קטגוריה (קאנט)
פעולות נוספות
| עמנואל קאנט |
| אנשים |
| ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
| עבודות חשובות |
| ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
| קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
| אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
| נושאים קרובים |
| אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
בפילוסופיה של עמנואל קאנט, קטגוריות (בגרמנית: Kategorien), הן תבניות חשיבה הכרחיות, שרק באמצעותן מסוגל האדם לארגן את רשמי החושים לכדי ניסיון משמעותי וידע אובייקטיבי. קאנט מגדיר תבניות אלו כ"מושגי יסוד של השכל" (Verstand), המצויים בהכרה האנושית באופן אפריורי, כלומר הן אינן ידע שנרכש מבחוץ כתוצאה ממפגש עם העולם, אלא הכלים המנטליים שחייבים להיות ברשותנו מראש, כדי שהמפגש יהיה אפשרי מלכתחילה.[1]
לפי קאנט, האדם אינו מסוגל לתפוס את המציאות כפי שהיא לעצמה, אלא רק כפי שהיא מעובדת דרך מערכת מושגים זו. גישה זו נובעת מ"המהפכה הקופרניקאית" של קאנט, הגורסת כי ההכרה אינה משקפת באופן סביל את האובייקטים בעולם, אלא משתתפת פעילה בעיצובם. בעוד שהחושים מספקים את ה"חומר" הגולמי של ההכרה (צבעים, צלילים ותחושות), הקטגוריות מספקות את ה"צורה". הן הכללים שבאמצעותם מחבר השכל את ריבוי הנתונים החושיים לכדי עצמים מוגדרים.[2] כך למשל, המושג "סיבה" אינו תכונה הקיימת בעולם החיצוני באופן בלתי תלוי, אלא קטגוריה שהשכל כופה על התופעות כדי להבין התרחשות אחת כנובעת מהתרחשות אחרת.
פעולת הקטגוריות נשענת על עיקרון עליון המכונה האפרצפציה הטרנסצנדנטלית, המודעות העצמית המאחדת ("האני החושב"). כדי שרצף של תחושות ייחשב כניסיון של אדם אחד, חייב להיות "אני" קבוע שמלווה את כל הדימויים ומחבר ביניהם. הקטגוריות הן הכללים שבאמצעותם מבצע ה"אני" את פעולת החיבור (הסינתזה) הזו, ובכך הופך את רצף התחושות לעולם מסודר ואחיד.[3]
קאנט שאב את המונח 'קטגוריה' מאריסטו, אך העניק לו משמעות חדשה לחלוטין. ההבדל המרכזי נעוץ בכך שאריסטו האמין שהקטגוריות ממיינות את הדברים כפי שהם במציאות, ואילו קאנט טען שהן ממיינות את צורות החשיבה של האדם. כלומר, הקטגוריות אינן מלמדות אותנו על העולם כשלעצמו, אלא על המבנה של התודעה שלנו.
כדי לאתר את אותן תבניות חשיבה, פנה קאנט אל הלוגיקה. הוא טען כי מאחר שפעולת החשיבה היא למעשה פעולה של שיפוט, ניתוח השיפוטים הלוגיים יחשוף בפנינו את הקטגוריות של השכל. על בסיס עיקרון זה, הציג קאנט בביקורת התבונה הטהורה לוח של שתים-עשרה קטגוריות, המחולקות לארבע קבוצות: כמות, איכות, יחס ואופניות.
רקע פילוסופי עריכה
תורת הקטגוריות של קאנט גובשה כמענה ישיר למשבר פילוסופי שאיים לערער את יסודות המדע והידע האנושי במאה ה-18. משבר זה נבע מהמתח שבין שתי מסורות חשיבה מנוגדות: הרציונליזם והאמפיריציזם.
עד לתקופתו של קאנט, הפילוסופיה בגרמניה נשלטה על ידי האסכולה הרציונליסטית (בעיקר מבית מדרשם של גוטפריד וילהלם לייבניץ וכריסטיאן וולף). אסכולה זו הניחה כי השכל האנושי מסוגל, בכוח החשיבה הלוגית בלבד וללא הזדקקות לניסיון החושי, להשיג ידע ודאי על אודות המציאות, על אלוהים ועל הנפש. קאנט כינה גישה זו בדיעבד בשם "דוגמטיזם", שכן היא הניחה הנחות יסוד מטאפיזיות מבלי לבחון תחילה את גבולות היכולת של התבונה האנושית.[1]
מנגד עמדה האסכולה האמפיריציסטית, ובראשה הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום. יום טען כי כל ידע אנושי חייב להישען אך ורק על רשמים הנקלטים בחושים. בחיבוריו הראה יום כי מושגים מרכזיים במדע, ובראשם מושג הסיבתיות, אינם ניתנים להצדקה דרך הניסיון החושי. כשאדם צופה בכדור ביליארד אחד פוגע בשני ומזיז אותו, הוא רואה רק רצף של אירועים (כדור א' נע, ואחריו כדור ב' נע), אך הוא אינו רואה בחושיו את ה"כוח" או את ה"הכרח" הקושר ביניהם. מכאן הסיק יום כי הסיבתיות אינה תכונה של המציאות, אלא רק הרגל פסיכולוגי של האדם (אסוציאציה), ועל כן אין ערובה לכך שחוקי הטבע ימשיכו לפעול מחר כפי שפעלו בעבר.[1]
עבור קאנט, המסקנות של יום היו הרסניות, שכן הן שללו את התוקף האובייקטיבי של הפיזיקה של ניוטון והפכו את המדע לאוסף של אמונות סובייקטיביות. קאנט העיד כי קריאת כתביו של יום הייתה נקודת המפנה בהגותו:
היתה זו אזהרתו של דייויד יום שעוררה אותי לראשונה, לפני שנים רבות, מתרדמתי הדוגמטית, ונתנה למחקרי בתחום הפילוסופיה העיונית כיוון חדש לגמרי.[4]
כדי להציל את המדע מהספקנות של יום, מבלי לחזור לדוגמטיזם של לייבניץ, הציע קאנט דרך שלישית. הוא קיבל את טענתו של יום כי תוכן הידע (החומר) חייב לבוא מהחושים, ולכן אי אפשר לדעת דבר על המציאות ללא ניסיון. אולם, הוא דחה את המסקנה שהשכל הוא לוח חלק ופסיבי. קאנט טען כי הקישור בין האירועים (הסיבתיות) אכן אינו נמצא ב"דברים כשלעצמם" בחוץ, כפי שטען יום, אך הוא אינו סתם הרגל פסיכולוגי מקרי, אלא מבנה הכרחי ומולד של התודעה האנושית. מבנים אלו הם הקטגוריות. בכך הפך קאנט את הקערה על פיה: חוקי הטבע אינם נלמדים מהעולם, אלא מוכתבים לעולם על ידי מבנה השכל האנושי.[2]
גזירת הקטגוריות עריכה
לאחר שביסס את הצורך בקיומן של קטגוריות, עמד קאנט בפני אתגר מתודולוגי: כיצד ניתן לאתר את כל אותן קטגוריות באופן שיטתי ומלא, מבלי להסתמך על ניחושים אקראיים (כפי שהאשים את אריסטו שעשה)? קאנט חיפש עיקרון מנחה אחד שממנו ניתן לגזור את הרשימה כולה. הליך גזירה זה מכונה בכתביו "הדדוקציה המטאפיזית".
הפתרון של קאנט התבסס על ההנחה שפעולת השכל היא בעיקרה פעולה של שיפוט (Urteil). לחשוב על אובייקט פירושו לשפוט משהו בנוגע אליו (למשל: "השולחן הוא אדום", "אם ירד גשם, הכביש יירטב"). מכאן הסיק קאנט כי אם ננתח את כל הצורות האפשריות של השיפוטים בלוגיקה הפורמלית, נקבל בהתאמה את כל הצורות האפשריות של המושגים הטהורים (הקטגוריות). קאנט הניח כי הלוגיקה של זמנו היא מדע שלם וסגור, ולכן רשימת השיפוטים תספק לו רשימה סגורה ושלמה של קטגוריות.[1]
קאנט הציג טבלה המקבילה בין "לוח השיפוטים" (המתאר את הצורות הלוגיות של החשיבה) לבין "לוח הקטגוריות" (המתאר את המושגים החלים על עצמים במציאות, ההיבט האונטולוגי). הלוח מחולק לארבע קבוצות ראשיות: כמות, איכות, יחס ואופניות. בכל קבוצה מופיעים שלושה סעיפים, או שלבים בהתפתחות המושג (אותם מכנה קאנט מומנטים), המקבילים זה לזה:
| הקבוצה | צורת השיפוט (הלוגיקה) | הקטגוריה (מושג השכל) |
|---|---|---|
| 1. כמות (Quantity) |
כולל (כל א' הם ב') | אחדות (Unity) |
| פרטי (חלק מ-א' הם ב') | ריבוי (Plurality) | |
| יחיד (א' הזה הוא ב') | כוללות (Totality) | |
| 2. איכות (Quality) |
חיובי (א' הוא ב') | ממשות (Reality) |
| שלילי (א' אינו ב') | שלילה (Negation) | |
| אינסופי (א' הוא לא-ב') | הגבלה (Limitation) | |
| 3. יחס (Relation) |
קטגורי (א' הוא ב') | עצם ומקרה (Substance and Accident) |
| היפותטי (אם א' אז ב') | סיבתיות (Causality) | |
| דיסיונקטיבי (א' הוא או ב' או ג') | יחסי גומלין (Community/Reciprocity) | |
| 4. אופניות (Modality) |
בעייתי (ייתכן ש-א' הוא ב') | אפשרות – אי-אפשרות |
| אסרטורי (א' הוא ב' בפועל) | מציאות – אי-מציאות (Existence) | |
| אפודיקטי (הכרחי ש-א' הוא ב') | הכרח – מקריות (Necessity) |
קאנט מציין כי הרשימה מסודרת כך שהקטגוריה השלישית בכל קבוצה נוצרת מתוך מיזוג של שתי הראשונות (למשל: "כוללות" היא אחדות של הריבוי). עם זאת, הוא מדגיש כי השלישית היא מושג מקורי בפני עצמו ואינה נגזרת לוגית גרידא.[2] הקבוצה השלישית, קבוצת היחס, נחשבת לחשובה ביותר לצורך כינון מדעי הטבע, שכן בה נמצאת קטגוריית הסיבתיות המאפשרת לקשור אירועים בזמן.
הצדקת הקטגוריות עריכה
לאחר הצגת לוח הקטגוריות, עבר קאנט לחלק המרכזי והמורכב ביותר במשנתו: ההצדקה לשימוש במושגים אלו. קאנט כינה שלב זה בשם "הדדוקציה הטרנסצנדנטלית". הוא שאל את המונח "דדוקציה" משפת המשפט של ימיו, שבה משמעותו לא הייתה גזירה לוגית, אלא הוכחת הזכות המשפטית (Quaestio juris) לטעון טענה מסוימת, להבדיל מהוכחת העובדות (Quaestio facti).[1]
הבעיה שקאנט ביקש לפתור היא זו: באיזו זכות אנו מחילים מושגים שנמצאים אך ורק בתוך התודעה שלנו (כמו "סיבתיות" או "עצם") על אובייקטים שנמצאים מחוצה לנו? מושגים אמפיריים, כמו "זהב", מוצדקים על ידי הניסיון שכן אנו מוצאים זהב בטבע. אך הקטגוריות הן אפריוריות ואינן נלמדות מהטבע, ולכן נדרשת הוכחה לכך שהטבע אכן כפוף להן.
התשובה של קאנט נשענת על ניתוח התנאים המאפשרים כל ניסיון באשר הוא. הטענה המרכזית היא שאין משמעות ל"ניסיון" אם הוא מורכב רק מאוסף מבולגן של רשמי חושים (צבעים, רעשים ותחושות) החולפים בתודעה. כדי שתתקיים הכרה של אובייקט (למשל: ראיית שולחן יציב), התודעה חייבת לבצע פעולה אקטיבית של חיבור ואיחוד הנתונים. קאנט מכנה פעולה זו בשם סינתזה.
מי שמבצע את הסינתזה הוא הסובייקט, או ה"אני". קאנט טבע את המונח "האפרצפציה הטרנסצנדנטלית" – המודעות העצמית המלווה כל מחשבה. העיקרון קובע כי ה"אני חושב" (Ich denke) חייב להיות מסוגל ללוות את כל הדימויים שלי; אחרת, הדימויים יהיו מפוזרים ולא שייכים לתודעה אחת.
המהלך הלוגי של הדדוקציה הוא כדלקמן:
- כדי שיהיה לי ניסיון משמעותי, הדימויים השונים חייבים להתחבר זה לזה ליחידה אחת (סינתזה) בתודעתי.
- הקטגוריות הן הכללים או הפונקציות שבאמצעותם התודעה מבצעת את החיבור הזה.
- מסקנה: הקטגוריות הן תנאי הכרחי לכל ניסיון אפשרי. אובייקט שלא יתאים לקטגוריות, לא יוכל להיכנס כלל לתודעה האנושית.[2]
בכך השלים קאנט את "המהפכה הקופרניקאית": במקום לשאול מדוע המושגים שלנו מתאימים לטבע, הוא הוכיח שהטבע (כפי שהוא נתפס על ידינו) חייב להתאים למושגים שלנו, משום שהם התבנית היחידה שדרכה אנו יכולים לחוות אותו.
יישום הקטגוריות: הסכמטיזם עריכה
לאחר שהוכיח כי הקטגוריות הכרחיות לכל ניסיון, נדרש קאנט לפתור בעיה מעשית בנוגע לאופן החלתן. בעיה זו נובעת מן הפער המהותי (ההטרוגניות) שבין השכל לבין החושים. הקטגוריות הן מושגים טהורים, מופשטים וכלליים, ואילו התופעות הנקלטות בחושים הן קונקרטיות ופרטיות. לפיכך, התעוררה השאלה כיצד יכול מושג מופשט כמו "סיבתיות" לחול על תופעה גשמית הנראית לעין, שכן אין ביניהם לכאורה שום דמיון.[5]
כדי לגשר על פער זה, הציג קאנט מנגנון מתווך הנקרא "הסכמטיזם הטרנסנדנטלי". קאנט טען כי דרוש גורם שלישי, שיהיה משותף לשני הצדדים: מצד אחד הוא חייב להיות צורני וטהור (כמו הקטגוריות), ומצד שני הוא חייב להיות קשור לחושים (כמו התופעות). הגורם המתווך הזה הוא הזמן.
הזמן מתאים לתפקיד זה משתי סיבות:
- הוא צורת ההסתכלות הפנימית של האדם ולכן כל תופעה שנקלטת בחושים חייבת לעבור דרכו (היבט חושי).
- הוא קיים בנו אפריורי (לפני הניסיון) ומוחל על פי כללים (היבט שכלי).
התוצר של המהלך הזה נקרא "סכמה" (Schema). הסכמה היא תרגום של הקטגוריה לשפת הזמן. כלומר, הקטגוריה מפסיקה להיות מושג לוגי יבש והופכת ל"קביעת זמן" (Time-determination).[6]
קאנט מפרט כיצד כל קבוצת קטגוריות מתורגמת למונחי זמן:
- קטגוריות הכמות מתורגמות לסדרת הזמן (Number/Series) – היכולת לספור יחידות זו אחר זו בזמן יוצרת מספר.
- קטגוריות האיכות מתורגמות לתוכן הזמן – האם הזמן "מלא" בתחושה (מציאות) או "ריק" (שלילה).
- קטגוריות היחס מתורגמות לסדר הזמן:
- קטגוריית העצם הופכת למושג של התמדה בזמן (דבר שנותר קבוע בעוד תכונותיו משתנות).
- קטגוריית הסיבתיות הופכת למושג של רצף הכרחי בזמן (כלל הקובע שאירוע ב' חייב לבוא אחרי אירוע א').
בכך הראה קאנט כיצד המושגים המופשטים ביותר הופכים לכלים שמישים שדרכם אנו חווים את העולם הפיזיקלי.[5]
הגבלת הקטגוריות: תופעות ודברים כשלעצמם עריכה
אחת המסקנות המרכזיות הנובעות מתורת הסכמטיזם היא הצבת גבול נוקשה ליכולת ההכרה האנושית. מאחר שהקטגוריות מקבלות את משמעותן המעשית רק דרך יישומן בזמן (שהוא צורת החושים שלנו), הרי שאין להן שום תוקף מחוץ לגבולות הניסיון החושי. קאנט מבחין בהקשר זה בין שני תחומים:
- התופעות (Phenomena): זהו העולם כפי שהוא נגלה לנו דרך מסנני החושים (חלל וזמן) ומעובד על ידי הקטגוריות. כל הידע המדעי שלנו, בפיזיקה, בביולוגיה או בחיי היומיום, מוגבל אך ורק לעולם התופעות.
- הדברים כשלעצמם (Things-in-themselves / Noumena): זוהי המציאות כפי שהיא קיימת באופן בלתי תלוי בהכרה האנושית. מכיוון שהקטגוריות (כמו סיבתיות או עצם) הן רק כלים לארגון מידע חושי, איננו יכולים להחיל אותן על דברים שאינם נתפסים בחושים. לכן, אין לנו שום אפשרות לדעת דבר על הדבר כשלעצמו.[7]
קאנט מדגיש כי המושג "נואומנה" (הדבר כשלעצמו) משמש עבורנו כ"מושג גבולי" (Grenzbegriff). תפקידו הוא שלילי בעיקרו: הוא נועד להזכיר לנו שהידע שלנו אינו מוחלט, ולבלום את היומרה של השכל לנסות ולהבין את מה שמעבר לניסיון.
כאשר השכל מנסה לחרוג מגבולות אלו ולהחיל את הקטגוריות על רעיונות מופשטים שאין להם אחיזה בחושים, כמו אלוהים, הנשמה או העולם כמכלול, הוא נקלע לאשליות ולסתירות לוגיות (אותן מכנה קאנט "הדיאלקטיקה הטרנסנדנטלית"). כך למשל, אם ננסה להחיל את קטגוריית הסיבתיות על העולם כולו, נגיע לסתירה בלתי פתירה (אנטינומיה) בין המסקנה שלעולם יש סיבה ראשונית לבין המסקנה שהשרשרת הסיבתית היא אינסופית.
לפיכך, הקטגוריות הן כלים רבי-עוצמה, אך השימוש בהן מותר אך ורק בתוך המגרש של הניסיון האנושי האפשרי.[8]
ביקורת והשפעה עריכה
תורת הקטגוריות של קאנט חוללה מהפכה בפילוסופיה המערבית והביאה לקצו את הוויכוח המסורתי בין הרציונליזם לאמפיריציזם. עם זאת, לצד ההערכה העצומה ל"מהפכה הקופרניקאית", עורר לוח הקטגוריות הספציפי שהציג קאנט ביקורת רבה כבר בקרב ממשיכי דרכו המיידיים.
הפילוסופים של האידיאליזם הגרמני, ובראשם גאורג וילהלם פרידריך הגל, קיבלו את הטענה הבסיסית של קאנט כי המציאות מעוצבת על ידי התודעה, אך דחו את הקיפאון של הקטגוריות. הגל טען כי הקטגוריות אינן "קופסאות" סטטיות וקבועות מראש לכל אדם בכל זמן, כפי שחשב קאנט. לשיטתו, הקטגוריות מתפתחות באופן דינמי והיסטורי יחד עם התפתחות הרוח האנושית. מה שנראה לאדם בתקופה אחת כהכרח לוגי, עשוי להשתנות בתקופה אחרת.[1]
ביקורת חריפה נוספת הגיעה מצד ארתור שופנהאואר, שראה עצמו כממשיכו האמיתי של קאנט. שופנהאואר טען כי קאנט הונחה על ידי "אהבת סימטריה" מוגזמת, שגרמה לו לכפות על המציאות לוח מלאכותי של 12 קטגוריות רק כדי להתאימן ללוח השיפוטים הלוגי. בספרו "העולם כרצון וכייצוג", טען שופנהאואר כי קיימת למעשה רק קטגוריה אחת אמיתית והכרחית לשם הבנת העולם הפיזיקלי: הסיבתיות. לדעתו, כל שאר הקטגוריות הן מיותרות או נגזרות ממנה ומצורות החלל והזמן.[9]
למרות הביקורות על רשימת הקטגוריות הספציפית, הרעיון המרכזי של קאנט כי המוח האנושי אינו "לוח חלק", אלא מגיע מצויד במבנים מולדים המעבדים את המידע, הפך לאבן יסוד במדעי הקוגניציה, בבלשנות ובפסיכולוגיה המודרנית. גישות אלו (כמו הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי) מניחות כי בני אדם נולדים עם "חיווט" מוכן מראש המאפשר להם לרכוש שפה ולהבין את העולם, הנחה המהווה גלגול מודרני, נטורליסטי, של הקטגוריות הקאנטיאניות.[7]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה: מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ג, עמ' 125–128
- ^ 1 2 3 4 ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטאפיזיקה, הוצאת דביר, ירושלים, 1973, עמ' 34
- ^ עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, תרגום: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 188 (B132)
- ^ עמנואל קאנט, הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, תרגום: אברהם צבי בראון, הוצאת מאגנס, ירושלים, עמ' 7
- ^ 1 2 Paul Guyer (ed.), The Cambridge Companion to Kant, Cambridge University Press, 1992, p. 123. DOI: 10.1017/CCOL0521365872. ISBN 978-0-521-36587-0
- ^ Henry E. Allison, Kant's Transcendental Idealism: An Interpretation and Defense (Revised and Enlarged Edition), Yale University Press, 2004, p. 202. JSTOR. ISBN 978-0-300-10266-6
- ^ 1 2 P.F. Strawson, The Bounds of Sense: An Essay on Kant's Critique of Pure Reason, Methuen & Co., London, 1966, p. 42
- ^ P.F. Strawson, The Bounds of Sense: An Essay on Kant's Critique of Pure Reason, Routledge, 2019, p. 42. ISBN 978-1-138-60249-6
- ^ ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי, כרך א', תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י. גולן, תל אביב, 2003