Jump to content
החלפת מצב תפריט
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

שביית שני חיילי צה"ל בלבנון (1986)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קובץ:מבצע "צינור חשמל" בדרום לבנון בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל 1986.jpg
ישיבת פיקוד בדרום לבנון לאחר החטיפה. נוכחים: מפקד פיקוד צפון אלוף אורי אור (יושב מימין קרוב), שר הביטחון רב-אלוף יצחק רבין (במרכז מימין), מתאם פעולות ישראל בלבנון אורי לוברני (במרכז משמאל), מפקד אוגדה 91 אילן בירן (יושב משמאל)
קובץ:מבצע צה"ל "צינור חשמל" בדרום לבנון בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל 1986.jpg
שר הביטחון יצחק רבין יחד עם מפקד יק"ל דני רוטשילד בסיור בדרום לבנון בעקבות החטיפה.

שביית שני חיילי צה"ל בלבנון או מבצע "צינור חשמל" הוא מאורע ב-17 בפברואר 1986 בו חיילי חטיבת גבעתי, יוסף פינק ורחמים אלשייך, חיילים סדירים בישיבת קרני שומרון, נשבו בקרב לאחר שמחבלי חזבאללה הניחו מארב לסיור של צה"ל. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב, וחברו מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

לאחר שנים נוספות של משא ומתן, ב-21 ביולי 1996, הוחזרו גופות שני החיילים לישראל, במסגרת עסקה בתיווך גרמני, בה העבירה ישראל לחזבאללה 40 עצירים לבנונים מכלא אל-ח'יאם[1] ואת גופותיהם של 123 מחבלים שבהן החזיקה. גופות שני החיילים הוטסו תחילה לגרמניה ולאחר זיהוין שם הובאו לישראל.

שביית החיילים עריכה

בצהרי יום שביית החיילים נעה צפונית לעיירה בינת ג'ביל שיירה בת שלושה כלי רכב ובהם חיילי צה"ל וצד"ל. הם היו בעלי לוחיות זיהוי לבנוניות שבשימוש צד"ל. במכונית הראשונה ישבו חמישה חיילי צד"ל, בשנייה ישבו שני אנשי צד"ל מקדימה וסגן משנה ג' מיחידת הקישור ללבנון וחיל קשר מחטיבת גבעתי מאחור, ובמכונית השלישית ישבו שני חיילי צד"ל מקדים ופינק ואלשייך ישבו מאחור כמאבטחים. השיירה יצאה לדרכה בשעות הבוקר והותקפה בסביבות 12:30.[2]

השיירה חלפה ליד הכפר בית יהון, השוכן כ-6 קילומטרים מצפון לבינת ג'בייל, ואז אירעה ההיתקלות.[3]

שתי המכוניות הראשונות עברו עיקול בכביש, וקשר העין ביניהם למכונית השלישית ניתק לרגע קצר. בשלב זה נפתחה על השיירה אש אוטומטית מגג בניין נטוש במרחק של כ־150 מטר מימין לכביש, והושלכו רימונים.[2]

הקצין וחיל הקשר שנסעו במכונית השנייה נמלטו לתעלה בשולי הדרך, ותוך כדי כך נפגע מכשיר הקשר ויצא מכלל שימוש.[2]

חיילי צד"ל שנסעו בשיירה החלו להשיב אש, ובזמן חילופי האש נחטפו שני חיילי צה"ל. שני החיילים ניהלו קרב עם המחבלים, אך נפגעו, נשבו על ידם ונלקחו מזירת הקרב במכוניות שהכין החזבאללה. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב וחברו נפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

החולייה כללה בין ששה לשמונה מחבלים. רכב מרצדס הוחבא בפרדס במרחק של כ־200 מטר מהזירה, אליו נלקחו שני החטופים. הפעולה נמשכה כרבע שעה.[2]

לאחר תום המתקפה שלח הקצין את חיל הקשר ברגל למחסום בית יהון, במרחק של כקילומטר וחצי ממקום התקיפה. כוח של צד"ל מנפת בינת ג'בייל ששמע את האש הגיע לאתר במקביל.[2]

כחצי שעה לאחר האירוע התקבל דיווח עליו במפקדת יק"ל בבינת ג'בייל מצד"ל. מפקד יק"ל תא"ל דני רוטשילד יצא ממפקדתו בבינת ג'בייל ועלה על מוקש, דבר שעיקב את הגעתו לזירת האירוע. כשעה לאחר האירוע החלו סריקות בעקבות החטופים.[2]

תחנות השידור בלבנון מסרו שמאות חיילי צה"ל בטנקים ונגמ"שים ומסוקי תקיפה[4] סרקו 15 כפרים שיעים בנפת צור, מצפון לרצועת הביטחון. במהלך הסריקות, נתפסו שני מחבלים הקשורים לפיגוע.

לאחר החטיפה עריכה

קובץ:Grave of Yossi Fink.jpg
קברו של יוסי פינק, בחלקה הצבאית של בית הקברות הישן ברעננה

למחרת המארב הציג החזבאללה בטלוויזיה תמונות של שני אנשים חבושים מכף רגל ועד ראש, שלטענתו היו שני החיילים - כאמור, כאשר שניהם כבר לא היו בין החיים. הארגון הודיע כי אם לא ייענו דרישותיו, שיפרסם למחרת, יומת אחד מהם. למחרת הוצגו חפציהם האישיים של שני החיילים בשידור טלוויזיה של רשת CBS מדמשק.

כארבעה ימים לאחר האירוע הודח סג"ם ג' על ידי אלוף פיקוד הצפון אורי אור ונקבע כי לא ימלא עוד תפקיד פיקודי.[2]

האירוע תוחקר על ידי ראש מה"ד אלוף יוסי פלד בהוראת הרמטכ"ל משה לוי. מסקנותיו של פלד היו להגדיל את מספר חיילי צה"ל בשיירות הנעות בלבנון על מנת להגדיל את היכולת התגובה, לקבוע מרחק מינימלי בין רכבים בשיירה על מנת למנוע ניתוק קשר עין, ושכל חייל המגיע לפעילות בלבנון יעברו הדרכה מקדימה בת שבועיים.[2]

במרוצת השנים הגיע לישראל מידע לא ברור על גורל החיילים. לאחר חטיפת עבד אל-כרים עובייד ב-1989 נודע מפיו כי שני החיילים כנראה אינם בין החיים. דבר מותם התברר סופית רק ב-19 בספטמבר 1991, בסיוע של שליח מטעם האו"ם. היה זה לאחר שישראל הסכימה במשא ומתן לשחרר 91 מחבלים מכלא אל-חיאם תמורת קבלת ידיעה על גורלם. אז הוכרזו שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

לאחר שנים נוספות של משא ומתן, ב-21 ביולי 1996, הוחזרו גופות שני החיילים לישראל, במסגרת עסקה בתיווך גרמני, בה העבירה ישראל לחזבאללה 40 עצירים לבנונים מכלא אל-ח'יאם[1] ואת גופותיהם של 123 מחבלים שבהן החזיקה. גופות שני החיילים הוטסו תחילה לגרמניה, ולאחר זיהוין שם הובאו לישראל.

יוסף פינק נקבר בעירו רעננה. רחמים אלשייך נטמן לבקשת משפחתו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

לימים הופק אודות פרשת שביים ומותם של שני החיילים סרט התעודה "רב"ט יוסי פינק קיבל מספר מוות".[5]

בחשון תש"ע הוכנס ספר תורה לזכרו של יוסף פינק לישיבת ההסדר קרני שומרון, הישיבה שבה למד יחד עם רחמים אלשייך לפני הגיוס.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 מחצית העצירים שוחררו בתמורה לשחרור 19 אנשי צבא דרום לבנון, שנחטפו על ידי החזבאללה.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 מיכל קדם, קראו לו שפן, חדשות, 15 בנובמבר 1991
  3. ^ כוחות גדולים בטנקים בנגמ"שים ובמסוקים מחפשים את הנעדרים, מעריב, 18 בפברואר 1986
  4. ^ מאיה פולק, ‏איך החיים היו נראים אם עדיין היינו בלבנון?, בעיתון מקור ראשון, 9 במאי 2020
  5. ^ במה לצפות הערב, באתר ynet, 5 במאי 2003