Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

קלרה שומאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
קלרה שומאן
Clara Schumann
קלרה שומאן 1853
קלרה שומאן 1853
פרופיל ב-IMDb

קלרה שומאן (בגרמנית: Clara Schumann‏; 13 בספטמבר 1819 – 20 במאי 1896) הייתה פסנתרנית ומלחינה, רעייתו של רוברט שומאן ואם שמונת ילדיהם. גרמניה הנפיקה לכבודה שטר של 100 מארק הכולל את דמות דיוקנה.

ביוגרפיה עריכה

קלרה ויק שומאן נולדה בלייפציג שבגרמניה. אביה, פרידריך ויק, מורה לנגינה בפסנתר בעל אופי נוקשה, נהג לשכתב את יומניה ולקבוע את סדר יומה. אמהּ, מריאנה טרומליץ, פסנתרנית מקצועית, לא יכלה לשאת את חייה במחיצת אביה השתלטן, והתגרשה ממנו. אחיה הבכור ריכרד נפטר ממחלה קשה.

בנעוריה למדה נגינה בפסנתר והלחנה ומגיל 13 נודעה כמלחינה מוערכת ופסנתרנית מחוננת שהרבתה להופיע. רוברט שומאן, תלמיד ומעריץ של אביה, התאהב בה (היא הייתה צעירה ממנו ב-9 שנים) אך נדחה על ידי אביה, שהתנגד לנישואים וניסה למונעם. רוברט וקלרה נישאו ב-1840 ומאז הוקדשו ימיה ולילותיה לרוברט בעלה ולמשפחתה: היא ניהלה את הקריירה של שומאן, ערכה, תיקנה וביצעה את יצירותיו, ילדה 8 ילדים, ובין כל אלה אף הספיקה להלחין. בהופעות משותפות ברחבי גרמניה הפיצה את יצירותיו של בעלה וזכתה להערצת הקהל כפסנתרנית מבריקה.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19 התדרדרה בריאותו הנפשית של רוברט. קלרה פרנסה את משפחתה באמצעות מסעות קונצרטים, שבהם הופיעה עם רפרטואר עשיר ומגוון שכלל בנוסף ליצירותיו של שומאן גם ביצועים רבי השראה של מלחינים כבאך, מוצארט ובטהובן. רוברט אושפז ב-1854 בבית חולים לחולי נפש בעקבות ניסיון התאבדות, ועל פי בקשתו מיעטה קלרה לבקרו.

לאחר מותו של רוברט שומאן ב-1856 התמקדה קלרה בעיקר בהפצת המוזיקה שלו. היא נסעה ללונדון לתקופות ממושכות והמשיכה להופיע ברחבי גרמניה.

ב-1878 החלה ללמד פסנתר בקונסרבטוריון הוך בפרנקפורט, שם זכתה להערכה על תרומתה לשיפור הטכניקה של הנגינה המודרנית בפסנתר. היא הייתה האישה היחידה בפקולטה.[1] תהילתה משכה סטודנטים מחו"ל, כולל בריטניה וארצות הברית.[2] היא הכשירה תלמידים מתקדמים, בעיקר נשים צעירות, בעוד שתי בנותיה נותנות שיעורים למתחילים. בין 68 תלמידיה המוכרים שעשו קריירה מוזיקלית היו נטליה ג'נוטה (אנ'), פאני דייויס (אנ'), נאנט פאלק (פו'), אמינה גודווין (רו'), קרל פרידברג (אנ'), לאונרד בורוויק (אנ'), אילונה איבנשיץ (אנ'), אדלינה דה לארה (אנ'), מארי אולסון,מרי וורם (אנ') ולואיז אדולפה לה בו.[3][1][4][5]

היא לימדה בקונסרבטוריון הוך עד ל-1892, וכעבור 4 שנים, ב-20 במאי 1896, נפטרה, ונקברה בבית הקברות הישן בבון.

יצירתה עריכה

חובותיה של קלרה כרעייה וכאם מילאו את חייה, והיא לא מצאה די זמן להלחין. היא כתבה: ״פעם האמנתי שניחנתי בכישרון יצירתי, אך ויתרתי על הרעיון הזה; אסור לאישה לחשוק בהלחנה - עוד לא הייתה אחת שהייתה מסוגלת לכך. האם עלי לצפות שאני אהיה האחת?״ רוברט שומאן ביטא אף הוא את דאגתו מההשפעה של מחויבותיה של קלרה על יצירתה:

"קלרה הלחינה סדרה של יצירות קטנות, שמראות פקחות מוזיקלית ועדינה שכמותה היא לא הראתה לפנים. אולם, הולדת ילדים, ובעל שחי תמיד בעולם הדמיון, הם דברים שלא הולכים יד ביד עם הלחנה. היא לא יכולה לעסוק בכך בקביעות, ולעיתים קרובות אני טרוד במחשבה על הרעיונות העמוקים שאובדים משום שהיא אינה יכולה לפתחם."

קלרה הבליטה את כישוריה כפסנתרנית מבצעת, אך נאלצה להצניע את כישורי ההלחנה, והספק יצירתה פחת באופן משמעותי בגיל 36. כתיבת מוזיקה נותרה נחלת שתי הדמויות החשובות בחייה – בעלה רוברט וידידה ברהמס. למרות זאת היא הותירה אחריה יצירות שזכו להכרה בינלאומית: קונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופוס 7; ושלישיית פסנתר, אופוס 17. מכלול יצירתה כולל גם קטעי פסנתר, שירים, קטעי מקהלה ושלוש רומנסות לכינור ופסנתר. את הרומנסות כתבה ב-1853 ליום הולדתו של בעלה רוברט, והקדישה אותן לידידה יוזף יואכים. יואכים ניגן אותן בפני גאורג החמישי, מלך הנובר, אשר כינה אותן ״אושר שמימי מופלא.״ העניין ביצירתה הולך וגובר עם השנים, ויצירותיה מבוצעות ומוקלטות.

קלרה הייתה העורכת הראשית של יצירות בעלה שהתפרסמו אצל ברייטקופף והרטל. בעבודתה זו נעזרה בברהמס. יש הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה. כך, למשל, נטען כי אחת הרומנסות שחיברה קלרה (מתוך שלוש רומנסות, אופוס 11) השפיעה על הרומנסה בפה דיאז מז'ור שחיבר רוברט שומאן (אופוס 28).[6] כמו כן, הסונטה שחיבר שומאן בפה דיאז מינור (אופוס 11) טומנת בחובה התייחסויות מוזיקליות וחוץ-מוזיקליות רבות הן ליצירתה של קלרה והן לאהבתו אליה.[7]

כפסנתרנית מבצעת נודעה קלרה בווירטואוזיות שלה ובפרשנויותיה המבריקות ליצירות בעלה וליצירותיהם של מלחינים נוספים. שיתוף הפעולה שלה עם ברהמס הוליד את הביצוע המפורסם שלהם לסונטה לשני פסנתרים – עיבוד לחמישיית הפסנתר בפה מינור שכתב ברהמס וערך בכמה גרסאות.

חיים אישיים עריכה

בשנים הראשונות לנישואיה כתבה יומן יחד עם בעלה. שומאן חיבר למענה את החמישייה לפסנתר במי במול מז'ור שנכתבה ערב חתונתם ב-1840, ואת החלק הראשון מתוך הקונצ'רטו בלה מינור לפסנתר. היא שכנעה אותו לא להסתפק בכתיבת יצירות לפסנתר, ולכתוב גם יצירות תזמורתיות.[8]

בספטמבר 1853 נפגשה לראשונה עם יוהנס ברהמס, שהגיע לבית משפחת שומאן עם מכתב המלצה מהכנר יוזף יואכים. בעקבות מחלתו של רוברט שומאן התהדקו קשריה עם ברהמס, והם שיתפו פעולה ביצירה מוזיקלית ובפרסום יצירותיו של שומאן. שומאן מת בשנת 1856, והקשר שלה עם ברהמס נמשך גם לאחר מותו. חוקרים מעריכים כי הקשר בין קלרה וברהמס היה אפלטוני, על אף שהיה רגשי וסוער.[9]

לאחר מותו של שומאן כתב ברהמס את הקונצ'רטו לפסנתר אופוס 15 ברה מינור, כנראה בהשראת יחסיו עם בני הזוג שומאן. דרכיהם של ברהמס וקלרה נפרדו, אך הם המשיכו לשמור על קשר והתכתבו במשך שנים רבות. כשנודע לו דבר מותה הגיע ממרחק 40 שעות נסיעה כדי להשתתף בהלווייתה.

הכנר יוזף יואכים היה ידיד קרוב שלה. הם הרבו לשתף פעולה, ויש הטוענים שניהלו קשר רומנטי.

הנצחתה עריכה

דמותה של קלרה שומאן הופיעה בסרטי קולנוע אחדים. בסרט "שיר האהבה" (Song of Love) משנת 1947 גילמה קתרין הפבורן את קלרה שומאן, פאול הנרייד גילם את רוברט שומאן ורוברט ווקר גילם את יוהנס ברהמס.[10]

בשנת 1954 גילמה את דמותה לורטה יאנג בפרק בסדרת הדרמה "המופע של לורטה יאנג".[11]

בשנת 2008 גילמה מרטינה גדק את דמותה בסרט "קלרה האהובה" (Geliebte Clara).[12]

דיוקנה של קלרה שומאן הופיע על שטר של 100 מארק גרמני, שהיה בשימוש מתחילת 1989 ועד המעבר לאירו בתחילת 2002. בצדו האחורי של השטר מופיע הבניין הישן של קונסרבטוריון הוך, שבו לימדה. הבניין נהרס בהפצצה במלחמת העולם השנייה, ובבניין החדש של הקונסרבטוריון נקרא האולם הראשי על שמה.

לקריאה נוספת עריכה

  • Nancy B. Reich, Clara Schumann: The Artist and the Woman, Cornell University Press, 2013.
  • EUGENIE SCHUMANN, MEMOIRS OF, EULENBURG BOOKS LONDON, 1985 בשפת המקור - ב-1925
ספרות יפה
  • Elfriede Jelinek, Clara S, musikalische Tragödie [Playwright], 1982.
  • Janice Galloway, Clara, Great Britain: Jonathan Cape, 2002.[13]

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|קלרה שומאן]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Riebsamen, Hans (9 May 2019). "Pianistin Clara Schumann : Klavierstunde bei der eisernen Meisterin". Frankfurter Allgemeine Zeitung (in German). Retrieved 12 September 2019.
  2. ^ Reich, Nancy B. (2001). Clara Schumann: The Artist and the Woman (Revised ed.). Ithaca, NY: Cornell University Press. ISBN 978-0-8014-8637-1.
  3. ^ Klassen, Janina (2011). "Schumann, Clara (Josephine)". sophie-drinker-institut.de (in German). Bremen: Sophie Drinker Institute. Retrieved 12 September 2019.
  4. ^ Allihn, Karen (5 March 2019). "Erinnerungen an Clara Schumann : Alleinstehend, berufstätig, kinderreich". Frankfurter Allgemeine Zeitung (in German). Retrieved 13 September 2019.
  5. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  6. ^ John Daverio and Eric Sams, Schumann, Robert, Grove Music Online, ‏2001
  7. ^ Harwood, Gregory W, Robert Schumann's Sonata in F-Sharp Minor: A Study of Creative Process and Romantic Inspiration, Current Musicology 29, 1980, עמ' 17-30
  8. ^ TIM DOWLEY, SCHUMANN his life and times, MIDAS BOOKS, 1982
  9. ^ BERTHOLD LITZMANN, CLARA SHCUMANN, DA CAPO PRESS, 1979
  10. ^ קובץ:IMDB Logo 2016.svg "Song of Love (1947)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  11. ^ קובץ:IMDB Logo 2016.svg "The Clara Schumann Story", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  12. ^ קובץ:IMDB Logo 2016.svg "Beloved Clara (2008)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  13. ^ ביקורת: ג'ניס גאלווי, השתיקות שבין התווים, באתר הארץ, 10 ביולי 2002
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=קלרה_שומאן&oldid=77161"