קניין חדש

קניין חדש - (באנגלית - New Property) היא גישה בדיני קניין ובמשפט מנהלי ולפיה הגדרתו של "קניין" שעליו מגן בית המשפט על פי המשפט החוקתי צריכה לכלול לא רק חפצים ונכסים (מקרקעין, מיטלטלין וקניין רוחני), אלא גם זכויות והענקות מדינתיות בעלות ערך כלכלי כגון רישיונות או קיצבאות. גישה זו נוסחה לראשונה בידי המשפטן האמריקאי צ'ארלס רייך במאמר משפיע שפורסם בשנת 1964 בכתב העת למשפטים של אוניברסיטת ייל, אומצה כעבור מספר שנים על ידי בית המשפט העליון בארצות הברית, ובית המשפט העליון בישראל אף הוא אימץ את הגישה במספר פסקי דין.

הגדרת "הקניין החדש" על ידי צ'ארלס רייך

במאמר רב השפעה שפורסם בכתב העת המשפטי של אוניברסיטת ייל טען המשפטן צ'ארלס רייך כי במדינה המודרנית, הקניין אינו רק חפצים כגון מיטלטלין או מקרקעין ואף לא קניין רוחני אלא גם זכויות והענקות הניתנות על ידי המדינה (והמכונות על ידו "Government Largess") בין זכויות אלו מנה רייך רישיונות כגון רישיון עריכת דין או רישיון לעיסוק ברפואה קיצבאות, או אף מסלולי טיסה וערוצי טלוויזיה. אלו אינם בגדר מותרות או מענקי צדקה, אלא זכויות להן זכאי האדם באופן מלא, ומהם הוא שואב את רבים מהמשאבים הנדרשים לקיומו במציאות של המדינה המודרנית. בשל כך ההגנה החוקתית עליהן צריכה להיות מלאה ואפקטיבית.

אימוץ הקניין החדש על ידי בית המשפט העליון בארצות הברית, ובמדינות העולם

בשנת 1970 אימץ בית המשפט העליון את הגדרתו של צ'ארלס רייך לקניין החדש, בפסק הדין Goldberg v. Kelly. בפסק דין זה עתרו תושבי ניו יורק כנגד כוונת הממשל הפדרלי להפסיק תוכניות סיוע לילדים נזקקים, וזאת ללא שימוע. בית המשפט הכיר בהטבות שהעניקה תוכנית הסיוע כ"קניין חדש" תוך שהוא מביא בהסכמה מדברי רייך במאמריו. בדעת הרוב שניתנה על ידי השופט ויליאם ברנן קבע בית המשפט כי זכות קניינית זו מוגנת באופן חוקתי על ידי התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית ובשל כך נדרש שימוע בטרם תישלל הזכות.

על פסק הדין נמתחה ביקורת, ובשנים שלאחר מכן מיעט בית המשפט העליון בארצות הברית לצטט אותו..

במדינות נוספות שנדרשו לעניין זה ניתנה לעיתים הכרה בזכות הקניין החדש, באופן מסויג. הכרה מסוג זה ניתנה על ידי בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה ובית המשפט העליון הפדרלי של שווייץ, כמו גם על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם. עם זאת בית המשפט החוקתי באוסטריה דחה טענה לקיומן של זכויות אלו.

הקניין החדש במדינת ישראל

מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הועלתה פעמים רבות בפני בית המשפט העליון הטענה כי הענקות מדינתיות וזכויות שונות הן בגדר "קניין חדש" ולכן ההגנה שנותן סעיף 3 לחוק היסוד על הקניין חלה עליהם, במגבלות פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק, שהפגיעה היא בחוק התואם את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובאופן מידתי.

טענה זו נידונה באופן מקיף בבג"ץ ד.ש.א. איכות הסביבה נגד שר האוצר בשנת 1998, ושם מצא השופט יצחק זמיר כי ייתכן ומתן תמריץ להעסקת עובדים הוא בגדר "קניין חדש", אך הפגיעה בו באמצעות צו היא חוקתית, כי ההענקה הממשלתית ניתנת מלכתחילה כשהיא מתוחמת בגבולות שקבע לה המחוקק, ולכן אם איפשר המחוקק את נטילת הזכות או צמצומה, הרי משעשה זאת לא פגע בזכות הקניין. באשר לשאלת ההכרה בקניין החדש סבור זמיר כי יש לעשותה בזהירות, ותוך בחינה מחדש בכל מקרה -

זכות הקניין, כמשמעותה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינה מוגבלת לזכויות חפציות; היא יכולה לכלול גם זכויות אחרות בעלות ערך כלכלי, כגון חיובים למיניהם... מכאן, שגם זכות לתגמול כספי מאוצר המדינה יכולה להיחשב זכות קניין לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך לא תמיד כך ולא בהכרח כך. יש גבול לזכות הקניין, גם במשמעות הרחבה של חוק היסוד, ואין למתוח אותה אל מעבר לגבול... מהו הגבול? הגבול אינו ברור. הוא טרם הותווה על-ידי בית-המשפט, ומוטב שבית-המשפט ילך בזהירות, עקב בצד אגודל, כשהוא מתווה את הגבול.

— בג"ץ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נב(2) 193 (1998) בעמ' 200.

""

בשנים שלאחר מכן המשיך בית המשפט והכיר בקיומן של זכויות "קניין חדש" בכמה וכמה מקרים, ובהקשרים שונים, כגון הגנה חוקתית על מקבלי קצבאות זקנה. או טענה כי זיכיונות כריית נפט הן בגדר "קניין חדש" אך נראה כי בית המשפט העליון הלך בדרך שהתווה זמיר בעניין ד.ש.א. ובאופן זהיר נוטה לוותר על תיחום מדויק של הזכות החוקתית, על מנת לאפשר בחינה של האיזון בין צרכיו של הרגולטור, לבין הנטל המוטל על הגורם הפרטי הטוען לזכות הקניינית.

כך הבהירה השופטת עדנה ארבל את גישתו של בית המשפט העליון לשאלת "הקניין החדש":

במהלך השנים, המושג "קניין" זכה להבנה רחבה וריאליסטית יותר. כיום, זכויות כלפי המדינה (זכות לרישיון, זכות לגמלה) אינן חשובות פחות למצבו הכלכלי של אדם מאשר זכויות קניין קלאסיות, וחשיבותן אף עשויה לעלות על זו של הקניין הקלאסי, כפי שהראה המלומד רייך במאמרו הקלאסי בנושא. ההגנה המשפטית על הקניין החדש זכתה להכרה גם בפסיקתו של בית משפט זה ואף ניתן בה ביטוי להכרה בקצבאות רווחה מסוימות כקניין חדש. עם זאת, ההכרה בזכויות כלפי המדינה כקניין אינה יכולה להיות זהה בכל מאפייניה להגנה על זכויות קניין מסורתיות. כאשר המדינה מבקשת ליטול לעצמה חלקת קרקע בבעלותו של אדם זוהי פגיעה בקניין הטעונה הצדקה חוקתית וצריכה לעמוד במבחניה של פיסקת ההגבלה. אין מקום להחיל אותו משטר משפטי בדיוק על מצב שבו המדינה מבקשת לצמצם זכאות שניתנת לאדם מאוצר המדינה. זכאות לתשלום של קצבת ילדים, למשל, מבטאת בין השאר מדיניות כלכלית וחברתית שהייתה נהוגה בעת הענקתה. אימוץ הגישה לפיה היקף הזכאות לקצבה כפי שנקבע בעבר הפך לזכות קניין במובן הקלאסי היה מוביל למסקנה שהמדינה מוגבלת מאד, למעלה מן הראוי, באפשרויות הפתוחות בפניה לשנות את מדיניותה החברתית והכלכלית. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסה הדמוקרטית, לצרכים של חיי המעשה ולרתיעה המוצדקת מפני "קידוש" הסטטוס-קוו (אשר עשוי לשקף לעתים גם הטיות לא מוצדקות לטובת קבוצות חזקות שפעלו לחקיקת חוקים המיטיבים עמן בעבר).

— בג"ץ 7245/10 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, פ"ד סו(2) 442 (2013) בעמ' 513.

לקריאה נוספת

• רועי שפירא, "הקניין החדש וסדרי הכוחות הישנים", משפט, חברה ותרבות ה (2022) עמ' 173.
• אסף וינר, "קניין חדש תוצרת הארץ - אימוץ דוקטרינת הקניין החדש בישראל ורציותה המשפטית והחברתית", משפטים מו (2018), 365.
• אהרן ברק, "הזכות החוקתית לקניין: החירות הכלכלית והאחריות החברתית", מבחר כתבים, ג' - עיונים חוקתיים (2017), עמ' 491.

קישורים חיצוניים

• דן בומבך, פיצוי לנפגעים עקיפים בגין מלחמה: מקרה ייחודי של קניין חדש?, שיח.זכויות@מינרבה, 5 בפברואר 2025.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.