Jump to content
החלפת מצב תפריט
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

קרל ריינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרל ריינר
לידה הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה בוורלי הילס, קליפורניה, ארצות הברית
תקופת פעילות 19452020 (כ־75 שנים)
פרופיל ב-IMDb

קרל ריינראנגלית: Carl Reiner;‏ 20 במרץ 192229 ביוני 2020) היה שחקן, קומיקאי, במאי, תסריטאי וסופר יהודי-אמריקאי.

ביוגרפיה עריכה

קרל ריינר נולד למשפחת מהגרים יהודים ב-20 במרץ 1922 בברונקס, ניו יורק. ב-1942 התגייס לחיל האוויר בצבא ארצות הברית. הוא הוכשר בתחילה כמפעיל רדיו ולאחר שאושפז בעקבות דלקת ריאות בבית חולים למשך שלושה חודשים, נשלח לאוניברסיטת ג'ורג'טאון בה שהה כעשרה חודשים. באוניברסיטה שימש תחילה כמתרגם מצרפתית ושם צבר את ניסיונו הראשון לאחר ששיחק מחזה של מולייר בצרפתית.

ריינר החל לכתוב מערכונים ולהופיע כשחקן וקומיקאי בתוכניות טלוויזיה החל משנות החמישים המוקדמות, תוך שהוא משתף פעולה עם כותבים כמל ברוקס וניל סיימון. בשנות ה-60 התפרסם כיוצר של תוכנית הטלוויזיה "המופע של דיק ואן דייק" (The Dick Van Dyke Show). ב-1990 ביים את הקומדיה "בגידה נעימה".

לאורך הקריירה שלו הופיע קרל ריינר בעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה. ב-1963, הופיע בסרט "מטורף, מטורף, מטורף העולם". ב-1966 שיחק בסרט "הרוסים באים, הרוסים באים".

בשנת 1987 ביים את הקומדיה "קיץ" בכיכובם של מארק הארמון וקירסטי אלי ואף ריינר לקח בו חלק.

בשנת 1997 ביים את הקומדיה הרומנטית "החתן, הכלה וההורים שלה" בהשתתפותם של בט מידלר, גייל אוגריידי, ג'יימס דנטון ואחרים.

בין השנים 2001 ל-2007, הופיע בתפקיד סול בלום בסדרת סרטי אושן (אושן 11, אושן 12 ואושן 13).

ריינר זכה בפרסים רבים לאורך הקריירה שלו, לרבות 11 פרסי אמי ופרס גראמי אחד.

משפחתו עריכה

קובץ:Carl Reiner star HWF.JPG
הכוכב של ריינר בשדרת הכוכבים של הוליווד

ריינר היה נשוי לאסטל כ-65 שנה, עד מותה ב-2008. לקרל ואסטל שלושה ילדים, בהם הבמאי והשחקן רוב ריינר.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|קרל ריינר]] בוויקישיתוף


הקודם:
1994: מרטין שין – "מרפי בראון"
פרס אמי לבידור בפריים טיים לשחקן אורח בסדרה קומית
1995: קרל ריינר – "משתגעים מאהבה"
הבא:
1996: טים קונוויי – "המאמן"