קלאומנס הציניקן

קלאומנס הציניקן (ביוונית עתיקה: Κλεομένης, באנגלית: Cleomenes the Cynic) היה פילוסוף יווני מן האסכולה הציניקנית, שפעל ככל הנראה סביב שנת 300 לפנה"ס, בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה השלישית לפנה"ס. לפי המסורת, היה תלמידו של קראטס מתבאי, מן הדמויות המרכזיות בציניקנים אחרי דיוגנס מסינופה. קלאומנס נזכר גם כמי שלימד את טימרכוס מאלכסנדריה ואת אכקלס מאפסוס, ואכקלס עצמו נזכר כמורהו של מנדמוס.

אין פרטים ביוגרפיים ממשיים על חייו של קלאומנס: לא מקום לידתו, לא תאריך לידתו או מותו, ולא תיאור עצמאי של פעילותו הפילוסופית. חשיבותו העיקרית היא כמחבר חיבור אבוד בשם “פדגוגיקוס” או “על המחנכים” – ביוונית: Παιδαγωγικός – שממנו השתמרה אצל דיוגנס לארטיוס אנקדוטה על דיוגנס מסינופה.

אין לבלבל בין קלאומנס הציניקן לבין דמויות אחרות בשם קלאומנס, ובהן מלכי ספרטה כגון קלאומנס הראשון או קלאומנס השלישי. השם היה נפוץ בעולם היווני, ואילו קלאומנס הנדון כאן ידוע כמעט רק מתוך מסורת הפילוסופים הציניקנים.

רקע: ציניקנים

הציניקנים הווה זרם פילוסופי יווני שצמח מן המסורת הסוקרטית. בניגוד לאסכולות פילוסופיות שבנו שיטות תאורטיות מפורטות, הציניקנים הדגישו בראש ובראשונה אורח חיים: פשטות, הסתפקות במועט, ביקורת חריפה על מוסכמות חברתיות, עצמאות פנימית, ואמונה שהאדם צריך לחיות “על פי הטבע” ולא לפי יוקרה, עושר או מוסכמות מלאכותיות. האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה מדגישה שהציניקנים ראו באתיקה דרך חיים ולא רק מערכת דוקטרינות, וש־askēsis, כלומר אימון או תרגול עצמי, היה יסודי בה.

הדמות המפורסמת ביותר באסכולה היא דיוגנס מסינופה, שנודע באורח חייו הקיצוני, בביקורתו על החברה ובאנקדוטות רבות שנמסרו עליו. האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מציינת כי ידיעותינו על הציניקנים נשענות במידה רבה על מסורות מאוחרות של מעשים ואמרות, ולא על כתבים ששרדו מהם עצמם.

קלאומנס שייך לדור מאוחר יותר במסורת זו: אחרי דיוגנס, ובסביבתו הרעיונית של קראטס מתבאי. בכך הוא מייצג את המשך העברת הציניקניות מדמות מופת אחת לתלמידים, אנקדוטות, חיבורים קצרים ואורח חיים פילוסופי.

קלאומנס כתלמיד אצל קראטס מתבאי

לפי הערך האנגלי ולפי המסורת הנשענת על דיוגנס לארטיוס, קלאומנס היה תלמידו של קראטס מתבאי. קראטס היה מן הציניקנים החשובים ביותר אחרי דיוגנס, ונחשב למי שהעביר את הציניקניות אל הדור הבא. הבריטניקה מתארת את קראטס כתלמיד של דיוגנס, כמי שוויתר על עושרו וכמי שהקדיש את חייו לביקורת על יוהרה, מותרות והעמדת פנים.

קראטס חשוב במיוחד גם מפני שהיה מורו של זנון מכתיון, מייסד האסכולה הסטואית. האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מציינת שזנון למד אצל קראטס, וכי ראשיתה של הסטואה קשורה, בין היתר, למסורת הסוקרטית והציניקנית.

קלאומנס עצמו אינו ידוע כדמות מרכזית כמו קראטס או זנון, אך עצם אזכורו ברשימת תלמידי קראטס מציב אותו בתוך רשת ההעברה של הציניקניות בתקופה ההלניסטית המוקדמת. יש לציין בזהירות כי הרשימה אצל דיוגנס לארטיוס מופיעה בסמיכות לחיי מטרוקלס, אך חוקרים העירו שהיא כנראה מתייחסת לתלמידי קראטס. הערך האנגלי מציין הסתייגות זו בהערותיו.

תלמידיו האפשריים

קלאומנס נזכר כמורהם של טימרכוס מאלכסנדריה ושל אכקלס מאפסוס. על טימרכוס כמעט אין מידע עצמאי. אכקלס חשוב מעט יותר מבחינה מסורתית, מפני שהוא נזכר כמורהו של מנדמוס, פילוסוף מן המסורת המגרית או הארטריאית.

גם כאן יש לנקוט זהירות. שמות אלה מופיעים כחוליות במסירת מסורת פילוסופית, אך אין בידינו תמונה מלאה של בית ספר מסודר, מוסד לימודים או רצף הוראה פורמלי. בעולם ה-ציניקני, “תלמידות” הייתה לעיתים קרובות אימוץ של אורח חיים, חיקוי של מורה, שינון אמרות ומפגש אישי, ולא בהכרח לימודים מוסדיים במובן של אקדמיה או ליקיאון.

החיבור “על המחנכים”

קלאומנס כתב חיבור בשם Παιδαγωγικός, שניתן לתרגמו כ־“על המחנכים”, “הפדגוגי” או “פדגוגיקוס”. החיבור עצמו לא שרד. הידיעה עליו נשענת על דיוגנס לארטיוס, שהביא מתוכו אנקדוטה על דיוגנס מסינופה.

שם החיבור מעניין במיוחד. בעולם היווני־רומי, פדגוגיקוס היה במקור אדם, לעיתים עבד, שליווה את הילד, פיקח עליו והיה קשור לחינוכו המעשי והמוסרי. לכן חיבור בשם “על המחנכים” עשוי היה לעסוק בחינוך, בעיצוב אופי, בביקורת על מחנכים או במעמד החינוכי של הפילוסוף. עם זאת, מאחר שהחיבור אבוד, כל ניסיון לשחזר את תוכנו מעבר לאנקדוטה שנשתמרה חייב להישאר בגדר השערה.

מבחינה ציניקנית, נושא החינוך מתאים מאוד. הציניקנים ראו בפילוסופיה לא רק עיון מופשט אלא אימון לחיים נכונים. לכן שאלות של חינוך, משמעת עצמית, דוגמה אישית וביקורת על מוסכמות היו קרובות מאוד לליבת האסכולה.

האנקדוטה על דיוגנס והשבי

הקטע החשוב ביותר שנשמר מקלאומנס נוגע למסורת על דיוגנס מסינופה שנשבה בידי שודדי ים ונמכר לעבדות. לפי דיוגנס לארטיוס, קלאומנס סיפר בחיבורו “על המחנכים” כי ידידיו של דיוגנס רצו לפדותו, אך דיוגנס לעג להם. לפי המסר של האנקדוטה, אין לראות את האריה כעבד של מי שמאכיל אותו; להפך, מי שמאכיל את האריה נמצא תחת כוחו של האריה. הפחד, לפי אותה אמירה, הוא סימן העבדות, ואילו חיות הבר מטילות פחד בבני אדם.

האנקדוטה מתאימה היטב לרוח הציניקנית. היא הופכת את מושג העבדות על ראשו: אדם עשוי להיות משועבד מבחינה משפטית, אך להישאר חופשי מבחינה נפשית; ואילו מי שפוחד, תלוי במוסכמות או משועבד לרכוש ולמעמד הוא העבד האמיתי. זו אחת התמות המרכזיות של הציניקנות: חירות אינה תלויה במעמד חברתי אלא בעצמאות פנימית.

הערך האנגלי מציין שהחשיבות של עדות זו היא בכך שהיא מהווה אזכור מוקדם יחסית לסיפור שביו של דיוגנס ומכירתו לעבדות, ולכן היא עשויה לחזק את האפשרות שלמסורת זו היה בסיס קדום ולא רק אגדי מאוחר. האנקדוטה אינה מוכיחה את הסיפור מבחינה היסטורית מלאה, אך היא מעידה שהמסורת הייתה קיימת כבר בשכבה מוקדמת יחסית של מסירת סיפורי דיוגנס.

קלאומנס כמקור למסורת על דיוגנס

חשיבותו של קלאומנס קשורה אפוא פחות למערכת פילוסופית מקורית שניתן לשחזר, ויותר להיותו מקור מוקדם למסורת על דיוגנס. דיוגנס לארטיוס, שכתב מאות שנים לאחר תקופת הציניקנים הראשונים, אסף מסורות, אנקדוטות, שמות חיבורים ורשימות תלמידים. כאשר הוא מזכיר מחבר קדום יותר כמו קלאומנס, הדבר מאפשר לנו להציץ אל שלבים קדומים יותר של התגבשות הזיכרון הציניקני.

הציניקנים עצמם נודעו פחות ביצירת חיבורים שיטתיים ויותר בסיפורי מופת, תשובות שנונות, התנהגות פרובוקטיבית ומעשים שנועדו ללמד דרך חיים. לכן אנקדוטה קצרה יכולה להיות מקור פילוסופי חשוב. היא אינה רק סיפור משעשע, אלא אמצעי להעברת תפיסה מוסרית: מהי חירות, מהי עבדות, מהו פחד, ומהי עצמאות נפשית.

מקומו במסורת הציניקנית

קלאומנס נמצא בשולי המסורת הציניקנית, אך בשוליים חשובים. הוא אינו מן המייסדים, ואינו מוכר כמו אנטיסתנס, דיוגנס, קראטס או היפרכיה. אולם הוא שייך לדור שבו הציניקנות עברה ממעשי מופת של יחידים למסורת רחבה יותר של תלמידים, מורים, אנקדוטות וחיבורים.

אפשר למקם אותו כך:

• אנטיסתנס – דמות סוקרטית מוקדמת שנחשבה במסורת לאחד ממבשרי הציניקנות.
• דיוגנס מסינופה – הדמות המרכזית והמפורסמת ביותר של הציניקנות הקדומה.
• קראטס מתבאי – תלמידו של דיוגנס ומורה מרכזי לדור הבא.
• קלאומנס הציניקן – תלמיד של קראטס, מחבר חיבור אבוד, ומוסר אנקדוטה על דיוגנס.
• אכקלס, טימרכוס ומנדמוס – דמויות המקושרות להמשך מסירת המסורת, אם כי המידע עליהן מועט.

במובן זה, קלאומנס חשוב בעיקר כחוליה במסורת, לא כראש אסכולה עצמאי.

בעיית המקורות

הבעיה המרכזית בכתיבה על קלאומנס היא דלות המקורות. הערך האנגלי עליו קצר מאוד, וגם הוא נשען כמעט כולו על דיוגנס לארטיוס. אין בידינו כתבי יד של חיבורו, אין ביוגרפיה עתיקה נפרדת, ואין עדות מפורטת על עמדותיו הפילוסופיות.

גם לגבי הציניקנים בכלל, המקורות בעייתיים. האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מדגישה כי הידע שלנו עליהם מגיע בעיקר דרך דיווחים מאוחרים, שנויים במחלוקת לעיתים, של מעשים ואמרות. משום כך יש להיזהר במיוחד לא לבנות על קלאומנס “שיטה” פילוסופית שלמה שאין לה בסיס במקורות.

חשיבותו

חשיבותו של קלאומנס הציניקן היא בשלושה תחומים עיקריים.

ראשית, הוא משמש עדות להמשך קיומה של המסורת הציניקנית בדור שלאחר דיוגנס וקראטס. עצם אזכורו כתלמיד של קראטס וכמורה של דמויות אחרות מלמד על רשת של מסירה פילוסופית בתקופה ההלניסטית המוקדמת.

שנית, הוא חשוב כמקור קדום לאנקדוטה על דיוגנס והשבי. הסיפור על דיוגנס שנמכר לעבדות הוא אחד הסיפורים הידועים במסורת הציניקנית, וקלאומנס הוא אחת החוליות המוקדמות במסירתו.

שלישית, חיבורו האבוד “על המחנכים” רומז על הקשר שבין ציניקנות לבין חינוך מוסרי. גם אם איננו יודעים את תוכן החיבור, עצם השם והאנקדוטה שנשמרה ממנו מתאימים לתפיסה הציניקנית של הפילוסופיה כתרגול חיים וכעיצוב אופי.