Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

קרלו אליאנלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
קרלו אליאנלו
Carlo Alianello
קובץ:Foto personali Carlo Alianello 5 (cropped).jpg
לידה 20 במרץ 1901
רומא, איטליה
פטירה 1 באפריל 1981 (בגיל 80)
רומא, איטליה
עיסוק סופר ותסריטאי

קרלו אליאנלו (באנגלית: Carlo Alianello,‏ 20 במרץ 1901 – 1 באפריל 1981) היה סופר ותסריטאי איטלקי. ידוע בשל הרומנים ההיסטוריים שלו שמתרחשים בתקופת הריסורג'ימנטו, והפרוטגוניסטים שבו הם הבורבונים המובסים. יצירותיו מקנות לו את התואר החלוצי של רוויזיוניסט הריסורג'ימנטו, ולמרות אהדתו הגלויה כלפי בית בורבון, הוא החשיב את הרעיון של איטליה המאוחדת כערך עליון. עד היום מציינים את יצירותיו כמקור להתייחסות בידי תנועות נאו-בורבוניזם (אנ'). כתסריטאי, אליאנלו עבד במשותף עם במאים כמו לוקינו ויסקונטי, רוברטו רוסליני, אוגוסטו ג'נינה (אנ') ואנטון ג'וליו מג'אנו (אנ'), שהושפע מיצירותיו בהפקתן של דרמות תקופתיות.

ביוגרפיה עריכה

תחילת חייו והשכלה עריכה

אליאנלו נולד ברומא למשפחה ממוצא לוקאני. אביו אנטוניו היה קצין בצבא, והגיע במקור מפוטנצה, בעוד אמו לואיסה סלביה הגיעה מקומונת טיטו שבבזיליקטה. אליאנלו הגיע משושלת משפחת בית בורבון מצד אביו, וממשפחת אצולה ליברלית מצד אמו. לאחר הריסורג'ימנטו, אמו המשיכה להיות פעילה בחיים הפוליטיים של מדינת איטליה החדשה (דודו מצד אמו, ארנסטו סלביה, החזיק במשרת סנאטור).

אליאנלו העביר את ימי ילדותו ונעוריו ללא מקום מגורים קבוע בגלל עבודתו של אביו. כשהיה בן שנתיים, המשפחה עברה ללה מדלנה שבסרדיניה עד לשנים בהם למד בבית ספר יסודי. בהמשך, המשפחה עברה לפירנצה - שם למד בבית ספר על-יסודי נוצרי-קתולי של קהילת הישועים, אשר בחרה בדרך חיים איגנצית (על שם איגנטיוס מלויולה). עם חזרתו לרומא, הוא המשיך בדרך החיים הישועית ולמד בבית ספר תיכון. ברצונו ללכת בעקבות אביו, אליאנלו בחר בקריירה צבאית, אך נאלץ לקצר את שירותו עקב קוצר ראייה חמור. לאחר שסיים את התיכון, אליאנלו נרשם לאוניברסיטה במגמת ספרות.

קריירה עריכה

עיתונאות ותיאטרון עריכה

לאחר שסיים אוניברסיטה, אליאנלו קיבל משרת הוראה והחל ללמד בבתי ספר בריאטי, קמרינו ורומא. החל לשתף פעולה עם העיתונים "איל מונדו" ("העולם") של הפרופסור ג'ובאני אמנדולה (אנ') ו"נואובו קונביטו" שבבעלותה של אצילה לוקאנית בשם המרקיזה מריה דל וסטו צ'לנו. בהמשך, עבד כעיתונאי עצמאי בעיתונים קוריירה דלה סרה, איל ג'ורנלה ד'איטליה, איל מסג'רו ואיל קפה.

בשנים האחרונות של הקריירה שלו, אליאנו שימש כמפקח מטעם משרד החינוך האיטלקי. בזמנו הפנוי, הוא חיבר מספר פואמות וצייר דיוקנים ואיורי נוף.

מבחינה ספרותית, תחום העניין העיקרי של אליאנלו היה התיאטרון. בשנת 1925, הוא כתב קומדיה שזכתה לעיבוד תיאטרלי ב"תיאטרו דלי אינדיפנדנטי" של אנטון ג'וליו בראגליה (אנ'), ובשנת 1928 פרסם את מאמרו הראשון, "Il teatro di Maurizio Maeterlinck" ("התיאטרון של מאוריציו מטרלינק"). בשנת 1931, אליאנלו כתב דרמה שמעולם לא פורסמה, "Giuditta". בסוף שנות ה-30, הוא הפסיק לכתוב עבור התיאטרון, אבל חזר בקצרה בשנת 1955 עם דרמה נוספת בשם "Luna sulla Gran Guardia" (ירח מעל משמר הגראן גווארדיה, ר' פיאצה ברה). דרמה זו שודרה גם ברדיו.

ספרות עריכה

גישה רוויזיוניסטית לריסורג'ימנטו עריכה

אחרי שעזב את תחום התיאטרון, אליאנלו הקדיש את זמנו לרומנים היסטוריים' תוך התמקדות בתמה של אחדות לאומית. יצירותיו המאוחרות כוללות היסטוריה של בזיליקטה, במיוחד בדרום. הוא שאב השראה מהזכרונות ומההיסטוריה של אבותיו, בייחוד מאביו וסבו, קצין בורבוני לשעבר שמקורו ממיזאנלו שבבזיליקטה.[1] כאשר פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות הופל מכסאו בידי כוחות האיחוד, סבו סירב להישבע לצבא בית סבויה מתוך נאמנות לדגל.

יצירותיו של אליאנלו, המספרות על האירועים ההיסטוריים שהובילו להתמוטטות ממלכת שתי הסיציליות, מורכבות מסוג של טריפטיכון נרטיבי. מטרתו ההיסטורית, התרבותית והנרטיבית הייתה רוויזיוניזם היסטורי לתקופת הריסורג'ימנטו - רוויזיוניזם שבא לידי ביטוי ברגעים דרמטיים שבהם כוח זר שולט במדינה ריבונית. בכתביו, אליאנו מאשים בטון חד ומזלזל את המנצחים במניפולציה היסטורית, אך אינו מתכחש לערכה של האחדות. הוא עושה זאת מתוך הצורך שבחשיפת הגרסה שלו לעובדות שבתהליך האחדות. אולם, הוא הואשם בעמדתו המצדדת בצד הבורבונים, מה שדחק אותו לשולי המיינסטרים הספרותי,[2] וההשערות שלו לא הוכרו בידי העולם האקדמי. למרות זאת, יצירותיו של אליאנלו זיכו אותו במספר פרסים חשובים.

ספרו הרוויזיוניסטי הראשון, "L'Alfiere" ("נושא הנס", 1942) הטיל ספק במיתוס מאחורי הריסורג'ימנטו, וסיפק היסטוריה חלופית לזו האמיתית. הספר פורסם במהלך עשרים השנים הפשיסטיות (אנ'), בזמן בו איחוד איטליה ומעשיו של ג'וזפה גריבלדי נחשבו לנושאים שאסור לדון בהם. לדבריהם של מספר ביוגרפים, עמדה זו נגד ציווי הפשיזם סיכנה את אליאנלו בריצוי מאסר, אך נפילת המשטר מנעה זאת מלקרות.[3] לדבריהם של אחרים, אין זה סביר שבשנת 1942, המשטר יעסיק עצמו בגזירת דינו של סופר שלא תקף את המשטר בשום צורה, בהתחשב בכך שהיצירות והמאמרים על הריסורג'ימנטו כבר פורסמו.[4] עם הופעת הרפובליקה, אליאנלו פרסם יצירות רוויזיוניסטיות נוספות, כמו "Soldati del re" ("חיילי המלך", 1952), "L'eredità della priora" ("מורשת הנזירה", 1963) ו-"La conquista del sud" ("כיבוש הדרום", 1972).

יצירות אחרות עריכה

לצד עבודתו בנושא הריסורג'ימנטו, נושא נוסף שהיה קרוב לליבו של אליאנלו היה הדת. ברומן ההיסטורי "Il mago deluso" ("הקוסם המאוכזב", 1947), הסופר מבליט את ההתנגשות בין האמונה לבין רציונליזם. הרומן מספר על פרופסור צעיר - אתאיסט וחומרי - שעובר לעבוד בעיירה קטנה בדרום, ומתגורר בבית משפחה אדוקה שמאמינה במיסטיציזם. החוויה מעוררת ספקות רבים בחייו של הפרופסור, ומרחיקה אותו יותר מהלך מחשבתו הסקפטית. רומנים נוספים בעלי השראה דתית הם "Maria ei fratelli" ("מריה והאחים", 1955), פרשנות מחודשת לסיפורו של ישו - לפיה הכאב שהוא חש נגרם לו כתוצאה מחוסר ההבנה של חסידיו והתעלמות העולם מיצר הנדבנות; ו-"Nascita di Eva" ("לידת חוה", 1966), שמתמקד בדמותה המקראית של חוה.

בשנות ה-70 פורסמו רומנים אחרים של אליאנלו בנושאים שונים, כמו ספר האוטוביוגרפיה "Scrittore della solitudine" ("סופר הבדידות", 1970); סדרת הסיפורים קצרים לילדים "Il gallo rosso" ("התרנגול האדום", 1971); והרומן ההיסטורי "L'inghippo" ("התסבוכת", 1973) - עדותו האחרונה של אליאנלו שמתרחשת לאחר תקופת הריסורג'ימנטו במהלך קרב עדווה וסקנדל בנקה רומנה (אנ'). בספרו האחרון, אליאנלו מעביר את תחושותיו לגבי המחלוקת התרבותית והפוליטית של האיטלקים בעידן של איטליה המאוחדת.

תסריטאות עריכה

שתיים מיצירותיו הספרותיות של אליאנלו זכו לעיבודי דרמה תקופתית ברשת RAI - המיני-סדרה "הבישוף" משנת 1956 בהשתתפותו של דומניקו מודוניו ו"מורשת הנזירה" משנת 1980 בכיכובה של אלידה ואלי. שתי המיני-סדרות בוימו בידי אנטון ג'וליו מג'אנו.

הסופר השתתף גם בהפקתם של סרטי קולנוע כמו "Maddalena" משנת 1954 של הבמאי אוגוסטו ג'נינה, "Senso" משנת 1954 של לוקינו ויסקונטי ו-"Viva l'Italia" משנת 1961 של רוברטו רוסליני.

מותו עריכה

אליאנלו נפטר ב-1 באפריל 1981 בגיל 80. שנים לאחר מותו, בשנת 2001, צאצאיו תרמו את ארכיון היצירות שלו לרשות המקומית של טיטו. בדצמבר 2003 נחנכה קרן אליאנלו בספרייה הלאומית של לוקאניה בשיתוף משפחת אליאנלו, מִנהל העירייה ופארק גרנסיה. הקרן, בשילוב עם תצוגת כתבי היד ויצירותיו הלא מפורסמות של שירה ופרוזה, כוללת ציורים, דיוקנות, תצלומים, סקיצות עפרון וחפצים אישיים.

סגנון כתיבה עריכה

הטריפטיכון הנרטיבי עריכה

החלק הראשון בטריפטיכון "L'Alfiere", "נושא הנס", מתאר את גורלו המצער של קצין בורבוני צעיר בשם דון ג'וזפה לאנצ'יה, שרק סיים את לימודיו באקדמיה צבאית בדרגת "נושא הנס". הוא מיד נמשך לתוך האירועים הכאוטיים לאחר פלישת כוחותיו של גריבלדי, מה שהוביל בסופו של דבר לאיחוד האיטלקי בשנת 1861. הרומן מתמקד באירועים הצבאיים שנסובו סביב נפילתה של הממלכה הדרומית האחרונה - נפילה שהתרחשה עקב בגידתם של אנשי קצונה, דבר שהעיב על גבורתם של החיילים הלוחמים.

הרומן ספוג באתיקה, והפרוטגוניסט מונע בידי כוח רצון שמוכתב אך ורק מתוך עקרונות מוסריים. סגולה זו מעודדת אותו להילחם בקרב אבוד מראש, פשוט מתוך רגש של כבוד ונאמנות. אחד האלמנטים המועברים בטרילוגיה הנרטיבית הוא המאפיין המוסרי, לו מקדיש אליאנלו את כל כולו. הוא מנסה לכתוב את הסיפור מנקודת מבטם של המפסידים, מה שכמעט ולא נעשה בעבר, והדבר תורם לערך הרוויזיוניסטי של יצירותיו. דיווח רוויזיוניסטי מטיל ספק בעובדה שניתן להשיג אחדות באמצעות התנהגות בלתי מוסרית, ולא משנה לאיזו מטרה.

החלק השני של הטריפטיכון, "חיילי המלך", מתרחש במהלך תנועת המרד של ממלכת שתי הסיציליות שהתרחשה בנאפולי בשנת 1848. הספר מחולק לשלוש אפיזודות שמקושרות אחת לשנייה, ומרחיק עצמו מהמיתוס הרווח על המרד כפי שתועד בספרי ההיסטוריה. המרד נתפס יותר כהרואיזם ליברלי בין הכתר לבין הבורגנות, לפיו הכתר מסרב לצו חוקתי כדי לא להיכנע לדרישות הבורגנות, המבקשת את כניעתו וויתור על זכויות היתר שלו. הסופר נמצא בצד של העם, שלדעתו היה נאמן למלך, ושהריבים ותחומי העניין של המעמדות החברתיים האחרים היו זרים ומנוכרים לו.

בעוד "נושא הנס" ו"חיילי המלך" מתרכזים באספקט המיליטריסטי, החלק השלישי "מורשת הנזירה" מתמקד יותר באספקט הפוליטי שבתבוסת הבורבונים וסיפוחה של ממלכת שתי הסיציליות לממלכת איטליה. התמה המרכזית של הספר היא בריגנטיות, וזאת באמצעות הניסיונות להשתלט חזרה על הממלכה בידי לגיטימיסטים של השושלת הישנה. במקום להתרכז בתגובת הבורבונים, הספר מביא לאזכורם של הבריגנטאג'ו, ביניהם קרמיין קרוקו (אנ') - הכוח המניע ומבשר המרד העממי. הרומן משורטט ככתב אישום של המלחמה נגד הבריגנטאג'ו, ונוהל בידי הצבא האיטלקי המלכותי באלימות קיצונית.

כיבוש הדרום והחשיבות הרוויזיוניסטית שבו עריכה

בואו לא נמשיך לקרוא עצמנו 'הבחורים הטובים' של אירופה, ולא ניתן לאחינו הצפוניים להתלונן על מעשי הטבח אותם ביצעו הנאצים. האס אס של שנת 1860 והשנים הבאות נקרא - לפחות בקרב תושבי ממלכת שתי הסיציליות לשעבר - פיימונטזי. אז בואו נפסיק לגלגל את עינינו, לצרוח בקולנו, להוקיע את האלימות של אחרים ביבשת זו או אחרת. האלימות שלנו לבדה יכולה לשלוח בנו רעד של בושה. עשינו הרבה יותר וגרוע מזה.

— קרלו אליאנלו[5]

הניסוי הנרטיבי הספרותי של שלושת הרומנים ההיסטוריים היה הבסיס לפיו אליאנלו יעבוד על יצירתו האחרונה על הריסורג'ימנטו: La conquista del sud ("כיבוש הדרום", 1972). הספר מתאר את פלישת ממלכת שתי הסיציליות באמצעות תיעוד מקיף, שחלקו מעולם לא פורסם בפומבי והוא תוצר פרי עמלו של הסופר לבדו. הוא התמקד בפרשנות של אירועים קטנים ולא ידועים. הסיפור מתחיל בביקורו של הפוליטיקאי ויליאם גלדסטון בחצר המלכות של פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות. גלדסטון, לפי הסופר, יעורר תעמולה משמיצה נגד הממלכה הבורבונית - כשלעצמו מדובר בתאוריית קשר של ממלכת בריטניה הגדולה וממלכת סרדיניה להניב רווחים מסיפוחה של ממלכת שתי הסיציליות לממלכת איטליה העתידית.

אפילו במצב זה, אליאנלו לא ראה תמיכה רחבה ברעיון של איחוד איטליה בתואנה שהאידיאל נתמך בידי "פוליטיקאים ומלומדים מהצפון והדרום",[6] וש"לאנשים הייתה אמונה שלמה, אך הם לא היו מודעים לעובדות, או שרצו להסתיר משהו", וכן היללו רק את המעמד הגבוה משיקולים אישיים ואנוכיים.[7] היצירה ממשיכה עם בחינה מחודשת של מצבה של ממלכת שתי הסיציליות ומעשיו של פרדיננד השני; עוברת למשלחת האלף של גריבלדי (אשר לדבריו של הסופר השיגה את מטרתה יותר באמצעות בגידתם של אנשי הקצונה הבורבונית הבכירה מאשר הגבורה של גריבלדי); ומשם מסיימת בפעולות הבריגנטאג'ו, מתעכבת על מעשי הטבח של הצבא המלכותי, בין היתר הידועים מכולם הם האירועים בפונטלנדולפו (אנ') וקסלדוני (אנ') באוגוסט 1861.[3]

בין מבקרי הספר נמנו פוליטיקאים ואינטלקטואלים מהדרום, ביניהם פרנצ'סקו קריספי ובנדטו קרוצ'ה - אותם אליאנלו האשים בהסכמה שבשתיקה על פוליטיקה וחוקים שנטו לטובת הצפון על הדרום, ודרומיים כג'וסטינו פורטונטו (אנ') - אותו אליאנלו הגדיר כמוערך יתר על המידה ומחה על כך שלא הגן על מדינתו בפומבי. בדבריו, אליאנו נזכר בעובדה שאבותיו היו מתומכי הבריגנטאג'ו.[8] אליאנלו נבחר כמנהיג בידי מספר רב של סופרים רוויזיוניסטים שעקבו אחר האידיאלים שלו, ולו בזכות העובדה שבביבליוגרפיה של כתביהם מוזכר לפחות סופר אחד מבזיליקטה [א]

יצירותיו עריכה

  • Il teatro di Maurizio Maeterlinck, "התיאטרון של מאוריציו מטרלינק", 1928
  • L'Alfiere, "נושא הנס", 1942
  • Introduzione al Bruto I, "ברוטוס הראשון", עבודת מחקר של קרלו אליאנלו לספרו של ויטוריו אלפיירי, "Bruto Primo" משנת 1792, 1945
  • Il mago deluso, "הקוסם המאוכזב", 1947
  • Soldati del re, "חיילי המלך", 1952
  • La luna sulla Gran Guardia, "הירח מעל הגראן גווארדיה", 1955
  • Maria ei fratelli, "מריה והאחים", 1955
  • L'eredità della priora, "מורשת הנזירה", 1963
  • Il Teatro Codino, "התיאטרון הקודיני", 1965
  • Nascita di Eva, "לידת חוה", 1966
  • Scrittore della solitudine, "סופר הבדידות", 1970
  • Il gallo rosso, "התרנגול האדום", 1971
  • La conquista del sud, "כיבוש הדרום", 1972
  • L'inghippo, "התסבוכת", 1973

ביאורים עריכה

  1. ^ כמו ג'יג'י די פיורה בספרו "Controstoria dell'Unità d'Italia: fatti e misfatti del Risorgimento" ("ההיסטוריה החלופית של איחוד איטליה"); לורנזו דל בוקה בספרו "!Indietro Savoia" ("בחזרה לסבויה!"); פרנצ'סקו מריו אניולי בספרו "Dossier brigantaggio: Viaggio tra i ribelli al borghesismo e alla modernità" ("תיק בריגנטאג'ו: מסע בין המורדים בבורגנות ובמודרניות"; פולביו איזו בספרו "I lager dei Savoia" ("מחנות הריכוז של סבויה"); ולוצ'יאנו סאלרה בספרו "Garibaldi, Fauché e i predatori del Regno del Sud" ("גריבלדי, פושה והטורפים של ממלכת הדרום").

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|קרלו אליאנלו]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Carlo Alianello: of a war, perhaps of a civil war, www.old.consiglio.basilicata.it, January 19th 2011 (באיטלקית)
  2. ^ The Legacy of Words: Initial Notes for a Systematic Linguistic Study of Carlo Alianello's Work, Rosa Piro, April 22nd 2011 (באיטלקית)
  3. ^ 1 2 The “Conquest” of the South in the Fiction of Carlo Alianello, Lucio Zinna, January 19th 2011 (באיטלקית)
  4. ^ The catch of Carlo Alianello, Riccardo Pasqualin, June 24th 2020 (באיטלקית)
  5. ^ Carlo Alianello, The Conquest of the South: The Risorgimento in Southern Italy , Rusconi Libri, 1994, p. 261
  6. ^ Carlo Alianello, The Conquest of the South, Rusconi, 1994, p.113
  7. ^ Carlo Alianello, The Conquest of the South, Rusconi, 1972, p.229
  8. ^ Carlo Alianello, The Conquest of the South, Rusconi, 1994, p.136
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=קרלו_אליאנלו&oldid=1005444"