מלומד מחדד את קולמוסו
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
מלומד מחדד את קולמוסו (באנגלית: Scholar Sharpening His Quill) הוא ציור שמן על לוח עץ אובלי מאת הצייר ההולנדי חריט דאו, המתוארך לשנים 1632–1635 בקירוב. מידות היצירה 26.3 × 21.2 ס"מ והיא חתומה במונוגרמה „GD”.
תיאור היצירה עריכה
במרכז הציור נראה מלומד מבוגר היושב בחדר עבודתו מול ספר פתוח. הוא חובש כיפת ראש בגוון חום־סגלגל ולובש גלימה מעוטרת בפרווה. המלומד מתרכז בפעולה עדינה של חידוד קולמוס נוצה: הוא מגלף בזהירות את קצה הנוצה בעזרת להב, תוך שהוא מייצב את הקצה על כרית אגודלו כדי לשלוט בלחץ החיתוך. מצחו מקומט מריכוז וסנטרו קפוץ, והוא בוחן בקפידה את הקולמוס דרך משקפיים מעוטרי זהב המונחים בקצה אפו.[1]
נושא עריכה
דמות המלומד השקוע בעבודתו הייתה נושא אהוב בציור ההולנדי. ביצירה זו מציג דאו סוג שונה של עיסוק אינטלקטואלי: הכנת כלי הכתיבה שיאפשר את העברת מחשבותיו של המלומד אל הספר הגדול המונח לפניו. בעולם הסמלי של התרבות ההולנדית נתפסה פעולה זו כסמל ל„תרגול”, אחד משלושת העקרונות האריסטוטליים – לצד הטבע והחינוך – שנחשבו חיוניים לחינוך מוצלח ולחיים מוסריים. רעיון זה התבטא גם בביטוי הלטיני nil penna sed usus („לא הקולמוס אלא השימוש בו”). בספרות האמבלמטית הומחש רעיון זה באמצעות דמות היען, ציפור שאינה מעופפת אשר נוצותיה שימשו להכנת קולמוסים לכתיבה.[1]
נושא חידוד הקולמוס הופיע גם ביצירות אחרות של אמני התקופה. דוגמה מוקדמת, שהייתה מוכרת לדאו משום שנוצרה אף היא בליידן, היא הציור „חותך הקולמוס” מאת יאן ליוונס משנת 1627 בקירוב, המתאר אדם מבוגר הבוחן את חדות הקולמוס לאחר שעצר את עבודתו. באותן שנים תיארו רמברנדט ואמני חוגו בליידן לעיתים קרובות דמויות של גברים מבוגרים ומלומדים. הדמות בציור זה הייתה אחד הדגמים שהופיעו פעמים רבות ביצירות בליידן באותה תקופה, ובספרות האמנותית המאוחרת היא כונתה לעיתים „אביו של רמברנדט”, משום הופעתה החוזרת ביצירותיו של האמן. דאו עצמו השתמש בדגם זה במספר ציורים מסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה השבע עשרה.[1]
גרסאות והשוואות עריכה
הציור שבאוסף ליידן הוא ככל הנראה גרסה שנייה לקומפוזיציה מוקדמת יותר שהייתה בעבר באוסף ג’יימס סימון בברלין ואבדה. גרסה מוקדמת זו הייתה בפורמט מתומן וכללה איקונוגרפיה מצומצמת יותר: לא הופיעו בה הספרים, שעון החול והמצפן שעל השולחן, ואף לא העמוד והמנורה התלויה ברקע. אחד הטיעונים לכך שהגרסה האבודה קדמה לציור הנוכחי הוא שינוי שניתן לזהות בציור שבאוסף ליידן: במקור צייר דאו את כלי הדיו באותו מקום שבו הופיע בגרסה המתומנת, אך לאחר מכן הזיז אותו ימינה.
בציור שבאוסף ליידן מודגשים פרטים מעודנים יותר בלבושו של המלומד ובחפצים סביבו. המלומד עונד עגיל זהב, לובש צעיף משי וחולצה רקומה בחוטי זהב עדינים, וכלי החידוד שבו הוא משתמש מעוטר בעיטורים יקרים. פרטים אלה עומדים בניגוד מסוים לסביבה הצנועה שבה הוא פועל. אף על פי שהמלומד מוצג בלבוש מהודר, הוא עדיין נזקק למשקפיו כדי לראות בבירור, אף שאינו משתמש במנורת השמן כדי להאיר את עבודתו.[1]
פרשנות עריכה
המתח בין החומריות של הבגדים והחפצים לבין העיסוק האינטלקטואלי של המלומד מודגש גם באמצעות שעון החול, המוצג כשהוא מוטה על צדו ומשמש כתמך לספר. פרט זה עשוי לרמוז על התעלמותו של המלומד מחלוף הזמן ומהחומריות של העולם.[1]
הקשר תרבותי עריכה
בתרבות הפרוטסטנטית של ליידן במאה השבע עשרה הודגשו ערכים של חריצות, משמעת ותרגול. תיאורו של מלומד מזדקן המתמסר למשימתו יכול היה להיתפס כתזכורת לפוטנציאל ולמגבלות של החיים האנושיים. דאו, שפעל בעיר שבה שכנה אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה, הושפע מן הסביבה האקדמית של ליידן, שבה נחשבו החינוך והלימוד לערכים מרכזיים.[1]
הנושא ביצירתו של דאו עריכה
דאו חזר לנושא חותך הקולמוס פעמים אחדות במהלך הקריירה שלו. בטריפטיכון שאבד משנות השישים של המאה ה-17, הידוע כיום רק באמצעות העתק מן המאה השמונה עשרה מאת וילם יוזף לקי, הופיעה דמות של חותך קולמוס כאחת מדמויות המשנה. רעיון חידוד הקולמוס כסמל לתרגול הופיע גם ביצירות אחרות של האמן, ובהן „בית ספר ערב” משנת 1655 בקירוב במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ו„מורה זקן חותך את קולמוסו” משנת 1671 בדרזדן, שבו נראים תלמידים הלומדים לכתוב ברקע.[1]
