Jump to content
החלפת מצב תפריט
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

שד לניאריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןשד לניאריוס
תקופה
סוף פליסטוקן
מיון מדעי
משפחה: נמיות כיס
סוג: שד הכיס
מין: שד לניאריוס

שד לניאריוס (שם מדעי: Sarcophilus laniarius) הוא מין נכחד של יונק כיס מהסוג שד הכיס שבמשפחת נמיות כיס. הוא חי באוסטרליה בתקופת הפליסטוקן ונכחד בסופה. קרובו היחיד ששרד הוא השד הטסמני מהאי טסמניה. ככל הנראה הוא חי לפני 50–70 אלף שנים.

מין זה התגלה בממצאים במערות נרקורט שבאוסטרליה הדרומית ונקרא בידי החוקר המפורסם ריצ'רד אוון.[1] במקור, נחשב המין לתת-מין נכחד של השד הטסמני אך בהמשך הופרד למין עצמאי. מין זה היה גדול ב-15% וכבד ב-50% מהשד הטסמני החי.[2] כמה חוקרים סברו שהמין הקיים התפתח ממין זה אך לא מצאו הוכחות, אך ב-1877 התגלה מין נוסף, "Sarcophilus moornaensis", בניו סאות' ויילס והוא גם היה גדול מהמין הקיים. מינים אלה היו בעלי לסתות חזקות והיו אוכלי בשר, ככל הנראה של נבלות יותר מציד.[3]

הבדלי הגודל בין שני המינים מקבילים לאלה של זאבי הכיס אשר קטנו בצורה אבולוציונית כדי להשיג לעצמם מספיק מזון בערבות.[4] ייתכן שגם השדים הטסמנים עברו את אותו תהליך.[5]

הכחדה עריכה

שד לניאריוס החל להיכחד בסוף הפליסטוקן יחד עם רוב המגה-פאונה של היבשת. קיימות שתי סברות עיקריות להכחדה:

  1. הגעת האדם לאוסטרליה באותה תקופה. האנשים שהגיעו צדו את שד לניאריוס, פגעו במזונותיו ופיתחו חקלאות שכרתה יערות בהם חי. מבקרי התאוריה מצביעים על כך שהנשק העיקרי של האבוריג'ינים, הבומרנג וחניתות פותחו רק לפני 10,000 שנה, הרבה אחרי שהמין נכחד. בנוסף אין ציורים או פסלים שנשמרו שמתארים שד לניאריוס בציורים. ב-1910 נטען שהאבוריג'ינים התמקדו בבשר של חיות צמחוניות ולא של טורפים.[6]
  2. שינויי אקלים שנוצרו בידי עידן הקרח שגרמו ליובש ולרעב ממושך.[7]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  2. ^ Owen and Pemberton, p. 35
  3. ^ Owen and Pemberton, p. 36
  4. ^ Owen and Pemberton, p. 37
  5. ^ Owen and Pemberton, p. 38
  6. ^ Owen and Pemberton, p. 39
  7. ^ Owen and Pemberton, pp. 40–42