נוגאי חאן
פעולות נוספות
ערך ללא מקורות
| ||
| ערך ללא מקורות | |
| בריחתו של נוגאי מפני טוחטה חאן, איור מיניאטורה בכתב יד מהראט, אפגניסטן, שצויר על ידי סיף אל וחידי בסביבות 1430. נשמר בספרייה הלאומית בפריז. | |
| פטירה | המאה ה-13 או המאה ה-14 |
|---|---|
| מדינה | אורדת הזהב |
| עיסוק | מצביא |
| שגיאת לואה ביחידה יחידה:WikidataBind בשורה 22<includeonly></includeonly>: אין יישות בוויקינתונים. | |
נוגאי או נוגאי חאן (במונגולית: Ногай хан או Хар Ногай חאר נוגאי, בטטרית: Nuğay, Нугай בערך 1240/1235 ? - 1300/1299) היה מצביא מונגולי ושליט בפועל של אורדת הזהב, בתוקף תפקידו הרם כ"בקליארבק". נוגאי היה בן לנין של ג'ינגיס חאן. סבו היה בואל/באול/טוואל חאן, הבן השביעי של ג'וצ'י חאן. שמו בלידה של נוגאי היה אקאז. על אף שלא היה בעצמו החאן של אורדת הזהב,יוחסה לנוגאי לפעמים תפקיד שנוי במחלוקת של "ממליך מלכים"[1] לגבי החאנים השליטים שהתחלפו בראש האורדה בתקופתו. ידוע כי מילא תפקיד בהדחת החאן טלבוגה. הוא שלט ללא עוררין באזור שממערב לדנייפר (ה"אורדה הכחולה") עד לשערי הברזל והגדה השמאלית של הדנובה. אחרי שנות ה-1270 לא היה נוגאי כפוף לחאנים מסאראי אל ג'דיד, להפך, הם נמצאו תחת חסותו. בשיא כוחו נמנה נוגאי עם המנהיגים החזקים באירופה ונחשב זמן מה למנהיג האמיתי של האורדה. הכרוניקנים הרוסים כינו אותו "צאר" והמיסיונרים הפרנציסקנים בקרים התייחסו אליו כאל קיסר שותף. בעקבות החאן ברקה התאסלם נוגאי חאן בסביבות שנת 1265 תחת השם עיסא נוגאי והפך לאחד המפורסמים שבמומרים לדת האסלאם. בנו צ'אקה נולד לו מאשתו העיקרית, אחה חאטון, וייתכן כי נשא לתקופה קצרה את התואר של צאר של הבולגרים בשנים 1299–1300. השם נוגאי חזר מאוחר יותר, במאה ה-15 בשמה של קונפדרציה של שבטים מונגולים-טטרים:"אורדת נוגאי". שלא הייתה למעשה קשורה אליו. צאצאיהם, ה"נוגאים", התיישבו בהמשך בעיקר בדאגסטן באזור הקווקז. המטה של נוגאי חאן נמצא על גדת הדנובה. סרביה והאימפריה הבולגרית השנייה היו זמן מה בנות חסותו, גם הנסיכויות מדרום רוסיה וחלק מהנסיכויות מצפון-מזרח רוסיה. הוא התחתן עם אופרוסינה פלאולוגינה, בת בלתי חוקית של הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס.
שמו עריכה
לדעת ההיסטוריון הצרפתי פול פליו משמעות המילה "נוחאי" הייתה "כלב", אכן במונגולית המילה "נוחוי" או נוחאי" משמעותה היא "כלב". במקרה זה לא דובר בכינוי שלילי או מעליב, גם כיום נהוג לפעמים לפנות במילה "נוחדוד" "אתם, כלבים" במובן " חברים, רבותי". אף ג'ינגיס חאן קרא למפקדיו המוכשרים " כלבי מלחמה" או "אנשי מלחמה". ייתכן כי ההסבר הוא בכך שהמונגולים חלקו הערכה רבה לכלביהם ששימוש אותם לציד ובהגנת הבית. הכלבים מילאו תפקיד חשוב בחיי הנוודות וגם לפי ההיסטוריון הבריטי ג'.ג'. סונדרס לשימוש בשם "כלב" היה תפקיד מאגי אפוטרופאי - כמסיח את תשומת לבם של הרוחות הרעות, שלפי אמונתם לא התעניינו בכלבים. לפעמים המונגולים קראו לזאב "כלב הערבה". (ראו גם השמות "כלב" ו"זאב" אצל העברים הקדומים והיהודים)
קורות חייו עריכה
שנותיו המוקדמות בימי באטו חאן וברקה חאן עריכה
נוגאי נולד כבן לטטאר, שהיה בן של טרוואל, שהיה בנו של ג'וצ'י. אחרי מות אביו ניהל את נכסי סבו. בימי פלישת המונגולים לאירופה תחת פיקודו של באטו חאן השתתף במסעות הכיבוש בדרום רוס של קייב בקייב, צ'רניגוב וגליציה (הליץ').לחם בהמשך במערכה נגד הונגריה, סרביה ובולגריה.באטו חאן השאיר אותו כמפקד על טומן (רבבת לוחמים) - "טומן באשי" - במולדובה ובוולאכיה של ימינו ששימשו כאזור ספר נוגאי היה כמו באטו חאן ואורדה חאן, אחיין של ברקה חאן ותחת הנהגתו של ברקה חאן הוא הפך למצביא חזק ושפאתן. לאחר מות סבו טרוואל (לפני 1253), הוא הועבר על ידי באטו מהגבולות המערביים למזרח הוולגה ליד יאיק (נהר אוראל), שם קיבל נחלות חדשות.
הפלישה המונגולית השנייה לפולין עריכה
בשנותיו האחרונות האציל ברקה חאן לנוגאי יותר ויותר סמכויות. נוגאי הצטיין כמפקד בקרבות ב-1260-1259 תחת פיקודם של טלבוגה ובורולדאי. בשנת 1260, צפון האולוס של חצי האי קרים היה תחת שליטתו הוא התבלט בפלישה השנייה בפולין כשבזז את סנדומייז', קרקוב וערים אחרות.[2]
עליית כוחו באורדת הזהב ובאירופה 1266-1262 עריכה
אביו של נוגאי, טטר, נפטר בזמן ששירת את הולגו חאן.
המלחמה בין החאנים ברקה והולגו עריכה
.jpeg){kind=link}
ב-1262 פרצה מלחמה בין אורדת הזהב בראשות ברקה חאן והאילח'אנות בראשות הולגו חאן, כאשר שני המנהיגים טענו לתואר כגן. בצבא האורדה מילא נוגאי תפקיד בולט. רשיד א-דין המדאני תיאר אותו כמפקד העליון.[3] הוא פיקד על 30,000 לוחמים והיה הראשון שהוטל עליו לפשוט לשטח האילח'אנות. נוגאי ערך פשיטות לצורך איסוף מודיעין באזור הקווקז ומשך את הולגו עם מרבית צבאו צפונה. הוא חיסל כוח חלוץ בפיקוד שיראמון ופשט עד לנהר קורה אך בדצמבר 1262 נהדף על יד שבראן ואולץ לסגת[4][5] נוגאי התכונן אחר כך לדחות את ניסיון הפלישה של הולגו שבינתיים התעשת, צפונה אל השטח שבשליטת ברקה חאן. הולגו ניסה להקיף את צבאו של נוגאי על גדות הנהר טרק, אך מצא רק מחנה נטוש. אולם בעוד שחייליו שדדו את המחנה, כוחותיו של נוגאי הפתיעו אותו במארב על הנהר טרק והרגו רבים מאנשיו. הולגו גייס אז את שאר צבאו והלחימה העזה נמשכה יום שלם. היתרון שהשיג נוגאי בהתחלה איפשר לו להכריע את אויביו. צבא האילח'אנות חוסל כאשר אלפים רבים מתוכו טבעו למוות תוך ניסיון להימלט והשורדים ברחו אל שטח אזרבייג'ן של היום. הניצחון העלה את קרנו של נוגאי ברחבי האורדה והוא הפך לסגנו הנאמן של ברקה.[6][7]
באוגוסט 1264 הסתיימה המלחמה כאשר הוכתר קובלאי חאן כקגאן בהסכמתם של החאנים ברקה, הולגו וצ'גטאי. אולם ב-1265 התחדשו הקרבות בין אורדת הזהב לאילחאנות. נוגאי נדרש לפלוש לאילחאנות שלראשותו עלה בנו ויורשו של הולגו, אבאקה חאן. ב-19 ביולי 1265 פלש נוגאי לעבר הקווקז ולפרס ויזם מסעות ביזה בכמה אזורים מסביב עד שפגש את יושומוט, אחיו של אבאקה, בקרב על הנהר אקסו. הקרב בין השניים היה עז וקשה מאוד. נוגאי נפצע ואיבד את אחת מעיניו ונאלץ להסיג את כוחותיו. אבאקה רדף אחריהם לאורך נהר הקורה בתקווה לחסלו, אבל נאלץ בתורו לסגת אחרי שהגיע ברקה חאן עם תגבורות.[8] בשובו מצפון לים השחור יישב נוגאי מחדש את שבטי האלאנים על אדמותיו בשפכי נהרות פרוט ודנייסטר.
המלחמה בביזנטים עריכה
ב-1205 בראש 20,000 לוחמים. חצה נוגאי את הדנובה לשטח האימפריה הביזנטית. הוא חיסל את הכוחות הביזנטים שנתקל בהם והחריב את ערי תראקיה. ב-1266 הקיסר מיכאל השמיני שרצה מאוד לכרות איתו ברית, הציע לו את ידי בתו אופרוסיני ("אופרוסיני פלאולוגינה"). הוא העניק לאורדת הזהב מתנות רבות ערך הפך לבן ברית שלה, כשאת כל הדיונים ניהל עם נוגאי ולא עם החאן הרשמי של האורדה.[9] הרעיף על נוגאי פנינים, תכשיטים ותלבושות יקרי ערך, כך שנוגאי הרשה לעצמו להחליף את עורות החיות שהוא לבש כשהוא מחוץ לשדה הקרב. הוא שאל את מארחו האם התכשיטים והבגדים האלה עשויים להגן מפני בזק, למנוע כאבי ראש אחרי ששיבח את התכונות השימושיות המיוחדות שייחס לעורות הכלבים שלבשו אנשיו.[10]
שלטונו בפועל 1294-1266 עריכה
ברקה חאן מת ב-1266. על אף השפעתו, לא ניסה נוגאי חאן לתפוס את השלטון באורדת הזהב ושירת את מנגו-טימור חאן. הוא ידע עם זאת, להשתמש בסמכותו, ושלט כמעט באופן המוחלט על הערבות ממערב לדניפר. בנוסף לנתיניו ה"טורקים" הוא שלט במישרין גם על ה"רותנים"או רוסינים של נסיכות האליץ'-וולין, על האוסטים ועל חלק מהולאכים. הוא ניהל מדיניות חוץ משלו, שלח שליחים אל הסולטאן הממלוכי בקהיר, כרת בריתות נישואין עם הביזנטים ועם האילח'אנים ופשט על ממלכות אירופיות שונות. [11] ב-1282 שלח נוגאי 4000 לוחמים מונגולים לקונסטנטינופול על מנת לעזור לחמיו, הקיסר מיכאל לדכא את המרד של יוחנן דוכאס מתסליה. אולם מיכאל מת ולשלטון עלה אנדרוניקוס השני פלאולוגוס שנעזר בבני בריתו כדי להילחם נגד סרביה.
פלישות לבולגריה ולאימפריה הביזנטית עריכה
ב-1271 וב-1274 הוביל נוגאי פשיטות לבולגריה ולאימפריה הביזנטית. בעת הפשיטה הראשונה נמנע הקיסר מיכאל השמיני להתעמת איתו חזיתית והציע לו את יד בתו.[12] ב-1277 פרץ בבולגריה מרד עממי בראשות איוואילו בתמיכת חיילים ואצילים רבים והוא ניצח שיירה מונגולית שפלשה לארצו. ב-1279-1278 נוגאי פלש לבולגריה בעצמו. הוא הביס את הבולגרים, העביר את הארץ מסעות שוד וביזה וצר על איוואילו בסיליסטרה. כעבור שלושה חודשים הוריד את המצור ונסוג. אחרי שהשתחרר איוואילו מן המצור הוא עמד בראש הכוחות הבולגרים ובקרב דווינה ניצח את הביזנטים שהיו בני ברית של נוגאי. ב-1280 התחיל איוואילו לאבד את תמיכת אנשיו שמאסו במלחמות הבלתי פוסקות נגד הביזנטים, נגד חלק מהאצולה הבולגרית ונגד המונגולים. האצילים בחרו בגאורגי טרטר הראשון כקיסר. אז החליט איוואילו לפנות לנוגאי לעזרה. הוא התייצב עם קבוצה קטנה של תומכים בפני הח'אן וביקש להחזיר לעצמו את השלטון. בהתחלה קיבל אותו נוגאי בחמימות והזמין אותו למשתה. אולם באותו משתה, שבו ישבו לצידו איוואילו וגם איוואן אסן השלישי הצביע נוגאי על איוואילו ואמר:"הוא אויב אבי, הקיסר מיכאל ולא מגיע לו לחיות". איוואילו הוצא להורג במקום על ידי השומרים המונגולים. [13] נוגאי התכוון להוציא להורג גם את איוואן, הטוען השני לכתר בולגריה, אבל אשתו אפרוסינה דרשה להניח לו והוא הסים לבקשתה. איוואן הורשה לברוח לאסיה הקטנה. .[14] נוגאי הפך את הקיסר הבולגרי החדש גאורגי טרטר לבן חסותו. אחרי שגאורגי נמלט לקונסטנטינופול, נוגאי המליך בבולגריה את ידידו סמילץ והמשיך להחזיק בבולגריה כבת חסות של אורדת הזהב.
הפלישה המונגולית השנייה להונגריה עריכה
בחורף 1285פלשו נוגאי וטלבוגה חאן להונגריה עם כוחות מונגולים וקומנים, אבל להבדיל מקודמם, סובוטאי ארבעים שנה קודם לכן, נוצחו. הפ פלשו בשתי חזיתות עם צבא עצום. מפי לוחמים קומנים שנמלטו מהונגריה נודע לנוגאי על המצב הפוליטי הנפיץ שם. האצולה ההונגרית מרדה למעשה במלכם, לסלו הרביעי והממלכה הוחלשה גם על ידי מרד קומנים שאמנם דוכא. נוגאי סבר שאלו תנאים בשלים למתקפה רחבה על הממלכה ההונגרית הנחלשת. הוא עמד מאחורי תוכנית המלחמה, והוא וטלבוגה עמדו בראש שתי שיירות של לוחמים. חיילי טלבוגה חאן החריבו את טרנסילבניה ופשטו עד לפשט אבל נתקלו ברשת ביצורים חדשים של ההונגרים. המונגולים לא ה הצליחו לכבוש אף אחת מהטירות והערים המבוצרות וסבלו מקשיי אספקה רבים, מתקיפות מצד כוחות הונגריים מקומיים ומהתנגדות עזה בכל טירה ועיר שתקפו. לבסוף על יד פשט הם הובסו על ידי הצבא המלכותי ההונגרי בפיקודו של המלך לסלו הרביעי. הכוחות המונגוליים הנסוגים נתקלו אחר כך במארב מצד הסקלרים, [15] שגרמו להם לאבדות רבות בנפש.
נוגאי הצליח יותר מטלבוגה ונשאר בהונגריה באביב עם רוב כוחותיו, אך גם הוא ספג מכות חמורות מכוחות מקומיים - במיוחד מצד הסקלרים, הסקסונים הטרנסילבנים והרומנים. לא עלה בידו לכבוש אף מבצר חשוב, פרט לטירת באן מיקוד (ביישוב מיקוד קקניישראדנוט של היום).שיירתו של נוגאי לא יצרה מגע עם הצבא המלכותי, ונוכח האבדות הוא נסוג . בעת הנסיגה עוד נאלץ לעמוד במארב מצד הסקלרים. [דרוש מקור] בסופו של דבר היווה מסע זה להונגריה תבוסה מבישה עבור אורדת הזהב ואחד הכישלונות הצורבים שנחל נוגאי עצמו.
עליית טלבוגה לשלטון עריכה
בשובם ממסעם האומלל להונגריה שני המנהיגים הגיעו לבירת האורדה ב-1287 ומצאו של טודה-מנגו חאן שקוע בלבטים דתיים. מאוחר יותר באותה שנה הוא ויתר על כס המלכות לטובת אחיינו, טלבוגה. אולי על מנת לכפר על הכישלון בהונגריה ומתוך שאיפה להוכיח את עצמו כשליט מוכשר, שאינו בובתו של נוגאי, יזם מיד טלבוגה פלישה לאילח'אנות, מתוך ניסיון להשתלט על שטחי אזרבייג'ן. הוא נכשל, מה שפגע בתדמיתו ושיחק לידי נוגאי, אשר עדיין נהנה מכבוד על אף תבוסותיו בטרנסילבניה. גם בימי שלטונו הקצר של טלבוגה כחאן אורדת הזהב, שמר נוגאי את מעמדו כמנהיג חזק.[16]
הפלישה המונגולית השלישית לפולין עריכה
ב-1288-1287 פלשו נוגאי וטלבוגה לפולין אולם הוברחו על ידי קואליציה של צבאות ממזרח אירופה.
פלישה בצ'רקסיה עריכה
אחרי התבוסה בפולין ניסו נוגאי וטלבוגה את מזלם בחבל צ'רקסיה שם הרבו במעשי שוד והרג. בשובם לבסיסי החורף שלהם לוחמיו של טלבוגה הלכו לאיבוד וניזוקו בגלל השלגים הכבדים דווקא צבאו של נוגאי חזר בריא ושלם למורת רוחו של טלבוגה. [17]
העימות עם טלבוגה חאן עריכה
היחסים בין נוגאי וטלבוגה לא עלו יפה מעולם ומריבותיהם בעת הפלישות בפולין וצ'רקסיה נחשבו על ידי ההיסטוריון הרוסי ניקולאי קרמזין לסיבה המרכזית לאבדותיהם באותן הפלישות. בסתיו 1290 טלבוגה שחשד כי נוגאי זומם נגדו, הקים צבא נגדו. אף על פי שידע את רגשי השנאה שרחש טלבוגה כלפיו, העמיד נוגאי פנים שאינו מודע לכך ואף כתב אגרות לאמו של החאן בהן הציע לארגן מפגש רשמי ביניהם. אמו של טלבוגה יעצה לבנה לתת אמון בנוגאי וכתוצאה מכך שלח טלבוגה את רוב לוחמיו הביתה והתיצב למפגש עם פמליה קטנה בלבד. לדברי רשיד א-דין נוגאי קיבל אותו בחמימות ואף העמיד פני חולה וחלש.[18] אבל הייתה זו הטעייה. הוא הגיע למפגש עם מספר גדול של חיילים ויחד עם טוחטה ועם שלושת בניו של מנגו-טימור. בעת הפגישה, אנשי נוגאי קפצו מתוך מארב ולקחו בשבי את טלבוגה ואת מלוויו. נוגאי ואנשיו חנקו את טלבוגה למוות. אחר כך פנו לטוחטה הצעיר ואמר לו: "טלבוגה חמס את כס המלכות של אביך, ואחיך שהצטרפו אליו סיכמו לעצור ולרצוח אותך. אני מוסר לך אותם ותעשה איתם כרצונך". טוחטה הוציא אותם להורג.[19]. כגמול לעזרתו בכיבוש השלטון, העניק טוחטה לנוגאי את הכנסות ערי הסחר שבחצי האי קרים.[20] נוגאי ערף את ראשיהם של רבים מהאצילים המונגולים שתמכו בטלבוגה. בתחילת שנת 1291 הוא ארגן את הכתרתו של טוחטה כחאן אורדת הזהב
העימות עם טוחטה חאן ומותו - 1300-1294 עריכה
לבסוף לא נתגלה טוחטה חאן כעוד שליט "בובה". במהרה התעוררה יריבות בינו לנוגאי. היא התבטאה גם בימי המסעות המשותפים נגד הנסיכויות הרוסיות המורדות. הכרוניקנים הרוסים כינו את נוגאי "צאר" מתוך מחשבה שהוא עצמו שליט.[21] חמיו של טוחטה חאן ואשתו קבלו על כך שנוגאי חושב את עצמו מעל טוחטה ונוגאי דחה פעמים חוזרות את דרישתו של טוחטה להתיצב בחצר. הם לא הסכימו לבסוף בסוגיית זכויות המסחר של הערים הג'נובזיות והוונציאניות בקרים.שנתיים אחרי שנוגאי העלה את טוחטה לשלטון יריבותם הגיעה לשיא טוחטה אסף את תומכיו כדי להתכונן למלחמה נגד נוגאי.[22],[23]
הקרב במישור נרגי עריכה
טוחטה ששלט יותר בחלקים המזרחיים של האימפריה גייס צבא גדול, אך, לפי ההערכות, בעל פחות ניסיון קרבי לעומת אנשי נוגאי. מרקו פולו ציין לפי מקורות מונגוליים, שנוגאי גייס 15 טומנים (150,000 לוחמים) בעוד שלטוחטה היו 20 טומנים (200,000 לוחמים). אולם מספרים אלה נראים מוגזמים. שב-1297 ניצבו שני המנהיגים במרחק של כ-16 ק"מ זה מזה[24] כעבור יום פרץ קרב קשוח בין השניים שנמשך כמעט יום שלם, תוך מעורבות מלאה של טויטה ונוגאי. בסוף ידו של נוגאי הייתה על העליונה, חרף הנחיתות במספר חייליו. דווח ששליש מצבאו של טוחטה חוסל ושטוחטה עצמו הצליח להימלט.[25]
קרב קגמליק עריכה
_on_the_River_Don,_in_which_the_former_was_defeated.jpg){kind=link}
כעבור מספר שנים שיקם טוחטה חאן את צבאו ותקף את נוגאי בעומק השטחים שבשליטתו, בכפר קגמליק, על יד נהר הדנייפר. בשנת 1299-או 1300 הצליח עם פרשיו לגבור על נוגאי.בניו של נוגאי נמלטו עם אלף פרשיהם בעוד נוגאי עצמו ברח עם 17 פרשים מלווים עד שנפצע על ידי חייל רוסי בשירות טוחטה. הוא אמר: "אני נוגאי . קח אותי לטוחטה, שהוא החאן". אולם החיים הרג אותו והביא את ראשו לטוחטה. החאן כעס מאוד שהחייל נגע בנסיך מונגולי כי התכוון להוציא אותו להורג בלי שפיכת דם לפי מסורת האבות, והוא הוציא להורג את החייל. אחרי מרדף אחריהם, בניו של נוגאי נתפסו גם הם והוצאו להורג. [26] [27],[28]
על אף כוחו והאומץ בלחימה, לא ניסה נוגאי אף פעם לכבוש את כתר החאן של אורדת הזהב עבור עצמו והעדיף לשמור במעמד השפעה. הוא שירת תחת מספר חאנים של אורדת הזהב: ברקה, מנגו-טימור, טודה-מנגו, טלבוגה וטוחטה.
קווי אישיותו עריכה
ראשיד א-דין מציג את נוגאי גם כמצביא מוכשר וכן כפוליטיקאי ותיק וערמומי. הוא הסתפק בלהיות האדם החזק של אורדת הזהב במקום לנהל בעצמו במישרין את הממלכה. הוא קידם את המסורות המונגוליות והתגאה בייחוסו. עם זאת התאים את אמונותיו הדתיות לצרכים הדיפלומטיים. אחרי שבהתחלה היה טנגריסט אדוק, בדומה לרוב אנשי אורדת הזהב, ונשאר כך אפילו אחרי התאסלמותו של ברקה חאן. מאוחר יותר, באיגרת ששלח ממצרים, הוא טען שהתאסלם גם הואושמו נכלל ברשימת המתאסלמים ששלח ברקה חאן לסולטאן בייברס ב-1263. עם זאת ב-1288 הוא הציג בפני האילחאן ארגון שרידים בודהיסטיים. אחת מנשותיו, יאלאק פפקדה באופן סדיר מנזר פרנציסקני בסטארי קרים והוטבלה לנצרות הקתולית. אחרי שעלה טוחטה חאן לשלטון, נוגאי השיא את בתו קיאט ליאילאק, שהיה בודהיסט שהיה בנו של מפקד שבטי בשם סלג'יודיי. בתו של נוגאי, קיאט התאסלמה אחרי הנישואים. [29][30]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Paul D. Buell; Francesca Fiaschetti et al.Historical Dictionary of the Mongol World Empire. עמ' 219
- ^ C. P. Atwood Encyclopedia of Mongolia and the Mongol Empire, p. 406
- ^ רשיד א-דין, 1971, עמ' 122
- ^ George Lane Early Mongol Rule in Thirteenth Century Iran: A Persian Renaissance, עמ' 77
- ^ Howorth עמ' 115
- ^ J Saunders, The History of the Mongol Conquests, עמ' 117
- ^ 1876 Howorth עמ' 116
- ^ Howorth עמ' 1012
- ^ René Grousset The Empire of Steppes, עמ' 399-400
- ^ Howorth עמ' 1012
- ^ Atwood עמ' 407-406
- ^ G. Pachymeres, De Michaele Paleologo VIII, tom I ed.Bonn, 1835 p. 348
- ^ De Michaele et Andronico Paleologis by George Pachymeres" in GIBI, vol. X, Bulgarian Academy of Sciences, Sofia, p. 181-182
- ^ J.Fine The Late Medieval Balkans, A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest 1987, p.198.
- ^ [ archive-url=https://web.archive.org/web/20070818090015/http://www.hungarian-history.hu/lib/kos/kos06.htm The Daco-roman Legend]
- ^ Saunders עמ' 162
- ^ Howorth עמ' 140-139
- ^ Howorth עמ' 140-139
- ^ Howorth עמ' 140
- ^ Saunders gnw עמ' 162
- ^ Christian 2018 עמ' 42
- ^ Marco Polo עמ' 433
- ^ Janet Martin עמ' 190
- ^ Zhanat Kundakbayeva, "The History of Kazakhstan from the Earliest Period to the Present time", Almaty, 2016
- ^ מרקו פולו עמ' 434
- ^ Baybars al Mansuri-Zubdat al-Fikra,עמ' 355
- ^ Rashid ad Din 1971 עמ' 129-128
- ^ Janet Martin עמ' 190
- ^ Atwood, p. 407
- ^ Vásár p.71
לקריאה נוספת עריכה
- Baybars al-Manṣūrī Zubdat al-fikra fī tā’rīkh al-hijra Cream of thought concerning the history according to the Hijra Chronicles of Qalāwūn and his son al-Ashraf Khalīla Routledge 2020
- David Christian,. A History of Russia, Central Asia and Mongolia, Volume II: Inner Eurasia from the Mongol Empire to Today, 1260 - 2000. John Wiley & Sons. ISBN 978-0-631-21038-2.
- Henry Hoyle Howorth, History of the Mongols from the 9th to the 19th Century: Part 2. The So-Called Tartars of Russia and 1876, Central Asia. Division 1 1876
- Janet Martin, "Medieval Russia: 980-1584 Cambridge University Press 2007 "
- Marco Polo. "The Travels." Trans. L.F. Benedetto.
(מרקו פולו -"המסעות") Rashid Al-Din The Successors of Genghis Khan* Translated by John Andrew Boyle. Columbia University Press 1971 .
