חוש המגע (מוכר גם כ"חוש המישוש"[1]) הוא אחד ממספר מערכות חישה המאוגדות אנטומית במערכת הסומטוסנסורית (מערכת תחושות הגוף), והוא אחראי על המידע המועבר באמצעות המישוש והמגע הסטטי של עצמים בעור. המידע מתקבל מהסביבה באמצעות קולטנים המתרגמים גירויים מכניים והנמצאים בעור וברקמות, אל קליפת המוח. חושים אחרים המועברים דרך מערכת תחושת הגוף הם כאב, טמפרטורה ותחושת מצב, ויש הטוענים היום כי גם תחושת הגרד היא חוש נפרד. הגירויים עוברים דרך מערכת העצבים ההיקפית והמסלולים החישתיים לגזע המוח וממנו לקליפת המוח החישתית. קולטנים מכניים נמצאים גם בלב, בדפנות כלי הדם, הם מעבירים שינויים בלחץ מהמעי או משלפוחית השתן.[2]
חוש המגע מועבר על ידי מספר רב של קולטנים שונים הרגישים לגירויים מכניים כמו כיפוף, מתיחה, לחץ, הרעדה וכו'. השמות של הגופיפים האלה קרויים על שם היסטולוגים שגילו אותם במאה ה-19. הגדול והנחקר מכולם הוא הגופיף על שם פצ'יני (אנ') הנמצא בעומק הדרמיס, והוא בנוי מסיב עצב העטוף בשכבות של רקמת חיבור כבצל. גופיף אחר נקרא על שם מייזנר (אנ'), והוא בנוי ממספר גופיפים קטנים יותר היושבים בקצות עצבים מתחת לקפלי האפידרמיס. קיימים סוגים נוספים של קולטנים מכניים. כל אחד מסוגי הקולטנים האלה מעביר מאפיינים שונים של הגירוי המכני, היוצרים יחד את חוש המגע:
אדפטציה – המידה בה התא מאיט או מפסיק להעביר את הגרוי, אף על פי שזה נמשך. אדפטציה חזקה מאפשרת הדגשה של השינויים במגע.
רגישות לתדרים – המישוש נעשה תוך תנועה על המרקם. קולטנים שונים רגישים לטווח תדרים שונה, ובכך מאפשרים הבחנה של מרקמים.
גודל שדה הקלט (השדה הרצפטיבי) – זהו השטח על פני העור ממנו מסוגל תא העצב לקלוט גירויים. באותו שטח עור, קולטנים שונים מאופיינים על ידי שטח קליטה שונה. גודל השדה הרצפטיבי קובע את כושר ההפרדה, שהוא היכולת של להפריד בין שתי נקודות על פני העור (ראה למטה).
סך התכונות השונות של הקולטנים מאפשרות את קליטת מגוון הגירויים המכניים הבאים במגע עם העור.
קובץ:1421 Sensory Homunculus - PT.pngהייצוג של שטח העור של אברי הגוף על פני קליפת המוח הסומטוסנסורית. גודל הייצוג בקליפת המוח נמצא בהתאמה לכמות תאי העצב המעצבבים את אותו אזור, ולכושר ההפרדה של הגירויים. לפי וילדר פנפילד.
יכולת הפענוח של גירויים על פני העור שונה מאיבר לאיבר. היא מקסימלית בקצות האצבעות של כפות הידיים, ובאזורי השפתיים והפה: האצבעות משמשות איבר המישוש העיקרי שלנו לעולם החיצון, וחוש המגע בפה משמש לחישת המרקמים של המזון. לדוגמה, היכולת להפריד בין שתי נקודות מגע היא כ-1 מילימטר בקצות האצבעות, וכ-4 סנטימטר על פני הגב. כושר ההפרדה נובע מצפיפות תאי החישה באזור מסוים, ומגודל השדות הצפטיביים של אותם תאי החישה. ככל שכושר ההפרדה גבוה יותר, מספר תאי החישה יהיה גבוה יותר, והשדות הרצפטיביים שלהם קטנים יותר. הדבר מתורגם גם לשטח המוקדש לעיבוד הנתונים של המגע בקליפת המוח הסומטוסנסורית (ראה דיאגרמה מימין), כאשר השטח המוקצה לכפות הידיים ואזור הפה גדול בהרבה מזה המוקדש לגו למשל, או לירכיים.
האקסונים של תאי החישה נכנסים לחוט השידרה דרך השורשים האחוריים. גוף התא נמצא בגנגליון האחורי, בסמוך לחוט השידרה. האקסון ממשיך במהלכו במעלה חוט השידרה בעמודה האחורית עד לגזע המוח, שם הם מסתיימים בסינפסות. תא מספר 2 במסלול חוצה את קו האמצע לצד השני ועולה עד לתלמוס הסומטוסנסורי בצד הנגדי. תא מספר 3 במסלול עולה מהתלמוס לקליפת המוח ויסתיים בקליפת המוח הסומטוסנסורית בצד הנגדי לפלג הגוף ממנו הגיע המידע התחושתי. הארגון של התאמה בין אזורי הגוף השונים ותאי עצב נשמר בכל מהלך המסלול, ועד למפה הסומטוטופית (אנ') על פני קליפת המוח.
רגישות יתר למגע (Tactile Defensiveness) – החלק במערכת העצבים המרכזית, האחראי על דיכוי תגובות יתר לגירויי מגע, לא מספיק חזק, ולכן לאנשים עם תסמונת זו יהיה סף התמודדות נמוך כאשר יבואו במגע עם גירוי קל או בלתי צפוי. תחושות רבות של מגע יגרמו להם לאי-נוחות ואפילו לכאב. תופעה זו מתגלה בשכיחות גדולה יותר אצל אוכלוסיות של ליקויי למידה, בעלי הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, אוטיזם והפרעות נוספות.
תת-רגישות למגע (תרדמת תחושתית) – חוסר עוררות תחושתית ודיכוי יתר של הגרייה התחושתית הנקלטת.
^Mark F. Bear, Barry W. Connors, Michael A. Paradiso, Neuroscience: exploring the brain, 4. ed, Philadelphia: Wolters Kluwer, 2016, עמ' 416-422, ISBN978-0-7817-7817-6
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
