Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

אפקט הצופה מהצד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות

אפקט הצופה מהצד (באנגלית: bystander effect) הוא תופעה שבה נוכחותם של אנשים נוספים באירוע חירום מפחיתה את הסבירות שהאדם הבודד יושיט עזרה.

המונח נטבע בשנת 1964 על ידי הפסיכולוגים החברתיים ביב לטאנה וג'ון דרלי, בעקבות מקרה רצח בו נטען כי עשרות שכנים צפו במתרחש ולא התערבו או הזעיקו עזרה. הם ערכו ניסויים שונים שחקרו תופעה זו ואת המנגנונים שבבסיסה.[1][2] החוקרים בנו מודל בן חמישה שלבים, לפיו התערבות אקטיבית של צופה מהצד תלויה בהשלמה רציפה של חמישה שלבים קוגניטיביים ופסיכולוגיים. חוקרים מאוחרים יותר הוסיפו למודל חסמים האופייניים לכל שלב. בשנת 1991 התפתח מודל נוסף להבנת התופעה, מודל עוררות ועלות מול תועלת על פיו הסיכוי שהעד יתערב מושפע מהדחף שלו להפחית תחושת לו נעימה שלו ומכך שהוא עורך במהירות תחשיב של עלות מול תועלת. חוקרים נוספים השתמשו בתאוריות שונות כמסגרת להבנת התופעה.

בעשורים האחרונים מצאו משתנים שונים המשפיעים על אפקט הצופה מהצד והתפתחה תמונה מורכבת ותלוית הקשר. נמצא כי ההחלטה של העד אם להתערב מונעת מאינטראקציה מורכבת בין מאפייני הסיטואציה, גורמים אישיים וזהותיים, ותהליכים קוגניטיביים ורגשיים.

חקר התנהגותם של עומדים מהצד נבחן בהקשרים שונים כגון בתי ספר, הטרדות במקומות עבודה ומרחבים וירטואליים.

המודל המצבי של התנהגות הצופה מהצד עריכה

לטאנה ודרלי ערכו סדרת ניסויים לחקירת התופעה ובנו מסגרת תאורטית המסבירה את תהליך קבלת ההחלטות של אדם העד למצב חירום או מצוקה. על פי המודל, התערבות אקטיבית של צופה מהצד תלויה בהשלמה רציפה של חמישה שלבים קוגניטיביים ופסיכולוגיים. כישלון לצלוח כל אחד מהשלבים הללו, קוטע את שרשרת הפעולה ומוביל לחוסר מעש.

קובץ:Bystanders (17133293127).jpg

חמשת השלבים במודל הם:[3][4]

  1. הבחנה באירוע: על הצופה לשים לב ולהבחין תחילה בכך שסיטואציה כלשהי מתרחשת בסביבתו.
  2. פירוש האירוע כמצב חירום: לאחר שהבחין באירוע, הצופה חייב להעריך האם המצב אכן מהווה סכנה או חירום המצדיק התערבות. בשלב זה עשוי להופיע המכשול של בורות פלורליסטית. במצבים עמומים שאינם ברורים לחלוטין, אנשים נוטים להסתמך על התגובות החיצוניות של האחרים כדי לפענח האם אכן מדובר בסכנה. כאשר כולם מנסים לשמור על קור רוח ואינם פועלים, השתיקה מפורשת באופן שגוי כהיעדר מצב חירום, מה שמוביל לחוסר התערבות.[5][6][7]
  3. לקיחת אחריות אישית: גם אם הצופה מבין שמדובר במצב חירום המצריך סיוע, עליו להחליט שזוהי אחריותו האישית להתערב. החסם המרכזי בשלב זה הוא פיזור אחריות. נטייה של הצופה לחלק את האחריות למתן עזרה בינו לבין שאר הנוכחים בזירה. ככל שמספר הצופים הפסיביים גדול יותר, כך תחושת האחריות האישית של כל יחיד הולכת ופוחתת.
  4. ידיעה כיצד לפעול: בשלב זה הצופה צריך להרגיש שיש לו את הכישורים, והידע הנחוצים כדי להושיט עזרה ולהצליח בהתערבות.
  5. ביצוע הפעולה: השלב הסופי הוא ההחלטה המודעת להגיש עזרה והוצאתה לפועל. בשלב זה עלולים להופיע חסם של חשש מהערכה. הפחד של אדם להישפט על ידי אחרים, לעשות טעות או לפעול בצורה לא מתאימה בפומבי, גורם לו להירתע ולהימנע מהתערבות.

חוקרים מאוחרים יותר, הרחיבו את הגורמים המעכבים שהזכירו לטאנה ודרלי, והצמידו לכל אחד מחמשת השלבים חסם המונע את השלמתו. לשלב ההבחנה הראשון הוצמד החסם של "הסחת דעת" הנובע מעומס קוגניטיבי או רעש. לשלב הרביעי, הידיעה כיצד לפעול, הוצמד חסם של "חוסר מיומנות או מסוגלות", ששילב בתוכו את מושג המסוגלות העצמית מהתיאוריה הקוגניטיבית-חברתית. לשלב הפעולה הסופי שולב מושג ממודל העלות-תועלת- חסם של "עלויות שעולות על התועלת".[8][9]

אף שהמודל פותח במקור כדי להסביר התנהגות במצבי חירום פיזיים, הוא מהווה מסגרת מובילה ומקובלת גם בחקר התערבות צופים מהצד באירועים נוספים, כגון בריונות בבתי ספר, הטרדות מיניות, מקרי גזענות, ואף אלימות ובריונות במרחב הווירטואלי.[10]

מודל עוררות ועלות מול תועלת עריכה

מודל עוררות ועלות מול תועלת (Arousal: Cost-Reward Model) הוא מודל פסיכולוגי-כלכלי שפותח על ידי דווידיו, פיליאבין, גרטנר, שרדר וקלארק בשנת 1991. לפי מודל זה, צופה במצב חירום חווה עוררות פיזיולוגית ואמפתית (Arousal) שנתפסת כתחושה לא נעימה הדוחפת אותו לפעולה. כדי להחליט כיצד להפחית את העוררות הזו, הצופה עורך באופן מהיר תחשיב המשווה בין העלויות והתועלות של הגשת עזרה. למשל סכנה פיזית, אובדן זמן, ומבוכה לעומת תחושת הקלה, יצירת קשרי חברות ומוניטין, לבין העלויות של אי-הגשת עזרה, כגון רגשות אשמה עזים, פגיעה קשה בקרבן או ביקורת חברתית. במקרי סכנה אלימים וברורים, העוררות הרגשית כה גבוהה ועלות אי-ההתערבות כה כבדה, עד שהיא דוחפת את הצופים לפעול חרף נוכחותם של אנשים אחרים.[11]

הסבר התופעה על פי תאוריות נוספות עריכה

התיאוריה הקוגניטיבית-חברתית עריכה

חוקרים שונים השתמשו כמסגרת תאורטית להסבר התופעה, בתאוריה הקוגניטיבית-חברתית של בנדורה. בשנת 1986 בנדורה הרחיב ועדכן את תיאורית הלמידה החברתית באופן משמעותי, ושינה את שמה לתיאוריה הקוגניטיבית-חברתית. אבני היסוד של הגרסה המעודכנת הן מסוגלות עצמית והיכולת להפעיל מנגנונים של ניתוק מוסרי כדי להימנע מאשמה.[12][13] החוקרים שמתבססים על תאוריה זו מסבירים שהתנהגות הצופה מהצד נובעת ממאבק פנימי בין הרצון לעזור לבין הצורך להימנע מדיסוננס קוגניטיבי ומרגשות אשם הנוצרים עקב חוסר מעש. בעוד שתחושת מסוגלות עצמית דוחפת את האדם להתערב ולנקוט עמדה אקטיבית להגנת הקורבן, עדים שבוחרים להישאר פסיביים מפעילים מנגנונים של ניתוק מוסרי. זהו כלי פסיכולוגי המאפשר להם לשכתב את חומרת המצב, למשל באמצעות האשמת הקורבן, עיוות ההשלכות או פיזור אחריות, כדי להצדיק את עמידתם מנגד. פעולה קוגניטיבית זו מאפשרת לעד הראייה לעקוף את הייסורים המוסריים, להרחיק את עצמו מהפגיעה, ולשמור על דימוי עצמי חיובי מבלי להסתכן בפועל בהגשת עזרה. בקונפליקט זה יש תפקיד קריטי לתמיכה החברתית בפתרון הקונפליקט. כאשר מוסדות וקבוצת השווים מספקים תמיכה וגיבוי, זה מעצים את המסוגלות העצמית על חשבון מנגנוני הניתוק המוסרי. הדבר מעניק לעד את הלגיטימציה הדרושה לו כדי לא לשתוק ולבחור בהתנהגות מעורבת התומכת בחלש.[14][15][13][16][17]

תאוריית הזהות החברתית עריכה

התיאוריה מסבירה את תגובת הצופה דרך השתייכותו לקבוצה חברתית וחיפוש אחר קרבה. התנהגות אלטרואיסטית של עד הראייה תלויה במידה שבה הוא חולק קטגוריה זהותית, כמו מגדר, לאום או גיל, עם הקורבן או עם שאר העדים. קורבנות שנתפסים כחלק מקבוצת הפנים יעוררו אצל הצופה רגישות גבוהה יותר ודחף חזק להתערב, בעוד שאלו הנתפסים כקבוצת חוץ יזכו לפחות התערבות.[16]

על פי תאוריית הזהות החברתית הגורם לאפקט אינו תוצאה של עצם נוכחות הקהל והגדלת גודל הקבוצה, אלא נובע ספציפית מהעובדה שהצופים הם זרים. כאשר הצופים הם זרים ואין ביניהם מערכת יחסים ברמת הקבוצה, חסרים האלמנטים של לכידות, נורמות וערכים פרו-חברתיים, ותחושת מסוגלות קולקטיבית. היעדרם של אלו הוא זה שמייצר את אפקט הפיזור והאדישות. לעומת זאת, במקרים של קבוצות חברים, נוכחותם של נוספים מגבירה את הלכידות החברתית, ואם הנורמות החברתיות תומכות בעזרה, עולה הסבירות להתערבות אקטיבית. יתרה מכך, כאשר יש זהות חברתית משותפת, נוכחות קהל מגבירה את תחושת המסוגלות הקולקטיבית.[18][19]

תאוריית ההתנהגות הנורמטיבית החברתית עריכה

התיאוריה מתמקדת בכך שאנשים, ובמיוחד מתבגרים, מתאימים את התנהגותם לנורמות חברתיות כדי לזכות באישור ולהימנע מדחייה מקבוצת השווים. חוקרים משתמשים במודל זה כדי להראות שצופים בוחרים לעזור, לעמוד מנגד, או אף לחבור לתוקף, על סמך מה שהם תופסים כציפיות של חבריהם ומשפחתם, והתנהגות הרוב בסביבתם.[20]

המודל האקולוגי ומודל סלילי הפעולה עריכה

המודלים משלבים את המודל הליניארי שמתאר חמישה שלבים עם מודל המערכות האקולוגיות של ברונפנברנר. המודל המשולב טוען שהחלטתו של העד מושפעת ומוגבלת בכל שלב על ידי נסיבות ייחודיות ורמות שונות בסביבה: מערכות היחסים הקרובות שלו, נורמות הקהילה והמסגרת בו הוא נמצא, למשל מדיניות של מקום העבודה או האוניברסיטה, והסביבה התרבותית-חברתית הרחבה. מדובר בתהליך ספירלי מתמשך ומורכב שבו שיקולים מוקדמים, כמו חוויות עבר, חשש מהשלכות בסביבה הספציפית ויכולת לשנות מציאות, מעצבים את תגובת העד.[21][22][8]

מודל ההשגחה תגובתית עריכה

מודל זה משלב קרימינולוגיה, מודל עלות-תועלת, ומידת לגיטימציה של הרשויות. הוא רואה בעומד מהצד פוטנציאל לשומר (Guardian) בזירת האירוע. לפי מודל זה, עדים מעריכים את יכולת ההתמודדות שלהם אל מול רמת הסכנה בזירה ורמת האמון בממסד. עדים יבחרו בין פעולות ישירות כמו עימות לא-רשמי עם התוקף, לפעולות עקיפות כמו דיווח רשמי למשטרה. בחירתם נעשית בהתאם למשוואת הסיכון האישי, ואף בהתאם לחשש שמעורבות משטרתית תפגע בקורבן עצמו, במיוחד בקרב מיעוטים.[23]

תורת המשחקים ודילמת המתנדב עריכה

ההסבר לפי התאוריה זו הוא שקיימת דילמה מנקודת מבט אסטרטגית, שבה העזרה לקורבן מוגדרת כ"מוצר ציבורי" הדורש אדם אחד בלבד שישלם את המחיר, כלומר שיסתכן ויתנדב לעזור, כדי שהקבוצה כולה תצא נשכרת. התופעה מוסברת בכך שלכל פרט נוח פסיכולוגית ואסטרטגית להמתין שמישהו אחר מהקהל ייקח על עצמו את היוזמה, מה שמוביל לעיכוב או חוסר מעש כללי של הקבוצה.[24][25]

השערת האמפתיה-אלטרואיזם עריכה

גישה זו מתנגדת למודל של "עלות-תועלת" אנוכי, ומשמשת חוקרים להסביר מדוע לעיתים עדים כן קופצים לעזור חרף סכנה ממשית. לפי ההשערה, כאשר עד מפתח תחושת קירבה ודמיון ומפגין אמפתיה אמיתית כלפי הקורבן, מתעורר בו מניע אלטרואיסטי טהור להושיט עזרה. כלומר, מטרה לשפר את מצבו של הקורבן אך ורק למענו, ללא תלות ברווחים או מחירים אישיים של הצופה עצמו.[16][18]

שילוב בין מודלים עריכה

מחקרים ומטא-האנליזות של פישר ואחרים מוכיח שקיים קשר ישיר בין מודל העלות-תועלת לבין השלב השני במודל לטאנה ודרלי (פירוש המצב כחירום). המחקר מראה שכאשר מדובר במצב חירום מסוכן ואלים, המחיר של אי-התערבות עולה דרסטית. מצב החירום מעורר מיידית "אזעקה" קוגניטיבית ועוררות פנימית גבוהה. כתוצאה מהעוררות הזו, העדים מזהים ומפרשים את המצב כחירום הדורש עזרה בצורה הרבה יותר ברורה ומהירה מאשר במצבים עמומים, מה שעוזר להם להתגבר על מחסום "פיזור האחריות" הקשור לשלב השלישי, ומעלה באופן ישיר את הסיכוי שיתערבו.[26][27]

במחקר של תורנברג על צופים מהצד בבתי ספר, הוא הציע מודל בן שבע שלבים המשלב את שתי התיאוריות ומתייחס ספציפית לסביבת בית הספר. הוא מזהה את השלבים הראשונים של לטאנה ודרלי כשלבים הכרחיים לפתיחת התהליך. אולם, בשלבים המתקדמים יותר שבהם נדרשת החלטה ממשית לפעול, הוא משלב את מודל העלות-תועלת תחת שלב שמוגדר כ"גיבוש מניעים לפעולה". בשלב זה הצופים, משקללים את הרווחים האגוצנטריים מול המחירים והאשמה המוסרית לפני שהם מבצעים את פעולת ההתערבות הלכה למעשה.[28]

לוין וקראות'ר מחברים בין מודל העלות-תועלת לבין תאוריית הזהות החברתית. הם מסבירים שבגרסאות המאוחרות של מודל העוררות ועלות-התועלת, הוכנס מושג ה"אנחנואיות" (We-ness). מושג זה מתאר מצב שבו הצופה מסווג את האדם הזקוק לעזרה, או את שאר הצופים, כחברים בקבוצת השייכות שלו וזה משפיע מאוד על מנגנון העלות-תועלת. האמפתיה (העוררות) כלפי הקורבן גוברת, והעלות הפסיכולוגית של הגשת עזרה נתפסת כנמוכה יותר לעומת עזרה לזר מוחלט. לכן, נוכחות של חברים או אנשים בעלי זהות משותפת מגבירה את העוררות הפרו-חברתית ומעודדת התערבות, ובכך משנה מאוד את אפקט הצופה מהצד.[29]

ממדי התופעה עריכה

ממדי תופעת אפקט הצפיה מהצד הוערכו במחקרים שונים באופן שונה.

לטאנה ודרלי מצאו בניסויים רבים שערכו, שנוכחותם של אחרים מעכבת מתן עזרה, לעיתים במידה רבה. לדוגמה, הם ערכו ניסוי שבו אישה נקלעה למצוקה, כאשר הנבדקים היו לבדם, עם חבר או עם אדם זר. שבעים אחוזים מהאנשים שהיו לבדם קראו לעזרה או ניגשו לסייע לאישה לאחר שסברו שנפלה ונפצעה, אך כאשר היה לצד אדם זר רק 40 אחוזים הציעו לה עזרה. בניסוי אחר יצרו החוקרים מצב חירום מדומה בו משתתפי הניסוי ישבו בחדר ומילאו שאלון בזמן שהנסיין “איחר” לחזור. במהלך שהותם חדר הוזרם אליו עשן דרך פתח האוורור. כאשר המשתתפים היו בקבוצה, לקח להם יותר זמן להבחין בעשן מאשר כשהיו לבד בחדר.[30] במחקר נוסף שלהם כאשר הנבדקים חשבו שהם העדים היחידים לאירוע, 85% דווחו על מצב החירום. כאשר חשבו שיש עוד עד אחד, שיעור ההתערבות ירד ל-62%, וכאשר חשבו שיש עוד ארבעה עדים, רק 31% התערבו. בנוסף, גם מהירות התגובה ירדה משמעותית ככל שגודל הקבוצה עלה.[31]

מחקר אחר משנת 2026 מצא שנוכחות של עדים רבים הורידה את הסיכוי של הפרט להזעיק משטרה.[32]

ניתוח נתונים מסקר קורבנות לאומי בארצות הברית מצא כי ב־65% מהתקיפות האלימות נכח צופה מהצד. הערכת הקורבנות לגבי התנהגות הנוכחים הייתה ש-48% לא עזרו ולא הזיקו, 37% עזרו, 10% הזיקו ו-3% גם עזרו וגם הזיקו.[33]

לעומת זאת, מחקר שבחן 219 תקריות אלימות בעזרת מצלמות אבטחה בבריטניה, הולנד ודרום אפריקה, מצא שבתשעה מתוך עשרה מקרי קונפליקט פומביים, לפחות עובר אורח אחד, ולרוב כמה, פעל והתערב. כמו כן החוקרים הסיקו שבסופו של דבר הסיכוי שמישהו יעזור גדול יותר כשיש יותר אנשים, אם לוקחים בחשבון גם את אפקט הצופה מהצד על פיו כשיש יותר קהל אנשים עוזרים פחות, וגם את העובדה שכשיש יותר אנשים הסבירות שאדם כלשהו יעזור גדלה.[34]

גורמים משפיעים עריכה

מחקרים רבים בדקו משתנים שונים המשפיעים על מידת ההתערבות של אנשים.

מאפייני האירוע עריכה

מצבים מסוכנים מול מצבים לא-מסוכנים עריכה

מטא-אנליזות וניסויים מראים כי אפקט הצופה מהצד מצטמצם ואף נעלם כאשר מדובר במצב סכנה מובהק וחמור. תפיסה זו מייצרת אצל העדים עוררות פיזיולוגית ואמפתית חזקה ומהירה שדוחפת אותם לפעול כדי להפיג את המצוקה הרגשית שלהם. במצבים אלה הנכונות של הצופה לסכן את עצמו כדי לעזור, מקטינה או מעלימה את אפקט פיזור האחריות גם כשיש קהל. העוררות נובעת גם מכך שהצופה מזהה סכנה לעצמו ומקיש מכך באופן השלכתי על חומרת הסכנה לקורבן.[35] במצב זה העדים רואים זה בזה כוח עזר פיזי שמאפשר התערבות קבוצתית משותפת.[5]

לדוגמה, מחקר שבחן את התנהגותם של צופים מהצד בזירות של מצבי חירום רפואיים טרם הגעת האמבולנס, הראה כי ההתערבות תלויה במידה רבה בסוג מצב החירום הרפואי. ככל שסכנת המוות של המטופל נתפסה כגבוהה יותר ומוחשית יותר, כך התבטל העיכוב החברתי וגבר מאוד הסיכוי שעוברי אורח יגישו עזרה ראשונה.[36]

במחקר נוסף נבחנה עזרה לקורבן בעת אירועים בדרגות אלימות שונות. התוצאות הראו שככל שהאירוע נתפס כמסוכן יותר, כך מנגנון העמידה מהצד נחלש, כיוון שהעדים הבינו שאם לא יתערבו יגרם נזק גדול לקורבן.[26]

ההחלטה כיצד להתערב מתחלקת לפעולות ישירות כגון עימות עם התוקף, ולפעולות עקיפות כגון התקשרות למשטרה. בעוד שסכנה פיזית גדולה עלולה להרתיע מהתערבות ישירה, לרוב היא לא מונעת התערבות עקיפה שתלויה בגורמים אחרים.[37]

בארנום ועמיתיו הראו במחקרם שכשיש תפיסת סכנה גבוהה בזירה, הדבר מדכא את הנכונות להתערבות ישירה של הצופה, אך לא בהכרח מונע התערבות עקיפה, כמו אזעקת משטרה, משום שהאחרונה נושאת בחובה מחיר אישי נמוך יותר.[38]

קשרים חברתיים וזהות קבוצתית עריכה

בניגוד למצבים בהם העדים הם זרים מוחלטים, שם האפקט חזק, כאשר העדים הם חברים או חולקים זהות חברתית משותפת, כמו מגדר משותף, קבוצה גדולה דווקא מעודדת התערבות ולא מעכבת אותה, מתוך תחושת לכידות ואחריות.[39] קבוצות של חברים מגיבות מהר יותר מקבוצות של זרים וככל שהקבוצה מגובשת יותר, כך עולה הסיכוי להתערבות.[40]

נמצא שאנשים נוטים יותר לעזור כאשר יש דמיון בינם לבין הנפגע. בניסוי נמצא שעוברי אורח נטו יותר לעזור לאדם פצוע אם הוא לבש חולצת כדורגל של הקבוצה שהם אהדו, לעומת קבוצה שלא אהדו. כאשר הזהות המשותפת כאוהדי כדורגל היא שהודגשה, הנטייה של אוהדי שתי הקבוצות להגיש עזרה לאדם שלובש חולצה עם סמל של קבוצת כדורגל, הייתה גבוהה מאשר לאדם שלבש חולצה חלקה.[41]

מחקר משנת 2025 על פגיעה בסביבה מקוונת, מצא ששימוש בתירוצים על ידי התוקף, למשל הצדקת הפגיעה כחופש ביטוי, לא שינתה משמעותית את כוונת ההתערבות של קהל הצופים כאשר הפגיעה נתפסה כחמורה מאוד. גורם מכריע הרבה יותר בהחלטה אם להתערב הוא שייכות הקורבן. עדים הפגינו נכונות גבוהה משמעותית להתערב ולהגן כאשר הקורבן הותקף בשל מאפיין זהותי שהם חלקו עימו, לעומת התעלמות כשהקורבן השתייך לקבוצת "החוץ".[12]

הנטייה של בני אדם להדגיש קווי דמיון בינם לבין חברי הקבוצה שלהם, ובמקביל להדגיש את השוני בינם לבין קבוצות אחרות, מובילה לאפליה וקיטוב. אפליה זו מתבטאת בהושטת עזרה לחברי קבוצת הפנים, ובה בעת הימנעות מהגשת עזרה לחברי קבוצת החוץ.[16] כאשר הזהות החברתית וההשתייכות הקבוצתית בולטות, אנשים נוטים הרבה יותר לעזור לקורבנות שחולקים איתם את אותה שייכות חברתית מאשר לאנשים שאינם משתייכים אליה.[18] בניסוי שערכו באוסטרליה, משתתפים שקראו תרחיש על התעללות היו מוכנים הרבה יותר להתערב ולעזור כאשר המוצא האתני של הקורבנות תאם למוצא האתני שלהם עצמם.[23] גם במחקר על שיח שינאה ברשת נמצא כי לעדים יש כוונה גבוהה משמעותית להתערב ולהושיט עזרה לקורבן של תגובות שנאה כאשר הוא משתייך לקבוצת הפנים שלהם.[16]

במחקר על בריונות הומופובית ברשתות חברתיות, נמצא כי כשלסטודנטים סטרייטים יש חברים מהקהילה הגאה, הם קמים להגן פומבית על הקורבנות ואינם חוששים להזדהות עימם מול שאר הקהל. הקשר האישי צמצם תחושות של איום מגדרי, והעלה באופן דרסטי את האמפתיה, ותהליך רגשי זה הפך את הצופים האלה לצופים מהצד אסרטיביים ופעילים בהרבה לעומת מי שלא היה לו קשר למישהו ששייך לקבוצה הנפגעת.[42]

מאפייני הצופה עריכה

יכולת לעזור עריכה

אנשים עם כושר גופני גבוה, ואנשים שעברו הכשרות הגנה עצמית, נוטים יותר להתערב פיזית. גם בעלות על נשק משמשת כזרז: בעלי נשק תופסים עצמם לעיתים כבעלי תפקיד להגן על האזרחים, ויש להם נטייה גבוהה יותר להתערבות גם באופן ישיר וגם בקריאה למשטרה.[23]

מידת ההיכרות עם המקום שבו מתרחש האירוע משפיעה על מידת ההתערבות. כשאנשים יודעים היכן למצוא עזרה, ומכירים יציאות ודרכי גישה, סיכויי ההתערבות גוהים יותר. לעומת זאת, כשאנשים נמצאים בסביבה שאינה מוכרת להם הם נוטים פחות להתערב במצב חירום.[43]

תחושת אחריות עריכה

במחקר משנת 2026 שבדק גורמים משפיעים, נמצא שתחושת אחריות היא המשתנה החשוב ביותר בקבלת החלטה לפעול במקרים של הטרדה ברחוב. כשעוברי אורח רואים את עצמם כאחראים, הסבירות שיבצעו תגובות עזרה אקטיביות עולה.[32]

מגדר עריכה

נשים נוטות יותר לנקוט בדרכים של עזרה עקיפה כגון קריאה לסיוע מגורמי חוק או טיפול בקורבן, בשל פחד מסכנה פיזית, בעוד שגברים מעדיפים יותר להתעמת ישירות עם התוקף.[23] לא נמצא הבדל בין גברים לנשים במהירות או בשיעור ההתערבות.[31]

אמון במוסדות עריכה

הנכונות לבחור בהתערבות שקשורה בגורמים רשמיים, כמו הזעקת כוחות ביטחון, תלויה מאוד באמון שיש לעד הראייה במוסדות. צופים שמאמינים שהמשטרה הוגנת וצודקת ייטו יותר להתקשר אליה.[23]

בקרב קהילות מסוימות, קיימת רתיעה מדיווח בגלל עבר של התנהלות משטרתית מוטה וגזענית. במקרים אלו מתעורר פחד אלטרואיסטי – הצופה חושש שהזעקת המשטרה תגרום לפגיעה אלימה בקורבן או בתוקף. פחד זה גורם לעדים להימנע מהתערבות שקשורה בגורמים רשמיים, אך הוא עשוי לעודד אותם להתערב בעצמם כדי להגיע לפתרון ללא התערבות ממסדית שנתפסת כמסוכנת.[23]

סביבת האירוע עריכה

סביבות עבודה עריכה

מחקר שבחן את השלכותיו של אפקט הצופה מהצד על התקשורת הארגונית במקומות עבודה ועל דיווח על בעיות בפני מנהלים, מצא שהעובדים חשים שגם עמיתיהם מודעים היטב לבעיה וממתינים שאחרים ייקחו את הסיכון. האפקט הזה מחמיר מאוד אם העובד מאמין שלעמיתיו יש קשרים טובים עם ההנהלה. במצב כזה הוא מרגיש פטור לחלוטין מהחובה להתריע ומניח שהם ידווחו.[25]

על פי שאו ואחרים, בסביבת עבודה, צופים מהצד אינם מנהלים בדרך כלל תהליך ממושך ורציונלי של שקילת חלופות. במקום זאת, הם מגיבים באופן אינטואיטיבי: העובד משווה את הסיטואציה שראה לתבניות קוגניטיביות של התעמרות ושל דרכי התערבות מצופות ששמורות בזיכרונו. כשיש התאמה מהירה וכשהאקלים האתי בארגון חזק ותומך, העובד יחוש סימפתיה מיידית כלפי הקורבן ויתערב מיד.[44]

במחקר על תגובותיהם של חוקרים כצופים מהצד כשנחשפו לעבירות אתיות, התנהגות בלתי הולמת או רשלנות של עמיתים למקצוע נמצא שכ-63% נקטו בפעולה. הרוב המוחלט בחר בדרכי התערבות לא-פורמליות, כגון ניהול שיחה אישית על נהלים נכונים או הבעת דאגה בפני אותו אדם. רוב ההתערבויות הללו הובילו לתוצאות חיוביות.[45]

המרחב המקוון עריכה

בסביבות אונליין, האנונימיות, המרחק הפיזי מהקורבן והיעדר רמזים חברתיים מיידיים מגבירים חוסר עכבות, מטפחים דה-אינדיווידוציה ומפחיתים את תחושת האחריות האישית, מה שמקטין את נכונות העדים לדווח או להגן על קורבנות.[46] נמצא כי כשפוגעים ברשת משתמשים בניתוק מוסרי, למשל בתירוצים כמו "זה היה בצחוק", עדים נוטים לדווח פחות על התוכן הפוגעני.[47]

מחקר שניתח התערבויות כנגד שיח שנאה בטוויטר מצא שהסחת דעת והסטת הנושא מתוך כוונה לשכך להבות, שידרה לשאר הצופים מהצד שאין דחיפות אמיתית, שחררה אותם מאחריות, והובילה אותם להתעלם משיח השנאה במקום לדווח עליו או לגנות אותו.[48] מחקר נוסף מצא שבסביבה וירטואלית של חדר צ'אט כשסטודנטים שמו לב לאירוע של בריונות רשת, עלה משמעותית הסיכוי שהם יתערבו להגנת הקורבן, החוקרים מציינים שהסביבה הדיגיטלי עמוסת גרויים והסחות דעת, ורבים פשוט מפספסים את ההתרחשות ולא עוברים את השלב הראשון של המודל המצבי.[46]

מחקר שבדק את יישום מודל חמשת השלבים במרחב הדיגיטלי מצא כי בניגוד לאלימות ברחוב, תהליך העזרה המקוונת אינו בהכרח סדרתי וליניארי. חסמים פסיכולוגיים דוגמת קהל רחב, בורות פלורליסטית, ופיזור אחריות, יוצרים רשת חסמים אשר פוגעים במספר שלבים בו-זמנית. המחקר גם מצא שלרשת יש יתרונות, שכן צופים במצב, המעוניינים לעזור, יכולים לשלוח הודעות עידוד פרטיות כדרך לעקוף חשיפה ולחץ פומבי.[9]

מחקר שבחן את אפקט הצופה מהצד בבריונות ברשתות חברתיות מצא שהקשר בין מספר הצופים להתערבות אינו ליניארי. כאשר הקבוצה גדלה מ-6 ל-24 ול-224 צופים, נרשמה ירידה בנכונות להתערב, מה שמעיד על פיזור אחריות. אולם, כאשר מספר הצופים קפץ ל-5025, הנכונות להתערב דווקא עלתה שוב. נמצא גם שבסביבה מקוונת, לאנונימיות יש השפעה חזקה יותר על ההחלטה מאשר למספר העדים. צופים שהיו אנונימיים נטו יותר לעמוד מנגד, כדי ליישר קו עם הנורמה הקבוצתית של חוסר-מעש. לעומתם, צופים מזוהים נטו יותר להציע עזרה לקורבן כדי להימנע מביקורת מוסרית, אך נמנעו מעימות ישיר עם התוקף בשל הסיכון החברתי. נמצא כי גודל הקבוצה והאנונימיות משפיעים בעיקר על התערבויות אקטיביות כמו מתן תמיכה פומבית לקורבן או עימות ישיר עם התוקף, ולא משפיעים על התנהגויות פסיביות כמו בדיקה באופן פרטי לשלומו מאוחר יותר.[49]

מחקר נוסף מצא שגם עדים שבוחרים לשתוק מול מקרי בריונות רשת, סובלים מנזק רגשי ישיר, קהות חושים והפחתת רגישות ככל שהם נחשפים יותר לאלימות הדיגיטלית. בנוסף, נמצא הבדל מגדרי, כאשר לרוב נשים וילדות נוטות לקחת על עצמן את תפקיד הצופה האקטיבית שמנסה להפסיק את האירוע או לנחם, בזמן שהגברים נוטים לאמץ בעקביות רבה יותר תבניות התנהגות אדישות ופסיביות.[50]

מחקר שנערך בשבע מדינות הראה שצריכה קבועה של מדיה המכילה תוכן פרו-חברתי מנבאת עלייה בהתנהגות פרו-חברתית ונכונות לעזור לאחרים בחיים האמיתיים. לעומת זאת, צריכת מדיה אלימה מנבאת ירידה בהושטת עזרה. המדיה הפרו-חברתית לא משפיעה ישירות על מידת ההתערבות, אלא מגדילה את האמפתיה של האדם, והאמפתיה היא שדוחפת את הצופה להתערב ולעזור.[51]

המרחב המשפחתי עריכה

מחקרים שבחנו את התופעה בהתייחסות לאלימות במשפחה והתעללות בילדים, מצאו שעדים רבים, גם אם זיהו התעללות, בוחרים לעמוד מנגד בשל הטאבו של התערבות במרחב הבית הפרטי של משפחות אחרות, קשר משפחתי מחייב, והחשש מפני נקמת התוקף המוכר להם. התערבות במקרה זה, למשל דיווח לרשויות הרווחה, דורשת מהעד לשקלל סיכונים אישיים כבדים ולהגיע לרמה מוסרית גבוהה שתכריע את הפחד ממעורבות בענייניו של הזולת.[52]

במחקר שבחן את תגובת אנשים לריב בין גבר ואישה ברחוב, כאשר האישה צעקה “תתרחק ממני, אני לא מכירה אותך”, ב־65% מהמקרים הייתה התערבות. אך כאשר נאמר “תתרחק ממני, אני לא יודעת למה בכלל התחתנתי איתך”, שיעור ההתערבות ירד ל־19% בלבד.[5]

ילדים ונוער עריכה

אקלים כיתתי חיובי ותומך משפר בצורה ניכרת את נכונות התלמידים להתערב ולהגן על קורבנות. ההשפעה של אקלים זה פועלת באופן עקיף דרך שני מתווכים מרכזיים: אמונה בעולם צודק, ואמפתיה. סביבה חינוכית פתוחה ותומכת מגבירה בקרב התלמידים את התחושה שהעולם הוא מקום הוגן, ומגבירה יכולת קוגניטיבית ורגשית לחוש את כאבו של האחר. כתוצאה מאומצות נורמות של עזרה מתוך שאיפה מוסרית לשקם את הצדק במקרים של בריונות.[53]

קיומם של קשרים חברתיים חיוביים, חזקים ואיכותיים בין קבוצת השווים, יחד עם נורמות כיתתיות הדוגלות בתמיכה הדדית, משמשים כמגן העיקרי המבטל את אדישות ההמון. בני נוער שחשים בטוחים בקשרים החברתיים שלהם נוטים פחות להיכנע לפחד מדחייה ונוטים הרבה יותר להתערב ולהתייצב לצד קורבנות של חרמות ובריונות.[54]

מחקר על מתבגרים הצופים בשיח שנאה בסביבה מקוונת, מצא שההחלטה עם להתערב מושפעת מאוד מהציפיות החברתיות. נורמות כיתתיות המקבלות אלימות מנבאות עמידה פסיבית או אף חיזוק של התוקף, בעוד שאמפתיה גבוהה והשגחה הורית אקטיבית מקוונת מעודדות התערבות פרו-חברתית. "הסרת עכבות רעילה" ברשת מובילה מתבגרים לאדישות ואי-נקיטת פעולה.[20] פיתוח של אמפתיה רגשית אצל מתבגרים, כמו גם בניית יכולת קוגניטיבית להיכנס לנעלי הקורבן, מעלים באופן משמעותי את התגובה הפרו-חברתית של הצופים. בנוסף, משתנים אישיים כמו זהות מוסרית חזקה, בשילוב עם אמפתיה פועלים יחד כזרז פנימי המניע את בני הנוער להפסיק לעמוד מנגד ולעזור באופן אקטיבי לקורבנות הבריונות המקוונת.[55]

סדרת מחקרים בדקה את הגורמים המאפשרים לתלמידים להתקדם דרך חמשת שלבי המודל המצבי ולהתערב בבריונות ובהטרדות מיניות במרחב הלימודי. על פי המחקרים, מעברים משלב לשלב מעוכבים על ידי חסמים כמו עמדות תומכות-הטרדה ואקלים בית ספרי סובלני לאלימות. מיומנויות חברתיות-רגשיות של העד, יחד עם אמפתיה עמוקה ונורמות כיתתיות השוללות בריונות, תורמים ללקיחת האחריות ולהושטת עזרה בפועל לקורבן.[56]

מחקר ישראלי מצא שבני נוער בעלי מכוונות לשליטה חברתית, המאמינים בהיררכיה ובאי-שוויון חברתי, משתמשים במנגנונים של ניתוק מוסרי, שמאפשרים להם להצדיק את עמידתם מנגד או לעודד את התוקף. בניגוד לכך, צופים החשים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, חשים ביטחון להדוף את הבריונות ולאמץ התנהגות פרו-חברתית שמונעת התעללות. בנוסף נמצא שהתנהגותם של צופים אקטיביים (אלו שקפצו להגן על הקורבן או אלו שעודדו את התוקף) השפיעה באופן ישיר על התנהגותם של הצופים הפסיביים.[57] מחקר נוסף מצא שבני נוער שחשים חוסר אותנטיות וצורך רב באישור חברתי, נוטים במידה רבה יותר להיכנע ללחץ של קבוצת השווים המקובלת, ולהישאר אדישים לעוול, או אף לעודד את התוקף מחשש מדחייה. מנגד, בני נוער שניחנים בהערכה עצמית גבוהה ובתחושת אותנטיות חזקה לא חוששים לשחות נגד הזרם ולכן פורצים את מחסום הפסיביות ומגנים באסרטיביות על חבריהם המותקפים.[58]

מחקר המתבסס על ניתוח תצפיות וראיונות של תלמידים מצא שבעה דפוסים ומנגנונים המשמשים אותם כדי להצדיק התנהגות פסיבית כלפי קורבן הזקוק לעזרה. דפוסים אלו כוללים הפחתת חומרת האירוע, התנתקות חברתית מתוך תפיסה שהמותקף אינו חבר שלהם, קישור המעשה לתחושת מבוכה חברתית עזה, ומתן עדיפות לעיסוקים לימודיים או למשחק על פני עזרה. המחקר הדגיש התנהגויות של חקיינות-קהל ופיזור של אחריות, ובמיוחד את תופעת העברת האחריות למורה, לחבריו של הקורבן או אף לתוקף עצמו מתוך ציפייה שיבקש סליחה.[59]

תורנברג פיתח מודל הכולל שבעה שלבים, המבוסס על שני השלבים הראשונים של לטאנה ודרלי. הוא הוסיף להם שלבים ייחודיים לבית הספר: חוויית עוררות אמפתית, התמודדות עם מסגרות מוסריות של בית הספר, סריקת המעמד והסטטוס החברתי של המעורבים, גיבוש מניעים, ולבסוף פעולה. הוא הדגיש שצופים מהצד צעירים שוקלים את מיקומם בהיררכיה לפני שהם פועלים. לפי תורנברג, חישוב העלויות קשור להיררכיה החברתית של בית הספר ומשתנה דרמטית בהתאם למעמדו של התלמיד. עבור תלמיד בסטטוס נמוך, ה"עלות" של התערבות, כגון דחייה חברתית, מבוכה או סכנה להפוך לקורבן בעצמו, נתפסת כגבוהה ומשתקת הרבה יותר מאשר עבור תלמיד מקובל. כמו כן, העוררות האמפתית כלפי תלמיד אחר יכולה להיות מנוטרלת או מופחתת בהתאם לפרשנות החברתית של המצב בתוך קבוצת השווים.[15]

סביבה משפחתית נוקשה המאופיינת בענישה חמורה, דחייה ובידוד, מנבאת באופן מובהק אימוץ תפקידים פסיביים או כאלו המחזקים את הבריון. הדבר מגביר נטייה לאמץ אמות מידה נוקשות של "קשיחות גברית" אשר מחנכות לדיכוי רגשי ותחרותיות, מה שגורם לנערים לראות בסיוע ובתמיכה בקורבן אקט המעיד על חולשה או סכנה חברתית לפגיעה במעמדם.[60] חום הורי ותמיכה בתוך התא המשפחתי מעודדים התפתחות של אמפתיה בין-אישית גבוהה ויציבה אצל ילדים. כתוצאה מהכלה רגשית זו, צעירים מפתחים תחושת מסוגלות עצמית גבוהה וביטחון ביכולותיהם החברתיות, מה שמתרגם ישירות להפיכתם לצופים מהצד בעלי יעילות התערבותית גבוהה מול מצבים מורכבים במרחב הציבורי.[61]

דוגמאות עריכה

במרץ 1964, הברמנית בת ה-28 קיטי ג'נובזה, הותקפה מינית ונרצחה בעת שחזרה מעבודתה. על פי כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס 38 משכניה היו עדים לרצח אך לא התערבו ואף לא התקשרו למשטרה עד לאחר שהתוקף נמלט וג'נובזה נפטרה. המקרה עורר תשומת לב ציבורית רבה.[62][63] מאמר משנת 2007 מצא שהיו הרבה פחות מ-38 עדי ראייה, שהמשטרה נקראה לפחות פעם אחת במהלך הפיגוע, ושרבים מהצופים ששמעו את מה שקורה לא יכלו לראות את האירוע.[64][65] בשנת 2016, הניו יורק טיימס הכיר בכך שבפרסום שלו משנת 1964 הייתה הפרזה וחוסר דיוק.[65]

באוקטובר 2009, תלמידה בתיכון ריצ'מונד עברה אונס קבוצתי והוכתה על ידי קבוצת נערים וגברים. עד 20 איש היו עדים לאירוע, ועל פי הדיווחים חלקם עודדו ותיעדו אותו. היא אושפזה בבית החולים עקב שריטות וחבורות בכל פניה וגופה, כוויות סיגריות על גבה ומפרק ירך שיצא מהמקום. המקרה עורר זעם רב בארצות הברית.[66][67][68][69][70][71]

במאי 2011, ריימונד זאק בן ה-53, מקליפורניה נכנס לים ועמד במים עמד עד צווארו יותר משעה. אמו המאמצת, התקשרה למוקד החירום ואמרה שהוא מנסה להטביע את עצמו למוות. כבאים ומשטרה הגיעו לחוף ולא נכנסו למים. המשטרה ציפתה שהכבאים ייכנסו למים. כבאים אמרו מאוחר יותר שלא נכנסו כי לא הייתה להם הכשרה להצלה ממים. עשרות אנשים צפו מהחוף ולא נכנסו למים גם אחרי שזאק התמוטט כנראה מהפותרמיה. לבסוף נכנס אדם ומשה אותו מהמים אך זאק נפטר לאחר מכן בבית חולים[72][73][74]

באוקטובר 2021, נוסע ברכבת בפילדלפיה הוטרד מינית ונאנס. התקיפה התרחשה כמעט 40 דקות אך אנשים ברכבת לא הודיעו לרשויות או עצרו אותה. בסופו של דבר נעשתה שיחת חירום וקצין ביטחון עלה לרכבת, הפסיק את המעשה ועצר את החשוד. התקיפה קיבלה תשומת לב בינלאומית.[75][76][77][78]

התמודדות עריכה

תוכניות התערבות עריכה

מחקר שבדק האם תוכניות חינוך קצרות-מועד מסוגלות לשנות התנהגות, הראה שטיפוח אמפתיה ומסוגלות עצמית מעלה באופן מובהק את הכוונות של משתתפים להתערב כשהם עדים להטרדות מיניות או לסיטואציות פוגעניות דומות.[79]

תוכנית מניעה מבוססת תיאטרון עושה שימוש במשחקי תפקידים, שבמסגרתם והמשתתפים מתרגלים במרחב בטוח כיצד להגיב לסיטואציות של תקיפה מינית. התוכנית העלתה באופן משמעותי את הנכונות המדווחת של סטודנטים לפעול באופן אקטיבי למניעת אלימות. היא הייתה אפקטיבית במיוחד בקרב גברים ובקרב אלו שהפגינו אמונה נמוכה ביעילותן של התערבויות אלו בתחילה.[80]

הכשרה אינטראקטיבית ודיגיטלית המיועדת להקנות לסטודנטיות כלים אקטיביים לעמידה מהצד ומניעת ניצול במקומות רוויי אלכוהול נמצאה כיעילה. הקניית הידע סייעה לנשים להפוך מעדות מהססים למגנות אסרטיביות, מתוך הבנה שהפסיביות הקבוצתית במסיבות מנוצלת לרוב על ידי התוקפים.[81]

תוכנית חינוכית למניעת אלימות מינית, המיועדת בעיקר לסטודנטים בקמפוסים, נמצאה כיעילה להפחתת עמדות המצדיקות או מקלות ראש באלימות מינית, להגברת תחושת המסוגלות של הצופים מהצד, והעלתה משמעותית את רמת הנכונות והכוונות שלהם לפעול ולעזור בזמן אמת למניעת אלימות מינית בקמפוסים.[82]

קמפיין שנועד לחנך צעירים להתערב ולעצור חברים או זרים משתייה מופרזת במשחקי פוטבול במכללות נמצא כיעיל מאוד לעידוד התערבות של צופים מהצד. הוא כלל התערבות בת מספר דקות בה הסטודנטים התבקשו לענות כיצד בכוונתם לשמור על חבריהם בזמן השתייה. לאחר מכן הם חתמו על כרטיס התחייבות פומבי שהוצג באצטדיון, וקיבלו מוצרים ממותגים של הקמפיין ששימשו כתזכורת פיזית להחלטתם. התוצאות הראו שסטודנטים שהתחייבו וזכרו את התחייבותם, דיווחו על שימוש גבוה משמעותית בהתערבות אקטיבית.[83]

מחקר על 300 תלמידי כיתה ה' פלסטינים ויהודים-ישראלים הצביע על כך שתוכניות המקנות מיומנויות חברתיות, במיוחד בשילוב מפגשים בין-קבוצתיים, הצליחו להגביר משמעותית תגובות אקטיביות של צופים מהצד כנגד הדרת בני קבוצת-החוץ, זאת על אף שהמחקר בוצע בתקופת גל אלימות קשה. קבוצה אחת עברה התערבות המבוססת על הקניית מיומנויות חברתיות-רגשיות. קבוצה שנייה עברה התערבות ששילבה מיומנויות אלה יחד עם מפגשים בין-קבוצתיים. נמצא שבשתי הקבוצות ההתערבויות הובילו לעלייה משמעותית בתגובות חיוביות של העומדים מהצד, שכללו תמיכה בקרבן או יציאה גלויה נגד המדיר, ולירידה משמעותית בתגובות שליליות כמו הצטרפות למדיר או עידוד ההדרה. השפעות אלה נשמרו בבדיקת מעקב שהתקיימה לאחר שישה חודשים. לעומת זאת קבוצת הביקורת שלא עברה את ההתערבויות, נצפתה ירידה בתגובות החיוביות ועלייה בתגובות השליליות לאורך זמן, מגמה שהחוקרים ייחסו להשפעת הסכסוך והאלימות הגוברת ברקע.[84]

חוקים עריכה

יש מקומות בעולם בהם נחקקו חוקים המטילים אחריות על עוברי אורח הנחשפים למצב חירום.

בקוויבק קיימת חובה חוקית לסייע לאנשים המצויים בסכנה, כל עוד הדבר בטוח. מגילת זכויות האדם והחירויות של קוויבק קובעת כי: “כל אדם חייב להגיש עזרה לאדם שחייו נתונים בסכנה, בין אם באופן אישי ובין אם באמצעות הזעקת עזרה, אלא אם הדבר מסכן אותו או אדם שלישי, או אם קיימת סיבה מוצדקת אחרת.”[85]

החוק הפלילי של ברזיל קובע כי אי־הצלה או אי־אזעקת שירותי חירום כאשר הדבר נדרש במצבים בהם יש פצועים, אנשים עם מוגבלויות, ילדים נטושים או אנשים הנמצאים בסכנה חמורה ומיידית, היא עבירה פלילית, כל עוד ניתן לעזור בבטחה.[86]

בגרמניה החוק הפלילי קובע כי אדם שאינו מגיש עזרה במקרה של תאונה או סכנה ציבורית אחרת, מבצע עבירה פלילית, אלא אם מתן העזרה יסכן אותו או יתנגש עם חובה חשובה אחרת.[87]

בארצות הברית נחקקו “חוקי השומרוני הטוב”, שמטרתם להגן על עוברי אורח שפעלו בתום לב כדי לעזור לאחרים.[88]

בישראל, חוקק חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998. החוק הישראלי מחייב הושטת עזרה לכל אדם שהוא בצרה כחלק מהמשפט הפלילי.

אפשרות דיווח עריכה

יש ארגונים המספקים אפשרויות דיווח לעומדים מהצד הנחשפים להתנהגות בלתי הולמת, לרוב באמצעות מערכות תלונה רשמיות. עם זאת, מכיוון שעדים רבים מהססים לפעול, פנייה לנציב תלונות פנים־ארגוני השומר על סודיות מהווה משאב יעיל ונטול חסמים. הנציב אינו מנהל רישומים עבור המעסיק ופועל בסודיות מוחלטת, המאפשרת לעד לשקול את צעדיו בבטח.[89]

תוכניות טלוויזיה המבוססות על התופעה עריכה

התוכנית “מה אתם הייתם עושים?” (?What Would You Do) של ג’ון קווינונס הציגה מצבים מבוימים בציבור ובודקת כיצד אנשים מגיבים במציאות. למשל מצבים בהם קיימת אפליה, גניבה או הטרדה. מצלמות נסתרות מתעדות האם עוברי אורח מתערבים או מתעלמים.

תוכנית באותו פורמט בשם "מה אתם הייתם עושים" שודרה גם בישראל, בשתי העונות הראשונות בהנחייתו של חיים הכט, ובעונה השלישית בהנחיית אברי גלעד.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  2. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  3. ^ Peter Fischer, Joachim I. Krueger, Tobias Greitemeyer, Claudia Vogrincic, Andreas Kastenmüller, Dieter Frey, Moritz Heene, Magdalena Wicher, Martina Kainbacher, The bystander-effect: A meta-analytic review on bystander intervention in dangerous and non-dangerous emergencies., Psychological Bulletin 137, 2011, עמ' 517–537 doi: 10.1037/a0023304
  4. ^ Hansi Zhang, Changxiu Shi, Chenhui Dai, The Effects of Empathy and Classroom Norms on Bystander Intervention in Bullying: A Multilevel Analysis, Psychology in the Schools 62, 2025-08-01, עמ' 2452–2462 doi: 10.1002/pits.23479
  5. ^ 1 2 3 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  6. ^ Cristina Bicchieri, Yoshitaka Fukui, The Great Illusion: Ignorance, Informational Cascades, and the Persistence of Unpopular Norms, Business Ethics Quarterly 9, 1999-01, עמ' 127–155 doi: 10.2307/3857639
  7. ^ Cristina Bicchieri, Yoshitaka Fukui, The Great Illusion: Ignorance, Informational Cascades, and the Persistence of Unpopular Norms, Business Ethics Quarterly 9, 1999-01, עמ' 127–155 doi: 10.2307/3857639
  8. ^ 1 2 Leila I. Vázquez-González, Ainara Nardi-Rodríguez, Andrés Sánchez-Prada, Carmen Delgado-Álvarez, Virginia Ferreiro-Basurto, Victoria A. Ferrer-Pérez, Bystanders' Intention to Intervene in a Street Harassment Scenario: The Effects of Personal and Situational Factors, Behavioral Sciences (2076-328X) 16, 2026-02, עמ' 209 doi: 10.3390/bs16020209
  9. ^ 1 2 Vasileia Karasavva, Amori Yee Mikami, I’ll Be There for You? The Bystander Intervention Model and Cyber Aggression, Cyberpsychology 18, 2024-06, עמ' 1–25 doi: 10.5817/CP2024-2-1
  10. ^ Vasileia Karasavva, Amori Yee Mikami, I’ll Be There for You? The Bystander Intervention Model and Cyber Aggression, Cyberpsychology 18, 2024-06, עמ' 1–25 doi: 10.5817/CP2024-2-1
  11. ^ The arousal: Cost-reward model and the process of intervention
  12. ^ 1 2 Sara Pabian, Bystanders' Perceptions on Online Hate Speech: Investigating the Effects of Perpetrators' Justifications and the Bystander's Role on Bystanders' Attitude and Prosocial Intervention Intentions, Cyberpsychology 19, 2025-12, עמ' 1–25 doi: 10.5817/CP2025-4-6
  13. ^ 1 2 Vered Gotdiner, Thomas P. Gumpel, Bystander Intervention Style and Motivational Factors Influencing Behavior in Bullying Situations, Psychology in the Schools 61, 2024-01-01, עמ' 631–646 doi: 10.1002/pits.23075
  14. ^ Yuping Wu, Yanfang Zhou, Leishan Shi, Defender self-efficacy and moral disengagement on social support and bystander behaviors among primary school students: a multilevel moderated mediation model, Psicologia: Reflexão e Critica 36, 2023-04-28, עמ' 1–14 doi: 10.1186/s41155-023-00253-3
  15. ^ 1 2 Robert Thornberg, A Student in Distress: Moral Frames and Bystander Behavior in School, Elementary School Journal 110, 2010-06-01, עמ' 585–608 doi: 10.1086/651197
  16. ^ 1 2 3 4 5 Sara Pabian, Bystanders' Perceptions on Online Hate Speech: Investigating the Effects of Perpetrators' Justifications and the Bystander's Role on Bystanders' Attitude and Prosocial Intervention Intentions, Cyberpsychology 19, 2025-12, עמ' 1–25 doi: 10.5817/CP2025-4-6
  17. ^ Iqra Mubeen Bala, Komala M., Tough Boys Start at Home? Investigating the Role of Home Environment on Conformity to Masculinity and Bystander Role, IAHRW International Journal of Social Sciences Review 13, 2025-12, עמ' 1959–1968 doi: 10.5281/zenodo.18194830
  18. ^ 1 2 3 Mark Levine, Simon Crowther, The Responsive Bystander: How Social Group Membership and Group Size Can Encourage as Well as Inhibit Bystander Intervention, Journal of Personality & Social Psychology 95, 2008-12, עמ' 1429–1439 doi: 10.1037/a0012634
  19. ^ Peter Fischer, Joachim I. Krueger, Tobias Greitemeyer, The Bystander-Effect: A Meta-Analytic Review on Bystander Intervention in Dangerous and Non-Dangerous Emergencies, Psychological Bulletin 137, 2011-07-01, עמ' 517–537 doi: 10.1037/a0023304
  20. ^ 1 2 Olga Jiménez-Díaz, Joaquín A. Mora-Merchán, Paz Elipe, Rosario Del Rey, Understanding Bystanders' Behaviour to Cyberhate: An Explanatory Approach From the Theory of Normative Social Behaviour, Cyberpsychology 19, 2025-12-15, עמ' 1–21 doi: 10.5817/CP2025-5-10
  21. ^ Annelise Mennicke, Sasha Zabelski, Bridget N. Jules, Gabrielle Haley, Keshawn Mathews, Jessamyn Bowling, Ava Peters, Erika Montanaro, Robert J. Cramer, Bystander intervention for problematic alcohol use among graduate and international students: opportunities and challenges, Psychology & Health 40, 2025-09, עמ' 1551–1568 doi: 10.1080/08870446.2024.2342464
  22. ^ Richard Philpot, Lasse Suonperä Liebst, Mark Levine, Wim Bernasco, Marie Rosenkrantz Lindegaard, Would I Be Helped? Cross-National CCTV Footage Shows That Intervention Is the Norm in Public Conflicts, American Psychologist 75, 2020-01, עמ' 66–75 doi: 10.1037/amp0000469
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Timothy C. Barnum, Shaina Herman, Daniel S. Nagin, Justin T. Pickett, Understanding bystander decision‐making: Experimental evidence on when and how people respond to crime, Criminology, 2026-04-21, עמ' 1 doi: 10.1111/1745-9125.70048
  24. ^ Peter Fischer, Joachim I. Krueger, Tobias Greitemeyer, The Bystander-Effect: A Meta-Analytic Review on Bystander Intervention in Dangerous and Non-Dangerous Emergencies, Psychological Bulletin 137, 2011-07-01, עמ' 517–537 doi: 10.1037/a0023304
  25. ^ 1 2 Insiya Hussain, Rui Shu, Subrahmaniam Tangirala, Srinivas Ekkirala, The Voice Bystander Effect: How Information Redundancy Inhibits Employee Voice, Academy of Management Journal 62, 2019-06, עמ' 828–849 doi: 10.5465/amj.2017.0245
  26. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד Peter Fischer, Tobias Greitemeyer, Fabian Pollozek, Dieter Frey, The unresponsive bystander: are bystanders more responsive in dangerous emergencies?, European Journal of Social Psychology 36, 2006-04, עמ' 267–278 doi: 10.1002/ejsp.297
  27. ^ Peter Fischer, Joachim I. Krueger, Tobias Greitemeyer, The Bystander-Effect: A Meta-Analytic Review on Bystander Intervention in Dangerous and Non-Dangerous Emergencies, Psychological Bulletin 137, 2011-07-01, עמ' 517–537 doi: 10.1037/a0023304
  28. ^ Robert Thornberg, A Student in Distress: Moral Frames and Bystander Behavior in School, Elementary School Journal 110, 2010-06-01, עמ' 585–608 doi: 10.1086/651197
  29. ^ Mark Levine, Simon Crowther, The Responsive Bystander: How Social Group Membership and Group Size Can Encourage as Well as Inhibit Bystander Intervention, Journal of Personality & Social Psychology 95, 2008-12, עמ' 1429–1439 doi: 10.1037/a0012634
  30. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  31. ^ 1 2 Darley, J. M., & Latané, B. (1968). Bystander intervention in emergencies: Diffusion of responsibility. Journal of Personality and Social Psychology, 8(4), 377–383.
  32. ^ 1 2 Leila I. Vázquez-González, Ainara Nardi-Rodríguez, Andrés Sánchez-Prada, Carmen Delgado-Álvarez, Virginia Ferreiro-Basurto, Victoria A. Ferrer-Pérez, Bystanders' Intention to Intervene in a Street Harassment Scenario: The Effects of Personal and Situational Factors, Behavioral Sciences (2076-328X) 16, 2026-02, עמ' 209 doi: 10.3390/bs16020209
  33. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  34. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  35. ^ Peter Fischer, Joachim I. Krueger, Tobias Greitemeyer, The Bystander-Effect: A Meta-Analytic Review on Bystander Intervention in Dangerous and Non-Dangerous Emergencies, Psychological Bulletin 137, 2011-07-01, עמ' 517–537 doi: 10.1037/a0023304
  36. ^ Mark Faul, Shelley N. Aikman, Scott M. Sasser, Bystander Intervention Prior to The Arrival of Emergency Medical Services: Comparing Assistance across Types of Medical Emergencies, Prehospital Emergency Care 20, 2016, עמ' 317–323 doi: 10.3109/10903127.2015.1088605
  37. ^ Timothy C. Barnum, Shaina Herman, Daniel S. Nagin, Justin T. Pickett, Understanding bystander decision‐making: Experimental evidence on when and how people respond to crime, Criminology, 2026-04-21, עמ' 1 doi: 10.1111/1745-9125.70048
  38. ^ Timothy C. Barnum, Shaina Herman, Daniel S. Nagin, Justin T. Pickett, Understanding bystander decision‐making: Experimental evidence on when and how people respond to crime, Criminology, 2026-04-21, עמ' 1 doi: 10.1111/1745-9125.70048
  39. ^ Mark Levine, Simon Crowther, The Responsive Bystander: How Social Group Membership and Group Size Can Encourage as Well as Inhibit Bystander Intervention, Journal of Personality & Social Psychology 95, 2008-12, עמ' 1429–1439 doi: 10.1037/a0012634
  40. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  41. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  42. ^ Raquel António, Rita Guerra, Lindsey Cameron, Carla Moleiro, Breaking Barriers: The Impact of Intergroup Contact on Bystanders' Actions Against Bias-Based Cyberbullying, Cyberpsychology 19, 2025-12, עמ' 1–29 doi: 10.5817/CP2025-4-5
  43. ^ Darley, J. M., & Latane, B. (1970). The unresponsive bystander: why doesn't he help? New York: Appleton Century Crofts.תבנית:ISBN?
  44. ^ Qiuyue Shao, Ke Zhang, Xiaoping Zhao, An Intuitive Model of Bystander Responses to Workplace Mistreatment, Behavioral Sciences (2076-328X) 16, 2026-04, עמ' 477 doi: 10.3390/bs16040477
  45. ^ Koocher GP, Keith-Spiegel P, Peers nip misconduct in the bud, Nature 466, 2010-07-22, עמ' 438–440 doi: 10.1038/466438a
  46. ^ 1 2 Eun Hwa Jung, Nisha Suresh Bhojwani, From Observers to Interveners: Examining Bystander Intentions in Facebook Live Videos, International Journal of Human-Computer Interaction 41, 2025-07-15, עמ' 8655–8665 doi: 10.1080/10447318.2024.2413292
  47. ^ Sara Pabian, Bystanders' Perceptions on Online Hate Speech: Investigating the Effects of Perpetrators' Justifications and the Bystander's Role on Bystanders' Attitude and Prosocial Intervention Intentions, Cyberpsychology 19, 2025-12, עמ' 1–25 doi: 10.5817/CP2025-4-6
  48. ^ Yue Jia, Sandy Schumann, Tackling Hate Speech Online: The Effect of Counter-Speech on Subsequent Bystander Behavioral Intentions, Cyberpsychology 19, 2025-03, עמ' 1–20 doi: 10.5817/CP2025-1-4
  49. ^ Leping You and Yu-Hao Lee, The bystander effect in cyberbullying on social network sites: Anonymity, group size, and intervention intentions, Telematics and Informatics Volume 45, December 2019, 101284, 2019
  50. ^ Dorit Olenik-Shemesh, Tali Heiman, Sigal Eden, Bystanders' Behavior in Cyberbullying Episodes: Active and Passive Patterns in the Context of Personal-Socio-Emotional Factors, Journal of Interpersonal Violence 32, 2017-01, עמ' 23–48 doi: 10.1177/0886260515585531
  51. ^ Sara Prot, Douglas A. Gentile, Craig A. Anderson, Long-Term Relations Among Prosocial-Media Use, Empathy, and Prosocial Behavior, SageJournals Volume 25, Issue 2, 2013
  52. ^ Francis D. Boateng, Mabel Oti-Boadi, Nabi Youla Doumbia, Queencilla Hammond, Third-party intervention in high-risk situations in Africa: exploring factors influencing bystander intervention in sexual violence among college students, Global Crime 25, 2024-05, עמ' 156–176 doi: 10.1080/17440572.2024.2352567
  53. ^ Song Jin, Songsak Phusee-orn, Exploring the Influential Factors on Positive Bystander Behavior in School Bullying among Middle School Students in Chongzuo, China, Journal of Education and Learning 14, 2025-01-01, עמ' 239–250
  54. ^ Yuchi Zhang, Hanfang Zhou, Jichao Jia, Jingyi Shen, Xiaoyi Fang, The moderating role of bystanders' peer status relative to the bullies in the relationship between bystander popularity and bullying bystander behavioral intentions across bullying situations, Current Psychology 44, 2025-06-11, עמ' 9825–9845 doi: 10.1007/s12144-025-07749-4
  55. ^ Julia Barlińska, Anna Szuster, Mikołaj Winiewski, Cyberbullying Among Adolescent Bystanders: Role of Affective Versus Cognitive Empathy in Increasing Prosocial Cyberbystander Behavior, Frontiers in psychology 9, 2018-05-30, עמ' 799 doi: 10.3389/fpsyg.2018.00799
  56. ^ Amanda B. Nickerson, Lyndsay N. Jenkins, Yanyun Yang, Dylan S. Harrison, Individual and Contextual-Level Predictors of Progression in the Bystander Intervention Model, 2024-06-01
  57. ^ Vered Gotdiner, Thomas P. Gumpel, Bystander Intervention Style and Motivational Factors Influencing Behavior in Bullying Situations, Psychology in the Schools 61, 2024-01-01, עמ' 631–646 doi: 10.1002/pits.23075
  58. ^ Adolescents’ Well-Being, Self-Esteem, and Academic Motivation as Bystanders: A Grounded Theory of Authenticity in Witnessing Bullying
  59. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  60. ^ Iqra Mubeen Bala, Komala M., Tough Boys Start at Home? Investigating the Role of Home Environment on Conformity to Masculinity and Bystander Role, IAHRW International Journal of Social Sciences Review 13, 2025-12, עמ' 1959–1968 doi: 10.5281/zenodo.18194830
  61. ^ Jan-Louw Kotze, Lisa A. Turner, Parental Warmth and Interpersonal Empathy as Predictors of Sexual Assault Bystander Intervention Efficacy, Journal of Interpersonal Violence 36, 2021-08, עמ' NP8317–NP8332 doi: 10.1177/0886260519842170
  62. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  63. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  64. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  65. ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value)..
  66. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  67. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  68. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  69. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  70. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  71. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  72. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  73. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  74. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  75. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  76. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  77. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  78. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  79. ^ Tristan Barta, Zachary E. Piper, Harshit Chaubey, Jessica Kiebler, Margaret S. Stockdale, Can Brief Empathy Training Increase Sexual Harassment Bystander Intervention Intentions?, Behavioral Sciences (2076-328X) 16, 2026-02, עמ' 227 doi: 10.3390/bs16020227
  80. ^ Rehearsing for Real Life: The Impact of the InterACT Sexual Assault Prevention Program on Self-Reported Likelihood of Engaging in Bystander Interventions
  81. ^ Salazar LF, Schipani-McLaughlin AM, Sebeh Y, Nizam Z, Hayat M, A Web-Based Sexual Violence, Alcohol Misuse, and Bystander Intervention Program for College Women (RealConsent): Randomized Controlled Trial, Journal of medical Internet research 25, 2023-06-21, עמ' e43740 doi: 10.2196/43740
  82. ^ Jessica Bouchard, Jennifer S. Wong, Chelsey Lee, Fostering college students' responsibility as prosocial bystanders to sexual violence prevention: A meta-analysis of the Bringing in the Bystander program, Journal of American College Health 72, 2024-12, עמ' 3410–3422 doi: 10.1080/07448481.2022.2162825
  83. ^ Patricia A. Aloise-Young, Gwen Sieving, Renee E. Sieving, Allison M. Cantwell, Jennifer E. Cross, Promoting Responsible Drinking at College Football Games with an Event-Specific Bystander Intervention, Health Education Journal 85, 2026-04-01, עמ' 260–274 doi: 10.1177/00178969251405698
  84. ^ Alaina Brenick, Malak Zureiqi, Rui Wu, Maisha Seraj, Megan Clark Kelly, Rony Berger, Why step in? Shifting justifications for bystander behaviors through interventions with youth in the Middle East, Journal of Research on Adolescence (Wiley-Blackwell) 34, 2024-06, עמ' 352–365 doi: 10.1111/jora.12941
  85. ^ Charter of human rights and freedoms Section 2
  86. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  87. ^ תבנית:Cite German law
  88. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  89. ^ Maureen Scully, Mary Rowe, Bystander Training within Organizations, Journal of the International Ombudsman Association 2, 2009-07, עמ' 89–95


פסיכולוגיה חברתית
ענפי מחקר שכנוע • קונפורמיות • תוקפנות • משיכה בין אישית (אנ') • דעות קדומות • אלטרואיזם • השפעות הקבוצה • העדפות חברתיות • סכסוך • רגש • אמפתיה • עמדות • ייחוסים חברתיים • קוגניציה חברתית • מוטיבציה • פוביה ממגע
מושגי יסוד סכמה • היוריסטיקה • הערכה עצמית • שנאת אי-שוויון • תורת הערך • שנאת סיכון • תאוריה של תודעה • אפקט ההילה • רושם ראשוני • השערת העולם הצודק • תאוריית הצדקת המערכת • תאוריית החליפין החברתי • תאוריית השליטה החברתית • הטיה לטובת העצמי • הטיית האישוש • הטיית הצופה המשתתף • זוהר חמים (אנ') • טעות הייחוס הבסיסית • דיסוננס קוגניטיבי • נבואה המגשימה את עצמה • הערכה עצמית • אפקט הזרקור • אפקט הקונצנזוס השגוי • אפקט מעל הממוצע • צידוק יתר • התאוריה הדו גורמית של הרגש (אנ') • פיזור אחריות • בורות פלורליסטית • תאוריית התסכול-תוקפנות • חבלה עצמית • תאוריית שיפור העצמי • תאוריית ההשוואה החברתית • סמכותנות • זרימה • קיטוב קבוצתי • קבוצת פנים וקבוצת חוץ • תאוריית התפיסה העצמית • מודל המעגל המורכב של הרגשות • חוכמת ההמונים • פסיכולוגיה של השקר • תחושת סוכנות • סטריאוטיפ • דה-אינדיבידואציה • ניהול הרושם • ניטור עצמי • משא ומתן • תאוריית הלמידה החברתית • תאוריית רמת ההבנייה (אנ')
אישים בולטים ליאון פסטינגר • דריל בם • סטנלי שכטר • ג'רום זינגר (אנ') • ליסה פלדמן בארט • פול אקמן • סולומון אש • פיליפ זימברדו • ג'יימס ראסל • שלום שוורץ • אלברט בנדורה • נירה ליברמן
תחומי מחקר קרובים פסיכולוגיה ארגונית • כלכלה התנהגותית • נוירופסיוכלוגיה חברתית • נוירוכלכלה • פסיכולוגיה פוליטית • ניהול • פסיכולוגיה צבאית
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=אפקט_הצופה_מהצד&oldid=4633"
תוכן עניינים