Die öffentlichen Verleumder

"Die öffentlichen Verleumder" (מילולית: "המשמיצים הציבוריים") הוא שיר מאת הסופר והפוליטיקאי השווייצרי גוטפריד קלר. השיר נכתב בשנת 1878 בתגובה על אירועים אקטואליים, ונתן ביטוי למה שראה קלר במהלך כהונתו כמזכיר המדינה של קנטון ציריך. השיר נועד במקור להתפרסם בכתב העת Deutsche Rundschau, אך ראה אור לראשונה רק בשנת 1883 באסופת השירים של קלר.

רקע

האירוע המרכזי שהניע את קלר לכתוב את השיר היה קמפיין תקשורתי שנוהל נגד אדוארד היציג, מנהל בית חולים פסיכיאטרי בציריך, שסבו היה סופר נודע ויהודי מומר. הקמפיין כלל נימות אנטישמיות, ובסופו נאלץ היציג לפרוש מתפקידו. קלר ידידו תמך פומבית בהיציג מול ההכפשות האלה. בשנת 1878 כתב קלר ליוליוס רודנברג שימוש בתבנית גר עבור "Julius Rodenberg" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר'), עורך כתב־העת Deutsche Rundschau שימוש בתבנית גר עבור "Deutsche Rundschau" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר') הברלינאי:

"אני עובד על מעין שיר זעם מוסרי, שעוסק בהשמצה בעניינים ציבוריים — כפי שהיא, במיוחד בזמננו, משתוללת בעיתונות ובספרות הפוליטית, גם אצלכם וגם אצלנו — ואולי יישא את הכותרת: Calumniator publicus (המשמיץ הציבורי). אני יכול לדמיין שזה ייראה לכם כבד מדי, קודר מדי, או מוזר מדי מבחינת הנושא."

בזאת רמז כנראה קלר לאווירה בברלין שהושפעה מפעילותו האנטישמית של וילהלם מאר, ושתתפתח במהרה למה שמכונה היום הוויכוח האנטישמי בברלין, שכלל התקפות אנטישמיות ודיון ציבורי חריף סביב מעמד היהודים בחברה הגרמנית, ובכל זאת, השיר נשאר בלתי גמור, ובטיוטות שנשמרו חסר הבית השביעי.

השיר נולד גם בעקבות אווירה ציבורית של לשון הרע, שקרים ופולמוסים אנטישמיים שפשטו בתקופה ההיסטורית ההיא, בשווייץ ומחוץ לה הדמות ששימשה לקלר מודל למשמיץ ציבורי, ואותה הכיר מקרוב בתקופת כהונתו, הייתה פרידריך לוכר (1820–1911), משפטן מציריך שפרסם חוברות תעמולה חריפות נגד אלפרד אשר, המנהיג הליברלי של קנטון ציריך. במכתב לידידו מוריץ לצרוס כתב קלר שקליפת התרבות המפרידה בינינו לבין "החיות החופרות והמייללות שבתהום" — דקה מאוד.

בני דורו של אדולף היטלר הבחינו עד כמה מתיישב השיר עם דמותו של המנהיג הנאצי: בשנת 1934 אריקה מאן ביצעה אותו בקברט מטחנת הפלפל שנוסד במינכן ונאלץ להימלט מגרמניה מאימת הנאצים. בגלות הפך שירו של קלר לחלק קבוע מן הרפרטואר. הוא הושמע בשווייץ, בהולנד, בבלגיה, בלוקסמבורג ובצ’כוסלובקיה, והגיע לקהל דובר גרמנית רחב. לעומת זאת, בפראג הצנזורה פסלה את השיר והסירה אותו מן התוכנית. אביה של אריקה, תומאס מאן, ששהה בגלות בשווייץ, כתב ביומנו ב־8 בדצמבר: "ארוחת צהריים עם אריקה ועם גיזה. הקראה של שיר מרשים ביותר ויפה מאוד מאת קלר, שאריקה מדקלמת כעת ב'מטחנת הפלפל', ושנדמה שהוא מכוון כלפי גרמניה של היטלר."

הנס שול קרא את השיר בפני חברי הוורד הלבן ביום הולדתה של אחותו סופי שול בשנת 1942. בתחילה איש מהנוכחים לא ידע מי המחבר, אך כולם סברו שיש להפיץ את השיר כעלון בכל רחבי גרמניה.

השיר נתפס בחוגי המחתרת הגרמנית כקריאה למאבק נגד היטלר, והופץ בחשאי. הגסטפו מצא עותק של השיר בחיפוש בביתו של האומן ברנהרד הויס והציג אותו כראייה בבית המשפט. הרושם היה כי המשורר בן המאה ה־19 חזה מראש את עלייתו של היטלר, וזיהה בהכפשה ובעלילה את פשע היסוד ואת האמצעי המרכזי של היטלר לתפיסת השלטון.

צורה ותוכן

לשיר ישנם שבעה בתים, כל אחד מהם מורכב משמונה שורות קצרות שמחרוזות לפי התבנית **abba cddc**. בהתאם גם מספר ההברות הוא קבוע בכל שורה: 6776 6776. תבנית זו, המחלקת את הבית באופן ברור לשניים, משרתת את המהלך המחשבתי: מה שנאמר בחצי הראשון מקבל פירוש, הערה או הדגשה בחצי השני. למעט הבית הרביעי, בין שני החצאים נמצא סימן פיסוק "חזק" (נקודה, נקודתיים, סימן קריאה או נקודה־פסיק).

הבית הראשון מספר על מזיק, בתחילה הוא נח ברפש, אך די בגשם או במשב רוח כדי להפוך גחלת החבויה תחת האפר לשרֵפה, ואת מה שבבוץ היבש – למגפה.

הבית השני מספר על פושע – וקלר משתמש פה בטרמינולוגיה מקראית – טיפוס עלוב היוצא ממחבואו ומחפש דברי ערך לגנוב, אלא שהוא מוצא דברים בעלי ערך רב יותר בשבילו: סכסוכים עקרים, בלבול ומבוכה, דגל קרוע ועם הנתון בבערות. מי שהתנגד להיטלר וראה את עלייתו, יכול היה לזהות בדברים הללו תיאור של מצבו של העם הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה: מושפל בשל התבוסה והסכם ורסאי, העניק העם אוזן קשבת למכפיש, שדבריו על קנוניה יהודית עולמית נדמו כמענה לייסוריהם.

הבית השלישי מתאר ריקנות של זמנים דלים, הסוללת למכפיש את הדרך, שבה הוא צועד ללא בושה, והופך לנביא. ההר שממנו הוא מכריז בשורות גדולות אינו אלא ערימת אשפה, והרגליים שעליהן הוא עומד הן רגלי נוכל. הוא לוחש כנחש את ברכותיו אל העולם המשתאה.

בבית הרביעי צובר הנוכל כוח, ומתעטף בלבוש של נִבלוּת. עוזריו מתרבים, מכל קצוות החברה מתייצביםן לצידו, אורבים להזדמנות, וששים לשרתו.

הבית החמישי משתמש בנס הלחם והדגים מהברית החדשה אותם חילקו השליחים והשביעו את ההמון. באותה צורה פועלים עתה העוזרים למכפיש, הם מפיצים את תורת השקרים שלו, "וזה ממשיך וממשיך". בשפה חריפה אומר קלר: "תחילה שיקר הכלב לבדו, וכעת משקרים אלפים." בלהט הרטורי הוא קושר את המתרחש למשל הכישרונות: "כסערה שוצפת – כך עתה מרבה כִּשְרוֹ" (לוקאס י״ט, 12–27).

בבית השישי הזרע מזנק לגובה, הארצות משתנות – אך לרעתו ולחרפתו של ההמון, שמתענג על מעשי תועבה. מה שנבדָה בראשיתו – השקר שממנו הכול התחיל, נעשה עתה לאמת. הטובים נעלמו, והרעים עומדים מאורגנים ומאוחדים.

הבית השביעי מנבא את סוף האסון, ואת העתיד בו ידובר על הימים האפלים האלה כעל המוות השחור, מגפת הדבר שפקדה את אירופה בסוף ימי הביניים וקטלה מיליוני בני אדם. האם יובן כראוי מה שאירע, אם מציגים בתמימות ילדותית את המכפיש כבובת קש ושורפים את דמותו? המשורר מותיר שאלה זו פתוחה.