|primary
|name=
}}
קִרְיַת טִבְעוֹן היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. המועצה מתפרשת על פני שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל, עמק זבולון והגליל התחתון, כ-15 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ו-5 ק"מ צפונית ליקנעם עילית. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. בדצמבר 2025 הוכרז שNvidia תקים בה מרכז פיתוח לכ-10,000 עובדים.
שם המועצה הוא חיבור של שמות היישובים קריית עמל יחד עם טבעון, שאוחדו לרשות אחת. מקור השם "טבעון" הוא העיירה התלמודיתטבעין, אשר שכנה בסמוך ליישוב, ונודעה בזכות החכמים הרבים שישבו בה.
בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי נזכרת העיירה לצד חיפה ובית שאן כיישוב בו היהודים לא הקפידו על הגיית האות עי"ן נכונה, ועל כן לא הורשו לעלות לתורה: ”אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין”[7].
גדול התנאים מהעיירה הוא רבי מאיר, אשר נזכר כי קרא מגילה בבית הכנסת במקום: ”מעשה ברבי מאיר שקראה בבית הכנסת בטבעין מיושב והיו בני הכנסת יושבין”[11]. כן נזכר כי כאשר רבי מאיר ישב בעיירה ערדסקין הסמוכה לטבעון (כיום ח'רבת קוסקוס, מצפון לטבעון) הורה בה לעניין עירוב תחומין של בני טבעון: ”פעם אחת שבת רבי מאיר בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו אמר לו רבי, עירבתי בבצלים לטיבעין, והושיבו רבי מאיר בארבע אמות שלו”[12].
שם היישוב הקדום השתמר עד ימינו בשם החורבה הסמוכה ליישוב החדש, ח'רבת טַבְּעוּן, אשר נסקרה בידי חוקרי המאה ה-19, ובכלל זה במסגרת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל.
בתקופת השלטון העות'מאני, הוקמו במקום היישובים שייח' אבריק (בשטח גבעות זייד) וחארת'יה. אדמות אלו נרכשו על ידי קק"ל ובמקום התיישבו בשנת 1924 קבוצות של חסידים (נחלת יעקב, עבודת ישראל), אך לא הצליחו להיאחז בקרקע, נטשו והקימו את כפר חסידים. משכשל ניסיון ההתיישבות של קבוצות חסידים אלו, עלו על אדמות שייח אבריק בשנת 1926 אנשי "קבוצת הרועים" והזמינו את אלכסנדר זייד עם רעייתו ציפורה להצטרף אליהם. הקבוצה עסקה בכיבוש העבודה ושמירה במקום, במסגרת אגודת השומרים. על הלחימה העיקשת והנחישות להיאחז בקרקע, כתב אליעזר שמאלי את הרומן "אנשי בראשית". אלכסנדר זייד נרצח ב-10 ביולי 1938 על ידי ערבים מקומיים מן המארב, סמוך לקברות השומרים של היום.
ההתיישבות החדשה באזור החלה במחצית השנייה של שנות ה-30, כאשר נוסדו "קריית-חרושת"[13], "אלרואי" ו"קריית-עמל" על ידי שיכון עובדים. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1947, נוסדה טבעון. בינוי היישוב תוכנן על ידי אלכסנדר קליין, פרופסור לאדריכלות מהטכניון, ששימש באותה העת כיועץ תכנון ערים מטעם הקרן הקימת לישראל[14].
בתחילת 1939, חוברו היישובים לרשת הטלפון בזכות מאמציו של פרדריק קיש[15]. בינואר 1944, הונחה אבן פינה לצרכניה מקומית[16].
בשנת 1946 ביקשו פרנסי קריית עמל להקים מועצה מקומית, במטרה לקבע את אופיו ההסתדרותי של האזור, טרם יוקמו בו שכונות שאינן הסתדרותיות[17]. שלטונות המנדט הבריטי הספיקו לאשר את הקמת המועצה לפני סיום המנדט, ובחירות ראשונות למועצה התקיימו במאי 1948[18][19]. בקרב מפלגת הפועלים רווחה הדעה שיש להקים מועצה אחת לטבעון ולקריית עמל. עקב התנגדות גורמים מסוימים בטבעון, בהם החברה המיישבת קרת, הדבר נדחה[20], ובטבעון הוקמה מועצה מקומית נפרדת[21] בסוף שנת 1949[22]. הדיונים על איחוד שתי המועצות נמשכו לאורך שנות ה-50[23].
בשנת 1957, סופחו למועצה של קריית עמל המעברה[24] הסמוכה אליה, שיכון עמלים והיישוב אלרואי. למועצת טבעון סופחו המעברה הסמוכה אליה ורמת הדסים[25]. בשנת 1958, אוחדו קריית-עמל וטבעון ליחידה מוניציפלית אחת בשם קריית טבעון[26]. עקב היקפה הקטן, נעשו מאמצים במהלך שנות ה-70 לסיפוחה של קריית חרושת לקריית-טבעון[27]. באפריל 1978 הושגה הסכמה למהלך[28], ובזכות כך לא התקיימו בקריית חרושת בחירות בשנת 1978[29]. המיזוג הושלם בשנת 1979.
אל מול מצב של חוסר תעסוקה, הגה דב פטישי ב-1936 את רעיון השיכון העצמי של מחוסרי-עבודה וארגן קבוצה של בעלי מלאכה לבנות יחדיו בתים בזול[31][32]. הקבוצה הופנתה לגבעות חרתיה והקימה את היישוב "קריית עמל"[33]. פטישי ביקש להקים 1,500 יחידות דיור[34], אולם בשלב ראשון הוקמו 100 בתים[35] ובשלב שני, בתחילת 1939 נוספו עוד 50 בתים[36]. ליד כל בית הוקצתה חלקה חקלאית למשק עזר.
דב פטישי לא הסתפק בהקמת קריית עמל והמשיך להגות רעיונות התיישבות בקנה מידה גדול. ב-1940 הוא פרסם את תוכניתו להקמת עיר-גנים בת 2,000 תושבים בגבעות חרתיה, שייח' אבריק וקוסקוס – טבעוּן. לשם כך פנה לקק"ל וזאת הפגישה אותו עם ליאופולד שן כדי לשתף פעולה בהקמת עיר הגנים עבור יהודי אנגליה. פטישי, בהזמנת שן, אף נסע בימי מלחמת העולם השנייה לממלכה המאוחדת[37], וארגן יחד עם שן כ־200 נרשמים ראשונים להקמת עיר הגנים שנקראה בשם בית שערים הצפונית שיועדו למכירה/להשכרה למחוסרי דיור בארץ ישראל. עם שובו ב-1945 מונה למנהל הבינוי של החברה הזמנית "בית שערים הצפונית" אותה הקים שן, והחל בעריכת החוזים עם הקבלנים והמשתכנים הארץ ישראלים. סולל בונה בנתה את 200 יחידות הדיור הראשונות ובעקבות סכסוך שהתגלע המשיכה את הבנייה חברת "קרת" אותה ייסד ליאופולד שן[38][39].
באוגוסט 1947 הוחלף שמה של השכונה ל"טבעון" בהמלצת יעקב אריכא מזכיר ועדת השמות של קק"ל[40].
השכונה שגשגה ו"קרת" המשיכה בתנופת הבנייה שהתרחבה לכיוון הגבעות המזרחיות ובהקמת מרכז מסחרי חדש, אכסניות ובית מלון. אולם, מקורותיה הכספיים של החברה הצטמצמו ושן נפנה לגייס כספים מאמריקה. באמריקה נפגש שן עם הנדבן אברהם בלומנסון אשר מייד תרם סכום כסף נכבד להקמת שכונה בטבעון ע"ש אביו, אברהם פרץ (כיום רח' אמנון ותמר). בשכונה זו בנתה "קרת" עוד כ-1,000 בתים ונסלל הכביש ל"רמת הדסה".
"קרת" גם יצרה שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית בהקמת חברה קשורה משותפת בשם "נאות עולים" אשר שן היה מנהלה בפועל. "נאות עולים" בנתה בנוסף בטבעון 192 בתי שיכון זולים.
טבעון הוקמה בתוך חורש אלונים. המתיישבים בחלקם הגדול היו בעלי מקצועות חופשיים וזאת בניגוד לתושבי קריית-עמל אשר ברובם היו עובדי כפיים.
שמה של טבעון נישא כעיר הגנים היפה ביותר בארץ. כך סיפר עליה משה שרת (אז בתפקיד שר החוץ) בביקור שערכו הוא והנשיא יצחק בן-צבי בטבעון בשנת 1955 "הוזמנו לארוחת ערב בחברת הנשיא בביתו של ליאופולד שן, יוזמה של טבעון. שוב נוכחנו לדעת איזו פינה מרהיבה היא שכונת גבעות וחורשות זו – לעילא מכל חמודותיה של שכונת בית הכרם בירושלים, שהייתה פעם שיא של תרבות עיר גנים בארץ"[41].
מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית בכורדיסטן, עיראק ופרס במחצית השנייה של המאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שמקורם מכורדיסטן ומכאן שמו. התושבים היו יהודים כורדים שעלו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הם היו מאוגדים בארגון בשם "ארגון הכורדים מסג'רה למושב עובדים" שבאו מחיפה, חלקם יוצאי קמישלי (סוריה), חלקם יוצאי קהילת נציבין שבטורקיה. חלק מהמשפחות הללו התגוררו בעבר בחוות סג'רה ומשם עברו לאילניה ועזבו[42].
הקמת היישוב במיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי קק"ל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ולידם עיבדו חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך.
תולדות המתיישבים הראשונים היו רצופי מאבק וקשיים עצומים הן במישור הביטחוני כאשר אנשי היישוב התאגדו להגנת היישוב מול הכנופיות הערביות. ארגון ההגנה סייע לתושבים בתגבורת בת 8–10 בחורים, שהיו מצטרפים לתושבי אלרואי בשמירה הלילית. ההגנה אף סיפקה לתושבים כלי נשק, רובים ורימוני יד, וסייעה בבניית גדר ביטחון גובה שני מטר עם חוטי תיל דוקרני. שבמשך היום היו מוסתרים בסליק. יוסף בן בנימין מראשוני ומנהיגי היישוב הקטן היה ממונה על 50 רימוני יד. הוא אף תפר עבורם נרתיקים מיוחדים לכל זוג רימונים. הוא הכין סליק בתוך חבית הטמונה באדמה ובכל ערב היה מוציא אותם מחדש כדי לחלקם בין השומרים. בקיץ של 1936 הצליחה כנופייתו של יוסוף אבו דורה לחדור באחד הלילות לקריית חרושת הסמוכה לאלרואי, שם רצחו ושרפו בני משפחה יהודית אחת. מפקד היישוב באלרואי, יעקב לובליני, לקח עימו את ששון חודדה, איש אלרואי, לקריית חרושת, בעקבות הלהבות שהיתמרו לרחוק מן הבית העולה באש. הם החלו לירות באוויר כדי להזעיק עזרה. הכנופיה נמלטה מן המקום והמשטרה הבריטית שהוזעקה לא יכלה להושיע. יוסף בן בנימין מספר כי לאחר טבח זה החליטה המשטרה הבריטית להעניק שישה רובים, באופן רשמי, לשישה מתושבי אלרואי, שהושבעו כגפירים. עם פרוץ המאורעות וכתוצאה מאי-הופעת הפועלים הערבים לעבודה במחצבת נשר, הופנו רבים מחברי היישוב לעבודה בנשר ובמחצבת אבן וסיד. התושבים נאלצו להתמודד גם מול רשויות ושלטונות ה"יישוב" והמדינה.
לאחר המאורעות החל אוטובוס לפקוד את היישוב אולם רק פעמיים ביום ורק בקיץ. בחורף נאלצו הפועלים לבוסס בבוץ מרחק של כשני קילומטרים, ולא פעם הגיעו לעבודה רטובים עד לשד עצמותיהם, ומדי פעם חלו ונפלו למשכב. סיפר יוסף בן-בנימין: כדי להגיע לכביש הראשי, כביש חיפה–ג'נין (היום כביש חיפה–מגידו) נאלצו העובדים לחצות את נחל הקישון ולעיתים, תוך כדי קפיצות מאבן לאבן, היו שנפלו אל המים. יוסף בן בנימין שהיה נגר ובעל יד טובה, לקח שני פועלים שסייעו בידו להקים גשר באמצעות ברזלים של מסילת רכבת, שלרוחבם לוחות עץ. גשר זה החזיק מעמד עד קום המדינה. אפילו כביש הגישה לאלרואי מכביש חיפה–נצרת נסלל רק לאחר מאבק עיקש וקשה. עד אז נאלצו תושבי היישוב לצעוד ברגל, בקיץ ובחורף, כדי לתפוס אוטובוס לחיפה[43].
כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון. ליד השכונה נובע מעיין אלרואי. על אף כניסתם של תושבים חדשים רבים לשכונה, משמרים ותיקי אלרואי את תרבות המייסדים. הדבר בולט בעיקר בסגנון התפילה ובניגונים המיוחדים הנהוגים בבתי הכנסת באלרואי. בנוסף מתקיימות במקום מדי שנה חגיגות ה"סהרנה" בחול המועד סוכות.
מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי אחד הזיהויים שכן על תל קשיש הסמוך. בקיץ 1920 התמקם על גבעת "חרושת גויים" מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה–ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת[44] נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 1936–1939. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערבים מכפרי הסביבה[45]. היישוב, שהיה רשות מקומית קטנה שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים ביולי 1979 לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון.
כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבנייה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף.
בשנת 2017 הוקמה בקריית חרושת טיילת, כחלק מיוזמה לפיתוח שטחי ציבור ירוקים ונגישים לתושבי הסביבה. מסלול הטיילת מתחיל מאזור פארק הקטר, הפארק המרכזי של קריית חרושת ונמשך לאורך השכונה ועד לשכונת אלרואי ומעיין אלרואי. אורך הטיילת הוא כ-2.5 קילומטרים והיא מתאימה להליכה, רכיבה על אופניים ופעילות גופנית קלה. הטיילת מציעה נוף פסטורלי של צמחייה מקומית, אזורי ישיבה מוצלים, פינות משחקים לילדים ומתקני כושר ציבוריים. בצד הצפוני של הטיילת הוקם פאמפטרק לאופניים.
השכונה הרשמית הראשונה בקריית טבעון הוקמה החל משנות ה-90 ונמצאת בקצה הצפוני של היישוב, צפונית לרמת הדסה, בסמיכות לכפרים הבדואיים בסמת טבעון וכפר זבידאת. השכונה מורכבת משני חלקים: רמת טבעון א' ורמת טבעון ב' שנבנתה מאוחר יותר, בין שני החלקים מפריד כביש 7515. בתי המגורים ברמת טבעון א' הם בתים פרטיים ברובם, לעומת רמת טבעון ב' שרובם דו-משפחתיים. בשכונה נמצאים המתנ"ס הקהילתי השני בגודלו ביישוב, גני ילדים וחטיבת הביניים אורט גרינברג טבעון שנבנתה במקביל להקמת השכונה. במשך השנים התפתח האזור שסביב השכונה והוא כולל אזור מסחרי השייך למעשה לכפר זבידאת הסמוך. בשנת 2006 הודיעה מועצת היישוב על הקמת קניון ראשון בשכונה, קניון בשם "מול היער" (מול כמשחק מילים בין mall לבין לפני היער). הקמת הקניון לוותה בהתנגדות עזה מכיוון רוב תושבי היישוב בטענה שהוא יפגע בצביון הכפרי שלו ומיקומו על חלקת יער יגרום לכריתת עצים מיותרת שלא לצורך. לבסוף נפתח הקניון ב-2012. העצים שהיו בשטח הבנייה הועברו לחלקת אדמה סמוכה וניטעו מחדש. הקניון חווה קשיים בתחילת דרכו ומרבית בתי העסק שבו נסגרו, אך ב-2015 נפתחו במתחם 2 מרכזי פיזיותרפיה של שירותי בריאות כללית ומכבי.
שכונה חדשה בקריית טבעון, צמודה לשכונת אלרואי, לא רחוק ממעיין אלרואי וממכללת אורנים. השכונה מורכבת מבניינים נמוכים, ובמרכזה פארק גדול ובית ספר חדש. השכונה הוקמה ב-2017 על שטח שהיה שייך בעבר לקיבוץ שער העמקים.[46] בשכונה מוקם מרכז מסחרי. חברת אנבידיה צפויה לבנות קמפוס בקרבת השכונה.[47]
קריית טבעון מתאפיינת בבנייה נמוכה, חורשות עצים וגינון רב. סגנון זה מושך תושבים מרקע סוציואקונומי גבוה ולכן יש מגמה לשמר אותו יחד עם פיתוח ובנייה של שכונות חדשות. קיימת החלטת מועצה שלא לפתח תעשייה או מלאכה אשר יש בה מזהמי אוויר, מים או קרקע. היישוב היה חלוץ בתחום המיחזור עוד בשנות השמונים, עת שברוב יישובי ישראל לא הייתה תשתית לריבוי מכלי-אשפה, הפרדת אשפה, מתקני מיחזור וכדומה. בכל בית ביישוב היו שני פחים – לפסולת למחזור ולפסולת רטובה, הנאספים בימים שונים. אולם מחקר שנערך על ידי עיתון מקומי גילה שמפני האשפה לא מבדלים בהפרדת הפסולת ומשליכים את תכולת שני הפחים למשאית הזבל ולמעשה מייתרים את קיומו של הפח הכפול.
תנאי האקלים באזור נחשבים לנוחים. הפרש הטמפרטורה שנתית ממוצעת: 19 מעלות. הטמפרטורה הממוצעת בין יום ולילה היא 10 מעלות. הלחות הממוצעת: 65%–70%. ממוצע ימי שרב בשנה: 20–40 יום וימי שרב כבדים: 3–6 ימים. כמות הגשם הממוצעת בשנה: 700 מ"מ.
בשטח הגבעות בתחומי היישוב וסמוך אליו גדלים שרידי יער אלון התבור והליבנה הרפואי והאלה האטלנטית, חורש טבעי וכן ייעור אינטנסיבי חדש של אורנים נטע הקק"ל. בין עצי אלון התבור הוא עץ האלון העתיק שהיקף גזעו 5.3 מטר. בסביבתו הוצבו ספסלים כפינת הנצחה לחייל אילן גבאי, קצין צנחנים שנפל במלחמת לבנון השנייה.
סגנון המגורים בקריית טבעון מהווה לתושבים רבים, המתגוררים בה, מעין פשרה בין ההתיישבות העובדת לבין סגנון חיים בכרך. שיעור ניכר מתושבי הקריה הם עוזבי קיבוצים. התושבים מגלים מעורבות רבה בנעשה ביישוב, לדוגמה: אחוז המתנדבים למשא"ז קריית טבעון, מבין תושביה, הוא מן הגבוהים במדינה.
גודל היישוב, מאפשר לתושביו להתכנס באירועים מיוחדים כמו חגים לאומיים, עצרות זיכרון וכדומה, לציינם ולחגוג אותם יחדיו.
ביישוב 17 גני ילדים (טרום חובה וגני חובה), 3 בתי ספר ממלכתיים, בית ספר ממלכתי-דתי, בית ספר לחינוך מיוחד, חטיבת ביניים ותיכון. ביישוב נמצא בית ספר "שקד" בית הספר של הקהילה האנתרופוסופית[48]. אחוז מקבלי תעודת הבגרות עמד בשנת 2004 על 72%. שיעור זה עלה נכון לסוף 2021 ל-86%.
תנועת הצופים העבריים ותנועת הנוער העובד והלומד הן תנועות הנוער הגדולות ביותר בקריית טבעון, ובהם חברים למעלה מ-720 ו-120 בני נוער בהתאמה. בשאר התנועות (חילוניות ודתיות) חברים עוד כ-100 בני נוער. אחוז בני הנוער הפעילים בתנועות נוער הוא גבוה מאוד באופן יחסי.
עד מלחמת ששת הימים, הייתה קריית טבעון מרכז לקיט ונופש והתאפיינה בפנסיונים רבים ובבתי הבראה. השינוי בהרגלי הנופש והקיט בציבור הישראלי הביאו לדעיכה של הקיט והנופש ביישוב.
את היישוב מקיף מסלול נסיעה מסודר לאופניים, אשר סומן על ידי המועצה בשם "סובב טבעון"[49]. אורך המסלול כ-30 ק"מ. אחת לשנה מתקיים במסלול אירוע ספורט עממי. באירוע משתתפים כמאות רוכבים מרחבי הארץ.
הקונסרבטוריון בקריית טבעון הוא מהגדולים בארץ. בשנת 2012 למדו בקונסרבטוריון כ-600 תלמידים, במגוון רחב של כלי נגינה, תזמורות, מקהלות ושירה. בקיץ 2013 ייצגה תזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון את היישוב בתחרות בעיר Kerkrade שבהולנד וזכתה במדליית זהב. הקונסרבטוריון מפעיל ביחד עם מוסדות החינוך ביישוב, פרויקט "בית ספר מנגן", בו תלמידים בביתי הספר היסודי לומדים לנגן על כלי נגינה במסגרת הלימודים.
^מוטי זקן, "האובדים מארץ אשור" -העליות מכורדיסתאן וההתיישבות בארץ ישראל, עדות-עדות לישראל, בעריכת אהרון בן-דוד ואבשלום מזרחי, 340-373. המאמר מייחד מקום נרחב לתיאור העלייה על הקרקע וההתיישבות באלרואי. מחבר המאמר ד"ר מוטי זקן הוא מחבר הספר החשוב ,Jewish Subjects and ,their tribal chieftains in Kurdistan, על היהודים המוסלמים והנוצרים בכורדיסתאן במאות ה-19 וה-20, הספר יצא בהוצאת בריל (2007).
