Jump to content
החלפת מצב תפריט
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

יהודית דריגס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודית דריגס
קובץ:יהודית-דריגס.jpg
לידה 25 בינואר 1950 (גיל: 76)
תחום כתיבה שירה, פרוזה
עיסוק משוררת, סופרת ומטפלת באמנות
פרסים והוקרה פרס אקו"ם לשירה ע"ש נתן יונתן (2015)

יהודית דריגס (שפירא) (נולדה ב-25 בינואר 1950, ז' בשבט ה'תש"י) היא משוררת, סופרת ומטפלת באמנות ישראלית, כלת פרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן לשירה שהוגשה בעילום שם לשנת 2015.

ביוגרפיה עריכה

יהודית דריגס נולדה במגדיאל, להוריה צילה בלומנפלד ויוסף שפירא – חלוצים שעלו לישראל לפני מלחמת העולם השנייה ואיבדו את משפחותיהם בשואה. אביה עבד כמדריך בעליית הנוער במוסד החינוכי נווה הדסה, ואמה שימשה אם בית באותו מוסד. בהמשך עברה המשפחה לשיכון הפרוגרסיבים ברמת גן.

דריגס למדה בבית הספר היסודי "עתיד", לאחר מכן עברה לתל אביב ולמדה בבתי הספר "בן יהודה" ו"היובל". בהמשך למדה בתיכון חדש במגמה הומנית. הייתה חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד, ובמסגרת שנת שירות (של"ת) שירתה בקיבוץ פלמחים ולאחר מכן בקיבוץ מרום גולן. בתקופה זו פיתחה עניין בקולנוע בעקבות הרצאות ששמעה מפי דוד גרינברג.

דריגס נרשמה ללימודי ספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר שנה עזבה לפריז ונרשמה לסורבון. בפריז לימדה עברית והושפעה רבות מהקולנוע הצרפתי.

בשובה לישראל עבדה דריגס בסינמטק תל אביב והתקבלה לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בהמשך עבדה כמזכירת מערכת כתב העת הספרותי "סימן קריאה" שייסד וערך מנחם פרי. בתקופה זו נחשפה לעולם הספרות והחלה להתנסות בכתיבה ספרותית.

בשנות ה-90 למדה טיפול באמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון (כיום חלק ממכללת בית ברל), ועבדה בתחום כתרפיסטית באמנות.

בשנת 2007 החלה ללמוד בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. במקביל השתתפה בקבוצת כתיבה בהנחיית נורית זרחי, שזיהתה את כישרונה ועודדה אותה להמשיך בכתיבה. כמו כן, למדה במסגרות כתיבה נוספות בהן "הליקון", "אסכולות" ו"עלמא".

כיום דריגס מתגוררת בתל אביב. הייתה נשואה לשארל דריגס, בונה ויוצר תפאורות לתיאטרון, ולהם שלושה ילדים: נועם דריגס – פסיכיאטר מומחה, ארז דריגס – שחקן ובמאי תיאטרון, וטליה דריגס – מאיירת ומעצבת גרפית.

קובץ:רעבה לאור - כריכה.jpg
כריכת הספר "רעבה לאור", הוצאת אבן חושן, 2014. על הכריכה התצלום "שתי ילדות" של הנס-פטר פלדמן

יצירתה והשפעתה עריכה

דריגס פרסמה שמונה ספרים, מתוכם שבעה ספרי שירה וספר ילדים אחד.

סגנון כתיבתה מאופיין במיזוג בין שירה ופרוזה, בריבוי קולות ובהתכתבות עם מיתוסים ודמויות מיתולוגיות. היא מרבה לעסוק בילדותה, ביחסי משפחה ובזיכרון השואה. ביצירתה נוכח הדחף לזכור ולהיזכר, להשמיע קולות שהושתקו ולהאיר נקודות חשוכות בעבר אישי וקולקטיבי.

בשנת 2010 פרסמה את ספרה הראשון, "דברים שאומרים לים", ספר ילדים לראשית קריאה בהוצאת ספרית פועלים. ספר העוסק ביחסי אם-בת על רקע מצבה הנפשי המורכב של האם, פליטת שואה.

בין השנים 2013–2015 כתבה בלוג באתר "בננות" בשם "דיתה בת אדם", מחווה לגיבורת טרילוגיית ספריו של מרטין אנדרסן נקסה.

בשנת 2010 פרסמה את ספר שיריה הראשון "שעת הסדקים", בהוצאת כרמל ובעריכת נורית זרחי. הספר עוסק בצמיחה אפשרית מתוך כאבי הילדות.

בספרה הבא, "רעבה לאור" (2014), בהוצאת אבן חושן, ממשיכה דריגס לעסוק בזיכרונות משפחתיים ובקשיי ההתבגרות האישית. בכאב ובגעגועים היא מנסה לברוא את דמות סבתה שמעולם לא הכירה. על כריכת הספר מופיע התצלום "שתי ילדות" של הצלם הנס-פטר פלדמן.

בספרה "אוף ברודווי" (2017) בהוצאת הקיבוץ המאוחד, המורכב מחמישים קטעי שירה בפרוזה הכתובים בגוף שני, מתמודדת דריגס עם אובדן הוריה. עורך הספר עודד מנדה-לוי כתב:

בזו אחר זה, בין שבת, רגע לפני חצות, לבוקר יום ראשון הם נמלטים מן החיים ושבים אל עפר. על פני חמישים קטעי שירה בפרוזה, בגוף שני עוצמתי וחשוף, מתוך פרספקטיבה מתפעלת-סבילה, העבר מתעורר ורצועות זיכרון הופכות מוחשיות, ממשיות (...) באוף ברודווי, בהפקה הגדולה של המוות הבהול מתוך החיים, השפה הפרטית, אבל גם הבהירה והמאירה כל כך, מכסה את כל מנעד היחסים בין ילדה להוריה: "ראית ילדה, שם מתקיימת, מנחשת את עצמה/עומדת במרכז החדר, לוחצת את עיניה. אוגרת דמעות". זו שירה צרופה וטהורה (...) המבררת בכוח חריג את קשרי המשפחה, את סביבת החיים הבאים ונעלמים, זו שירה המתקרבת מתוך פחד לבור להסתכל פנימה.[1]

באותה שנה יצא ספרה החמישי "חמש אבנים – שירה בפרוזה לחמישה קולות", בהוצאת עולם חדש ובעריכת ארז דריגס. בספר זה משמיעות קול חמש ישויות חסרות שם הכלואות בתוך גופן, ומנסות לשרוד כל אחת בדרכה. הן מתקיימות על רקע מלחמה המתרחשת בחוץ. נוצר רצף מתעתע המורכב מחלקי תצרף של רגעים, שירים ומחשבות. הספר זיכה את דריגס בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן לשירה שהוגשה בעילום שם לשנת 2015.[2] בנימוקי הזכייה נכתב:

קובץ:מתוך המופע חמש אבנים.jpg
מתוך ההפקה "Fivestones" שעלתה בבימוי אלדד דיאמנט ב-Royal Northern College of Music

היצירה "חמש אבנים" של יהודית דריגס הינה יצירה לירית צלולה ומורכבת, המתמודדת עם זיכרון השואה במזיגה ייחודית בין פרוזה ושירה, בין קול מספר עכשווי ומודע ובין פסוקים פואטיים הרקומים ביד עדינה. על האתגר שבמתן ביטוי ספרותי מקורי לנושא זה, שטופל כה רבות, על השילוב בין נקודות המבט והמבעים השונים, שמתוך ההדהודים ביניהן עולה בעקיפין המשמעות, ועל הדגש שבדמותה של העדה ה"לא מעורבת" לכאורה, על מאבקה עם הזיכרון ועם האשמה.[3]

הספר "חמש אבנים" תורגם לאנגלית ועובד למופע תיאטרלי בשם "Fivestones", שעלה בבימוי אלדד דיאמנט ב-Royal Northern College of Music במנצ'סטר.

בספרה הבא "סביונים" (2021) בהוצאת פרדס ובעריכת ערן צלגוב ממשיכה דריגס לעסוק בתמות השואה והמשפחה. בביקורת על הספר כתבה חגית חוף כי: "בשירה מלאה בכאב ובחוסר שקט שבה המשוררת לשיח שהייתה עדה לו בילדותה כבת לניצולי שואה, שיח שהתנהל בין אלו שנותרו בחיים ובין מתיהם. נפשה מבקשת לפענח את השיח מתוך צו פנימי כדי לפתור את הבלתי פתיר שהיה לה לשפת אם.[4]"

בשנת 2023 פרסמה את "אקו ונרקיס" בהוצאת רעב ובעריכת נוגה שבח. זהו ספר שירה פוליפונית בריבוי קולות הנשען על היצירה "מטמורפוזות" של אובידיוס. בדיאלוגים ליריים שמזכירים מבנה של מחזה, מעניקה דריגס פרשנות משלה ליחסים בין דמויות ארכיטיפיות מהמיתולוגיה: אקו ונרקיס, יונו, טירסיאס, פרדיטה ומנמוסינה. דריגס משתמשת בטקסט העתיק כדי לשקף דרכו את הביוגרפיה הנפשית שלה, ולמצוא את קולה שאבד במישור הזמן.

בשנת 2024 יצא ספרה האחרון "יומני קרינה", בהוצאת תרסט של עודד מנדה-לוי ובעריכתו. הספר הוא יומן פואטי שנכתב בתקופה בה עברה דריגס טיפולים רפואיים. שירתה של דריגס מצליחה לייצר הדהוד רב-רובדי, החושף משמעויות חדשות דרך נקודות מבט מגוונות. היא הושפעה רבות מיצירותיהם של וירג'יניה וולף, מרק סטרנד, לואיז גליק, נורית זרחי, וכן מיוצרי קולנוע כגון פדריקו פליני, אינגמר ברגמן ואקירה קורוסאווה.

במהלך השנים תורגמו שיריה לשפות שונות ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים, ביניהם מאזניים, הארץ, עיתון77, כרמל, שבו, צריף, המוסך, הליקון, יקום תרבות, ליריקה, כאוס, אבן חושן, קפל ועוד.


ספריה עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • גיא פרל, זיכרון, שכחה ומוות בספר "שעת הסדקים" מאת יהודית דריגס, בתוך הספר "לשאת את הנפש במהופך", הוצאת קשב לשירה, 2016
  • אורנה וייס, "חמש אבנים: שירה בפרוזה לחמישה קולות": רשמים, בתוך "שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה", כרך ל"ב, חוברת מס' 3, יולי 2018
  • ד"ר מאיה מיכאלי, להחזיר לעצמי את עצמי, בתוך "אקו ונרקיס: שירה רב קולית", יהודית דריגס, הוצאת רעב, 2023
  • יהודית דריגס, ולא היה חסר דבר, לילה, גילוי, מצבה, דיוקן עצמי זעיר, פגשתי מישהו, כתב העת הליקון, גיליון 75, חורף 2007. עם תרגום לערבית
  • יהודית דריגס, מתחת לזכוכית, כתב העת הליקון, גיליון 81, קיץ 2008
  • יהודית דריגס, לטעות בדרך, שבו כתב עת לשירה, גיליון 22–23, 2010
  • יהודית דריגס, מורה, כתב העת עיתון77, גיליון 373, 2014
  • יהודית דריגס, חמש אבנים, שבו כתב עת לשירה, גיליון 30, 2015
  • יהודית דריגס, ציפור, כתב העת הליקון, גיליון 123, אביב 2018
  • יהודית דריגס, אשת לוט, כתב העת מאזניים, גיליון 2, מאי 2018
  • יהודית דריגס, שיחת התייעצות עם אמילי דיקנסון, כרמל כתב עת לשירה, גיליון 20 (בעריכת נתן וסרמן), 2020
  • יהודית דריגס, שירים מתוך המחזור "מיינות", כרמל כתב עת לשירה, גיליון 21 (בעריכת נתן וסרמן)
  • יהודית דריגס, אנטארקטיקה, כתב העת צריף, גיליון 7, קיץ 2020

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|יהודית דריגס]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ יהודית דריגס, "אוף ברודוויי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
  2. ^ אתר למנויים בלבד גל אפלרויט, פרס אקו"ם למשוררת רחל חלפי ולמלחין ארי בן שבתאי, באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  3. ^ יהודית דריגס, "חמש אבנים: שירה בפרוזה לחמישה קולות", עולם חדש, 2017 – נימוקי הזכייה מופיעים בגב הספר
  4. ^ חגית חוף, להביט ולראות, באתר "הַמּוּסָךְ – מוסף לספרות", 17 באוגוסט 2022