]
צחוק הוא תגובה "מדבקת" במובן החברתי: אנשים נוטים לצחוק כשאחרים צוחקים, גם ללא גירוי נוסף. תופעה זו קשורה למנגנוני חיקוי רגשיים וקוליים ולתהליכים נוירולוגיים של הבנת האחר, ותורמת לסנכרון רגשי ולחיזוק תחושת השייכות.[11] מחקר ניסויי מצא כי צחוק הוא תגובה מדבקת גם בהיעדר אינטראקציה חברתית ישירה, אך לרוב הוא מתבטא בחיוך או בגיחוך ולא בצחוק מלא. עוד נמצא כי המרכיב השמיעתי ממלא תפקיד מרכזי בהדבקה, וכי עוצמת התגובה פוחתת עם הזמן. ממצאים אלה מדגישים את אופיו החברתי של הצחוק ואת תלותו בהקשר בין־אישי למימושו המלא. [12]
מגפות צחוק (Laughter epidemics) עריכה
במקרים נדירים תועדו התפרצויות המכונות "מגפות צחוק", שבהן קבוצות של אנשים חוו התקפי צחוק בלתי נשלטים לאורך זמן. אחד המקרים הידועים התרחש בטנגניקה (כיום טנזניה) בשנת 1962, כאשר התופעה התפשטה בין תלמידים בבתי ספר והובילה להשבתת מוסדות לימוד. עם זאת, מחקרים מאוחרים מצביעים על כך שמדובר בתופעה של היסטריה המונית (Mass Psychogenic Illness) בעלת ביטוי גופני, ולא בהתפשטות של צחוק במובנו הרגיל.
למרות שהצחוק זכה להדגשה בתיאורים, הוא היה רק אחד ממספר סימפטומים, ושמו של האירוע נקשר אליו בעיקר בשל הניגוד שבין ביטוי של צחוק לבין הקשר של מצוקה גופנית ונפשית. בפועל, הצחוק עצמו מילא תפקיד משני יחסית, ואינו נחשב לתופעה "מדבקת" במובן האפידמיולוגי. בדומה לסימפטומים אחרים שתועדו באירוע – כגון תנועות בלתי רצוניות, ריצה או פרכוסים – גם הצחוק הופיע כביטוי של מצוקה פסיכוגנית, ולא כתגובה לגירוי הומוריסטי או כהתנהגות המועברת מאדם לאדם.
תרבות וסביבה עריכה
למרות שצחוק מופיע בכל שפה ותרבות, יש שונות תרבותית בתוכן ובאופן שבו הוא מופעל ומובחן בתוך תקשורת שפתית וחברתית. חוקרים מסבירים שחלק מהגורמים שגורמים לאנשים לצחוק, וגם ההקשרים החברתיים שבהם צחוק מופיע, נקבעים על ידי נורמות תרבותיות וידע משותף. כלומר, המנגנון הביולוגי של צחוק הוא דומה בכל העולם, אך הדברים שנחשבים מצחיקים, אופני השימוש בצחוק וההקשרים החברתיים שבהם הוא מופיע משתנים בין תרבויות שונות.[13] מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הומור מצביעים על הבדלים בין תרבויות במערב ובמזרח בהפקה ובהערכה של הומור, מה שמעיד על כך שתרבות וסביבה מעצבים את תפיסת ההומור ודפוסי הצחוק.[14]
הקשר דתי ופולחני עריכה
לצד תפקידו החברתי, מחקרים מצביעים על שימוש בצחוק בהקשרים דתיים ופולחניים. טקסים וצחוק מסייעים לחיזוק קשרי קבוצה, ביטוי ביקורת או סאטירה במסגרת דתית, ולעיתים משמשים ככלי רוחני ליצירת חירות, יצירתיות ותקווה. בכך, הצחוק הופך לחלק מהחוויה הדתית והתרבותית, מעבר לתפקודו החברתי-יומיומי.[15]
גורמים קוגניטיביים ואינטלקטואליים עריכה
צחוק נגרם לעיתים כתוצאה מתהליכים קוגניטיביים והבנה אינטלקטואלית של סיטואציות. מחקרים מציינים כי מצבים בלתי צפויים, פרדוקסליים או סתירות לוגיות מעוררים תגובת צחוק, והוא משמש כאמצעי להבעת הומור ומצבים קומיים. לדוגמה, סיפור בדיחה מפעיל לעיתים מנגנונים של הפתעה והפוכה קוגניטיבית, שמעוררים תגובת צחוק. משחקי מילים וסאטירה יכולים לעורר צחוק על ידי זיהוי חוסר עקביות או פרדוקסים בשפה או בהקשרים תרבותיים, מה שמוביל לתגובות הומוריסטיות.
מספר תיאוריות מרכזיות מנסות להסביר את המנגנונים הקוגניטיביים של צחוק
- תאוריית העליונות - מציעה שהומור וצחוק מתעוררים כאשר אדם מרגיש עליונות על מישהו אחר או על מצב נתון, למשל כאשר מוצגים כישלונות, טעויות או חולשות של אחרים בהקשר הומוריסטי.[16]
- תאוריית הסתירה (Incongruity theory) - טוענת שצחוק מתרחש כאשר יש פער בין הציפיות לבין המציאות, או סתירה בין אלמנטים שונים בסיטואציה, וההפתעה הקוגניטיבית שנוצרת מעוררת תגובת צחוק.
- תאוריית ההקלה (Relief theory) גורסת כי צחוק מהווה מנגנון לשחרור מתח נפשי או פיזי שנצבר במערכת. לפי גישה זו, המזוהה בין היתר עם זיגמונד פרויד, הצחוק מאפשר פורקן של אנרגיה נפשית עודפת, במיוחד במצבים של קונפליקט, עכבות או מתח רגשי. תיאוריה זו מדגישה את תפקידו של הצחוק ככלי לוויסות רגשי ולהפחתת סטרס, ולא רק כתגובה להומור.
גורמים אבולוציוניים וביולוגיים עריכה
מחקרים מצביעים על כך שהצחוק אינו ייחודי לאדם, אלא שיש לו שורשים אבולוציוניים שמתקיימים גם אצל פרימטים אחרים, ומשמש ככלי חברתי-ביולוגי חשוב. אצל פרימטים אנתרופואידים, טיפוח חברתי (social grooming) הוא המנגנון המרכזי ליצירת קשרים חברתיים, המתווך על-ידי מערכת האנדורפינים במוח; עם זאת, כיוון שטיפוח חברתי מוגבל בזמן, בני־אדם פיתחו צחוק קולני המאפשר אינטראקציה עם קבוצה גדולה יותר ולחזק את תחושת השייכות החברתית.[17]
מחקרים על קולות משחק הנגרמים מגירוי (כגון דגדוג) אצל הומינידים גדולים - כולל שימפנזים, בונובים, גורילות ואורנגאוטנים - מצאו דמיון אקוסטי לצחוק אנושי, מה שתומך בתיאוריה שיש מקור אבולוציוני משותף להתבטאויות אלה.[18]
גורמים פיזיולוגיים וחיצוניים עריכה
דגדוג עריכה
מחקרים עדכניים מראים שדגדוג (tickling) מייצר צחוק ספונטני בלתי נשלט, המופיע כתגובה לגירוי פיזי על אזורים רגישים בגוף. במחקר שנערך ב-2024 נמצא כי צחוק מדגדוג שונה אקוסטית וצורנית מצחוק הנגרם מגירויים אחרים, והוא מאופיין בפחות שליטה קולית ובמאפיינים ייחודיים. משתתפים הצליחו לזהות צחוק שמקורו בדגדוג בצורה מובהקת.[19]
גז חמצן דו-חנקני ("גז הצחוק") עריכה
חמצן דו-חנקני נחשב לאחד הגזים הראשונים שתועדו כבעלי השפעות פסיכולוגיות, כולל הנאה וצחוק. הרופא והכימאי הבריטי הוראס וולס ותומכיו חקרו את הגז כבר באמצע המאה ה-19, ותיארו תגובות אופוריה במהלך נשימתו, ולכן נקרא "גז צחוק". מאז נערכו מחקרים על השפעותיו הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות, אך שימוש בלתי מבוקר בגז עלול להיות מסוכן.[20]
תרומה לבריאות עריכה
מחקרים מדעיים מצביעים על כך שהצחוק עשוי לתרום לבריאות הכללית ואף להשתתף בתהליכי החלמה אצל חולים. במחקרים נמצא כי לאחר פרקי צחוק מופחתות רמות הורמוני הדחק, כגון קורטיזול[21] ואדרנלין,[22] מה שיכול להפחית לחץ דם ולתרום להפחתת עומסים פיזיולוגיים הקשורים למתח כרוני. בנוסף, הצחוק מגרה שחרור של אנדורפינים,[23] שהם מוליכים עצביים שמקושרים לשיפור מצב הרוח ולהפחתת תחושות כאב, וכן עשוי לתמוך בתפקוד המערכת החיסונית. מחקרים אף מצביעים על כך שתגובות של צחוק משותף קשורות להגברת תחושת רווחה פסיכולוגית, מה שמסייע בהתמודדות עם מחלות ועם מצבי לחץ כרוניים.
לאחרונה התפתח מקצוע כחלק ממערך הרפואה המשלימה, המשתמש בצחוק למטרות טיפוליות בשם "ליצנות רפואית" שבו ליצנים מסתובבים בבתי חולים ומשעשעים חולים בתעלולים שונים.
יוגה צחוק (Laughter Yoga) היא שיטה המשלבת תרגילי נשימה יוגיים עם צחוק יזום כדי לקדם רווחה נפשית ופיזית. היא מיועדת להפחתת סטרס, חרדה ושיפור מצב הרוח, ואף עשויה לתמוך בבריאות כללית במצבים שונים. מחקרים מערכתיים מצביעים על כך שיוגה צחוק קשורה לירידה ברמות סטרס, הפחתת תסמיני חרדה ושיפור בתחושת האושר והאיזון הפסיכולוגי בקרב משתתפים שונים.[24]
מחקרים מצביעים על כך שטיפול בצחוק (Laughter Therapy) מהווה התערבות לא פרמקולוגית, אוניברסלית ובלתי פולשנית, המסייעת להפחתת מתח וחרדה, לשיפור מצב רוח ולהגברת הרווחה הנפשית. טיפול בצחוק מפחית גורמי סטרס פיזיולוגיים ומגביר גורמי אנטי סטרס, ובכך תורם להפחתת דיכאון וחרדה. בתקופות מלחיצות, כגון משבר הקורונה, יצירת סביבה המעודדת צחוק בקרב משפחה, שכנים וקהילה מסייעת להתמודד עם לחצים נפשיים ומחזקת קשרים חברתיים, גם תחת ריחוק חברתי.[25]
היחס לצחוק עריכה
חוקר הפילוסופיה של ההומור והצחוק ג'ון מורל[26] תרם להבנת התופעה דרך תיאוריה פילוסופית רחבה השוקלת את טבעו של ההומור ואת משמעותו החברתית והאתית. בספריו ובמאמריו דן מורל בביקורת על תיאוריות מסורתיות של הומור וצחוק, מציע שיפורים והרחבות שלהם, ובוחן תחומים כמו אסתטיקה, אתיקה ומבנה קוגניטיבי של ההומור.
מורל מדגיש כי צחוק נובע לעיתים קרובות מתפיסה של חוסר התאמה (incongruity) – מצב שבו קיימת סתירה בין הציפיות לבין המציאות – וכי זוהי תופעה קוגניטיבית מרכזית בחוויית ההומור. הוא גם בוחן תיאוריות קלאסיות של הומור ומציע מסגרות המסבירות את תפקידו בהקשרים חברתיים, מוסריים ואישיים. עבודתו כוללת דיון במקורות הקלאסיים ובהגות של פילוסופים בני זמננו בתחום ההומור, ומספקת מבט שיטתי ומשלים על יחסי האדם עם הצחוק.
בספרו של אנרי ברגסון, "הצחוק", מפורטות מספר סיבות לצחוק: איבוד הגמישות, חריגה מהנורמה, חיקוי, מחווה ותנועות המזכירות מכניקה אוטומטית, הפניית הגשמי אל הרוחני, עקרון ההישנות, אפקט הדומינו וזכות בחירה מדומה. ברגסון מציין גם גורמים המשפיעים על הצחוק, כגון קהל יעד, תזמון (בשיחה, בסצנה או בהרצאה), תחושות המועברות לקהל, הזדהות, מבוכה וסלידה.
באופן עכשווי, היחס לצחוק מושפע גם מהקשר תרבותי וחברתי. ביולי 2014 סגן ראש ממשלת טורקיה, בולנט ארינץ', הצהיר כי "לנשים אסור לצחוק בפומבי", כיוון שלדבריו יש בכך פגיעה בצניעות. במחאת רשת שקמה בעקבות דבריו פרסמו נשים רבות תמונות שלהן כשהן צוחקות.[27]
הצחוק בבידור עריכה
.jpg){kind=link}
הצחוק תופס מקום בולט בתרבויות רבות ברחבי העולם, והוא מהווה חלק מרכזי מהחיים החברתיים ומהבידור. מעבר להיותו תגובה רגשית טבעית, הצחוק נתפס לעיתים כמדד לבריאות נפשית ופיזית טובה, ומהווה דרך לשחרור מתחים, לשיפור מצב הרוח ולחיזוק קשרים בין-אישיים.
בתחום הבידור התפתחו לאורך המאה ה-20 וה-21 צורות שונות שמנצלות את הצחוק כאמצעי להנאה ולשעשוע. במאה ה-20 התפתח ז’אנר הקומדיה בקולנוע - סרטים שמטרתם הראשונה היא לעורר צחוק. גם בתיאטרון פופולריות רבה לז’אנרים הומוריסטיים, ובמיוחד ל-סטנד-אפ קומדי, שבו מופיעים יחידים על במה ומספרים בדיחות ואנקדוטות משעשעות בפני קהל חי.
בטלוויזיה וברדיו נעשה שימוש בצחוק בדרך ייחודית: פסקול של צחוק מוקלט (laughter track או laugh track) נוסף במהלך העריכה של סדרות טלוויזיה, בעיקר קומדיות מצבים ותסכיתי רדיו, כדי להגביר את תחושת ההנאה אצל הצופים וליצור "אווירת קהל". מבנה זה נעשה נפוץ במיוחד החל משנות ה-1950 והפך לחלק מזוהה של תרבות הקולנוע והטלוויזיה.
צחוק במסגרת משחק עריכה
הצחוק ממלא תפקיד חשוב בהקשרים של משחק, בעיקר בקרב ילדים ובעלי חיים חברתיים. מחקרים מצביעים על כך שצחוק (או קולות דמויי-צחוק) עשוי לשמש כאות חברתי המסמן כי אינטראקציה היא משחקית ואינה תוקפנית, ובכך להפחית אי־ודאות ולווסת את האינטראקציות בין המשתתפים.[28][29]
אצל ילדים, צחוק מופיע לעיתים קרובות במהלך משחק משותף ותורם לתיאום רגשי וחברתי בין המשתתפים. הוא מסייע בהבחנה בין משחק לבין התנהגות תוקפנית, ובמקרים רבים הפסקת הצחוק עשויה להעיד על מעבר ממצב משחקי למצב של מתח או קונפליקט.[28]
התנהגות משחקית נפוצה גם בקרב יונקים רבים, והיא כוללת חיקוי של מצבים "אמיתיים" כגון מאבק או רדיפה. מחקרים בתחום ההתנהגות האבולוציונית מצביעים על קיומם של אותות משחק (play signals), שתפקידם להבהיר כי מדובר בהתנהגות לא־מאיימת; אצל בני אדם, הצחוק עשוי למלא תפקיד דומה.[30]
לצחוק יש תפקיד חברתי רחב יותר: הוא תורם ליצירת קרבה, להפחתת מתחים ולחיזוק קשרים בתוך הקבוצה. עם זאת, צחוק אינו תמיד נתפס באופן אחיד, מצבים שבהם קבוצה צוחקת עשויים להיתפס בעיני אחרים כהדרה או כאיום חברתי. בהקשרים חברתיים היררכיים, צחוק עשוי לשמש גם כאמצעי לפריקת מתח או לביטוי ביקורת עקיפה, למשל כאשר דמות סמכותית נתפסת במצב מביך או בלתי תואם למעמדה.[10]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:סמליל מטח.svg ענת בלזברג, הצחקתם אותי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הצחוק יפה לבריאות (ויש גם מבחן למדידת האושר), באתר ynet, 16 בפברואר 2005
- קובץ:National Library IL logo.svg צחוק, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Robert R. Provine, Laughter, American Scientist 84, 1996, עמ' 38–45
- ^ APA PsycNet, psycnet.apa.org (ב־English)
- ^ Barbara Wild, Frank A. Rodden, Wolfgang Grodd, Willibald Ruch, Neural correlates of laughter and humour, Brain 126, 2003-10, עמ' 2121–2138 doi: 10.1093/brain/awg226
- ^ David R. Herring, Mary H. Burleson, Nicole A. Roberts, Michael J. Devine, Coherent with laughter: Subjective experience, behavior, and physiological responses during amusement and joy, International Journal of Psychophysiology 79, 2011-02, עמ' 211–218 doi: 10.1016/j.ijpsycho.2010.10.007
- ^ Thea Zander-Schellenberg, Isabella Mutschler Collins, Marcel Miché, Camille Guttmann, Roselind Lieb, Karina Wahl, Does laughing have a stress-buffering effect in daily life? An intensive longitudinal study, PLOS ONE 15, 2020-07-09, עמ' e0235851 doi: 10.1371/journal.pone.0235851
- ^ Stanley Milgram, Behavioral Study of obedience., The Journal of Abnormal and Social Psychology 67, 1963-10, עמ' 371–378 doi: 10.1037/h0040525
- ^ Diana P. Szameitat, André J. Szameitat, Dirk Wildgruber, Vocal Expression of Affective States in Spontaneous Laughter reveals the Bright and the Dark Side of Laughter, Scientific Reports 12, 2022-04-04 doi: 10.1038/s41598-022-09416-1
- ^ Adrienne Wood, Jared Martin, Paula Niedenthal, Towards a social functional account of laughter: Acoustic features convey reward, affiliation, and dominance, PLOS ONE 12, 2017-08-29, עמ' e0183811 doi: 10.1371/journal.pone.0183811
- ^ R. I. M. Dunbar, Anna Frangou, Felix Grainger, Eiluned Pearce, Laughter influences social bonding but not prosocial generosity to friends and strangers, PLOS ONE 16, 2021-08-13, עמ' e0256229 doi: 10.1371/journal.pone.0256229
- ^ Sophie K. Scott, Nadine Lavan, Sinead Chen, Carolyn McGettigan, The social life of laughter, Trends in Cognitive Sciences 18, 2014-12, עמ' 618–620 doi: 10.1016/j.tics.2014.09.002
- ^ Micaela De Weck, Benoît Perriard, Jean-Marie Annoni, Juliane Britz, Hearing Someone Laugh and Seeing Someone Yawn: Modality-Specific Contagion of Laughter and Yawning in the Absence of Others, Frontiers in Psychology 13, 2022-02-17 doi: 10.3389/fpsyg.2022.780665
- ^ Gregory A. Bryant, Constance M. Bainbridge, Laughter and culture, Philosophical Transactions of the Royal Society B 377, 2022-11-07 doi: 10.1098/rstb.2021.0179
- ^ Tonglin Jiang, Hao Li, Yubo Hou, Cultural Differences in Humor Perception, Usage, and Implications, Frontiers in Psychology 10, 2019-01-29 doi: 10.3389/fpsyg.2019.00123
- ^ Oleksandr Golozubov, Concepts of Laughter and Humor in the Sociology of Religion, Procedia - Social and Behavioral Sciences 140, 2014-08, עמ' 528–534 doi: 10.1016/j.sbspro.2014.04.465
- ^ Morreall, J, Taking laughter seriously., SUNY press, 1983
- ^ R. I. M. Dunbar, Laughter and its role in the evolution of human social bonding, Philosophical Transactions of the Royal Society B 377, 2022-11-07 doi: 10.1098/rstb.2021.0176
- ^ Marina Davila Ross, Michael J Owren, Elke Zimmermann, The evolution of laughter in great apes and humans, Communicative & Integrative Biology 3, 2010-03, עמ' 191–194 doi: 10.4161/cib.3.2.10944
- ^ Roza G. Kamiloğlu, Rui Sun, Patrick Bos, Florian Huber, Jisk Jakob Attema, Disa A. Sauter, Tickling induces a unique type of spontaneous laughter, Biology Letters 20, 2024-11 doi: 10.1098/rsbl.2024.0543
- ^ Golo Kronenberg, Georgios Schoretsanitis, Erich Seifritz, Sebastian Olbrich, The boon and bane of nitrous oxide, European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience 275, 2025-09, עמ' 1573–1580 doi: 10.1007/s00406-024-01801-3
- ^ Caroline Kaercher Kramer, Cristiane Bauermann Leitao, Laughter as medicine: A systematic review and meta-analysis of interventional studies evaluating the impact of spontaneous laughter on cortisol levels, PLOS ONE 18, 2023-05-23, עמ' e0286260 doi: 10.1371/journal.pone.0286260
- ^ Lee S. Berk, Stanley A. Tan, William F. Fry, Barbara J. Napier, Jerry W. Lee, Richard W. Hubbard, John E. Lewis, William C. Eby, Neuroendocrine and Stress Hormone Changes During Mirthful Laughter, The American Journal of the Medical Sciences 298, 1989-12, עמ' 390–396 doi: 10.1097/00000441-198912000-00006
- ^ Sandra Manninen, Lauri Tuominen, Robin I. Dunbar, Tomi Karjalainen, Jussi Hirvonen, Eveliina Arponen, Riitta Hari, Iiro P. Jääskeläinen, Mikko Sams, Lauri Nummenmaa, Social Laughter Triggers Endogenous Opioid Release in Humans, The Journal of Neuroscience 37, 2017-06-21, עמ' 6125–6131 doi: 10.1523/JNEUROSCI.0688-16.2017
- ^ Maria Meier, Lisa Wirz, Philip Dickinson, Jens C. Pruessner, Laughter yoga reduces the cortisol response to acute stress in healthy individuals, Stress 24, 2021-01-02, עמ' 44–52 doi: 10.1080/10253890.2020.1766018
- ^ Nuraly S. Akimbekov, Mohammed S. Razzaque, Laughter therapy: A humor-induced hormonal intervention to reduce stress and anxiety, Current Research in Physiology 4, 2021, עמ' 135–138 doi: 10.1016/j.crphys.2021.04.002
- ^ John Morreall, The Philosophy of Laughter and Humor, philpapers.org, 1986 (ב־English)
- ^ אתר למנויים בלבד צוחקות להם בפרצוף // סגנו של ארדואן אמר שאסור לנשים לצחוק בפומבי – והצית גל מחאה, באתר TheMarker, 30 ביולי 2014
- ^ 1 2 הביטויים הפיזיולוגיים של הצחוק, באתר קריית חינוך "דרור"
- ^ Robert R. Provine, Laughter as an approach to vocal evolution: The bipedal theory, Psychonomic Bulletin & Review 24, 2017-02, עמ' 238–244 doi: 10.3758/s13423-016-1089-3
- ^ Animal Play: Evolutionary, Comparative and Ecological Perspectives, 1, Cambridge University Press, 1998-06-04, ISBN 978-0-521-58656-6
