עז בנוף
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
עז בנוף הוא ציור שמן קטן שצייר האמן ההולנדי חריט דאו באמצע המאה ה-17. בציור מופיעה עז לא רגילה, שמקבלת את מרכז הבמה, דבר נדיר בציורי התקופה. דאו, שהיה ידוע בכך שהוא עבד באיטיות ובזהירות רבה, יצר את היצירה הזאת ברמת פירוט גבוהה במיוחד. למרות שמדובר בציור של בעל חיים, הוא כולל גם רמזים לסיפור רחב יותר ורעיונות עמוקים יותר.
תיאור היצירה עריכה
במרכז הציור מופיעה עז רבוצה בתנוחה בלתי שגרתית, המשדרת שילוב של רוגע וקלילות: רגל קדמית אחת פשוטה קדימה, ואילו השנייה כפופה לאחור. תנוחה זו, הייחודית למראה ולתחושה הכללית של היצירה, תורמת רבות לאופי האנושי־כמעט של הדמות, ונראה כי דאו ביקש להקנות לה נופך שובב או קליל. העז מביטה היישר אל הצופה במבט שמשדר סקרנות אך גם איפוק, ומקיימת עמו קשר מבט ישיר היוצר תחושת אינטימיות. מראה העז ייחודי גם ברמה הפיזית: צמרה שחור באזור הראש והצוואר, ולבן ביתר הגוף – מאפיינים השייכים לגזע נדיר בשם עז באגות (אנ'), שמקורו באנגליה. מדובר בזן חריג בנוף ההולנדי של התקופה, ולא ידוע כיצד דאו נתקל בו. מכל מקום, חזותה החריגה של העז שימשה לדאו מקור משיכה מובהק, וכנראה הניעה אותו להקדיש לה יצירה עצמאית. סביבת העז נבנתה בקפידה, והיא מוצגת בתוך קרחת יער קטנה בין גזע עץ מעוקם לבין צמח לופית רחב־עלים - קומפוזיציה שמעניקה לדמות מרכזיות תוך שילובה בהרמוניה עם נוף טבעי עשיר בפרטים.[1]
תהליך היצירה והשפעות חזותיות עריכה
העדויות לתהליך העבודה של דאו מצביעות על מחשבה קומפוזיציונית מעמיקה ותכנון מדוקדק. בדיקות טכנולוגיות של הציור - צילום רנטגן וראי אינפרה-אדום - מגלות כי ראשית צוירה העז בתנוחת פרופיל, ורק בהמשך שינה דאו את כיוונה כך שתביט קדימה. שינוי זה מצביע על החלטה מודעת של האמן להעניק לעז מבט ישיר, המחזק את הקשר בין הדמות לצופה. בנוסף, ניתן לזהות השפעה חזותית חיצונית בתנוחת העז: דאו הסתייע ככל הנראה בתחריט מאת מרקוס דה בייה, שהתבסס על רישום של פאולוס פוטר. בתחריט ההוא נראית עז בתנוחה דומה – רבוצה, עם רגל פשוטה ורגל כפופה – אף כי מדובר בגזע אחר. ההקבלה לתחריט מצביעה על עיסוק אמנותי קודם בתנוחות בעלי חיים מסוג זה, ועל נטייתו של דאו להתבסס על מקורות חזותיים קיימים ולשלבם בתפיסה הריאליסטית הייחודית לו.[1]
המשמעות הסמלית של העז עריכה
דמות העז בציור זה אינה רק תיאור טבע ריאליסטי, אלא גם סמל טעון, הנושא עמו הקשרים תרבותיים והיסטוריים בני מאות שנים. סביבתה של העז – הכוללת את צמח הלופית ואת הרקע ההררי - מרמזת על תמות מסורתיות הקשורות בתשוקה ובפוריות. על הגבעה המרוחקת שולב במכוון זוג רועים במצב אינטימי, רמז ברור לארוטיקה. סצנה זו מבוססת על תחריט בשם זוג רועים עם עזים מאת בואטיוס בולסוורט, לפי עיצוב של אברהם בלומאט, ובה נראה רועה עירום למחצה כשהוא שוכב בזרועות אהובתו לצד עזים. הבחירה בצמח הלופית, שידוע כצמח סמלי לפוריות בשל עליו הגדולים והנמרצים, מחדדת עוד יותר את המטען הסמלי של היצירה. העז, בהקשר זה, פועלת לא רק כדמות חזותית אלא גם כסמל ליצר, פריצות וכוחות טבע ראשוניים. שילוב זה בין המציאותי והאלגורי מאפיין רבות מיצירותיו המאוחרות של דאו.[1]
הקשרים תרבותיים ואיקונוגרפיים עריכה
משמעותה הסמלית של העז בציור זה נובעת ממסורת ארוכה של ייצוגה בתרבות החזותית והטקסטואלית האירופית. כבר במאה ה-17 נחשבה העז לדימוי טעון - במובנים מיניים ואף מוסריים. קארל ואן מאנדר, בספרו Het Schilder-Boeck (1604), תיאר את העז כיצור בלתי מוסרי והרסני, והשווה אותה לאישה המובילה גברים צעירים לאובדן. רעיונות אלו הופיעו גם ביצירות של אמנים כמו הנדריק חולציוס, שהציג עז כרמז לתשוקה בציורו נפילת האדם (1616), וכן ביצירתו של פייטר לסטמן "פריז ואוינונה" (1619), שם מתוארת סצנה ארוטית רוויית סמלים חייתיים. הצייר פיטר קווסט אף הקצין את הקישור בין העז לארוטיקה ביצירתו "פנים בית כפרי", שם נראית עז שוכבת בסמוך לזוג אוהבים על מצע של חציר. דאו שואב מהקשרים אלו וממשיך אותם ביצירתו, תוך שילוב של רמיזות אלגוריות מעודנות אך ברורות לעין המיומנת.[1]
קשרים עם יצירה נוספת עריכה
באוסף שברשות יוהאן דה בייה נכללו שתי יצירות מאת חריט דאו, שתיהן משנות ה-60 של המאה ה-17: "עז בנוף" ו-"אישה צעירה בנישה עם תוכי וכלוב". לפי המחקר, כל אחת מהן רומזת בדרכה - לרעיונות הקשורים במיניות אנושית: האחת דרך דמות עז יוצאת דופן, והאחרת באמצעות דמות אישה צעירה לצד תוכי, סמל מוכר לתשוקה באמנות התקופה. קשר רעיוני זה מקבל חיזוק כאשר משווים את שתי היצירות לתחריט מוקדם יותר מאת יאקוב מתהאם בשם "ליבידו", שבו מופיעה אישה צעירה, עירומה למחצה, כשציפור על אצבעה ועז לצדה. ייתכן שדאו ודה בייה ראו דמיון מכוון בין הרכב הדמויות בתחריט לבין השילוב בין שתי היצירות שברשותם - ושילוב זה שימש להם כקריצה אסתטית או סמלית לנוכחותה המתמדת של התשוקה בטבע.[1]
