קבורה בישראל
פעולות נוספות
קבורה במדינת ישראל נעשית ברובה על ידי גופים דתיים, וממומנת בבסיסה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בתי העלמין מופעלים, בעיקר, על ידי ארגוני קבורה דתיים (חברה קדישא ליהודים והגופים המקבילים בעדות הדתיות האחרות), ומיעוטם על ידי חברות קבורה חילוניות אשר פועלות בבתי עלמין אזרחיים.
נכון ל-2025, בישראל כ-51 אלף נפטרים בשנה, ו-1090 בתי עלמין פעילים על ידי 455 גופי קבורה.[1]
צורת הקבורה המקובלת בישראל בנוסף לאיסור ההלכתי הנוגע לפינוי קברים מייצרים מצוקה הולכת וגוברת בבתי קברות. על מנת להתגבר עליה, הרשויות נדרשות לייצר פתרונות חלופיים, המאפשרים להכניס בין 250 נפטרים לדונם בקבורת שדה ל-5000 לדונם בשיטת "קבורת ארץ ישראל".
מערך הקבורה בישראל עריכה
הבסיס החוקי עריכה
אין בישראל חוק מפורש המחייב קבורה של גופות או בכלל מסדיר את דרך הטיפול בגופות.[2] אולם ישנם הרואים[3] חובה כזאת בסעיף 8(2) של פקודת בריאות העם 1940, הקובע:
- "אין קוברים מת לפני עבור שלוש שעות משעת פטירתו, ולא אחרי עבור ארבעים ושמונה שעות לאחר פטירתו, אלא אם התיר רופא ממשלתי במפורש קבורה מאוחרת יותר".
רוב מוחלט של תושבי ישראל מביאים את מתיהם לקבורה. ישנם מעטים הבוחרים בתרומת גופה למדע או בשרפת גווייה. בקשה של אדם שלא להיקבר אלא להיות מושלך על פני השדה טרף לחיות נדחתה על ידי בג"ץ.[4] בפסק דין מאוחר יותר של בית המשפט המחוזי, ניתנה הרשות להשליך את גופתו לים (על מנת שתהיה מאכל לדגי הים), בתנאי שיתקבלו כלל האישורים על פי החוקים הרלוונטיים.[5]
החוק העות'מאני שהתגלגל למשפט המנדטורי וממנו לתוך המשפט הישראלי, קבע כי כמו ביתר נושאי הדת, קבורתו של אדם תתבצע על פי השתייכותו הדתית. על פי תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), התשכ"ז-1966,[6] אין היתר לקבור יהודי שלא באמצעות גוף שיש לו רישיון קבורה מהמשרד לשירותי דת. בשנת 1971 חוקק חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971,[7] המתייחס להיבטים נוספים בקבורה היהודית. נכון לאפריל 2024 פועלות בישראל 431 חברות קבורה שקיבלו רישיון מהמשרד לשירותי דת לספק שירותי קבורה יהודית דתית. חברות הקבורה מאוגדות באופנים שונים: 45 חברות קבורה מאוגדות כעמותות (חברות קדישא), 85 פועלות במסגרת מועצה דתית, 29 במסגרת רשויות מקומיות (או תאגידים עירוניים), 269 במסגרת אגודות או ועדים מקומיים ו-3 במסגרת חברות בע"מ.[8] 57% מהיהודים הנקברים בקבורה דתית נקברים על ידי חברות קדישא יהודיות המאוגדות כעמותות.[9]
החוק אינו מסדיר את קבורתם של מי שאינם יהודים, כך שחוקית אין איסור מפורש לקבור את מי שאינם יהודים שלא באמצעות חברת קבורה מאושרת. נוהל עבודה פנימי של האגף לעדות דתיות במשרד הפנים קובע שהאגף הוא הגורם הנותן לחברות הקבורה אישור לטפל בקבורתם של בני דתות אחרות[10] בפועל רק כ-15% מהנפטרים המוסלמים והנוצרים בישראל נקברו על ידי חברת קבורה, ורובם נקברים באופן עצמאי על ידי המשפחה.[11]
מימון עריכה
תושב ישראל זכאי להיקבר במימון המוסד לביטוח לאומי בסמוך לאזור מגוריו, בין אם נפטר בישראל ובין אם נפטר בחוץ לארץ. המוסד לביטוח לאומי מעביר סכום של דמי קבורה לארגון הקבורה, כדי לכסות את מלוא ההוצאות בגין הקבורה:
- רכישת קרקע עבור הקבר;
- טהרה ורחיצת המת;
- תכריכים פשוטים;
- כריית קבר;
- בניית דפנות קבר;
- כיסוי הקבר ושילוט, כולל הצבת מצבה;
- הובלת המת ועריכת טקס הלוויה.
לארגון קבורה מותר לגבות תשלום נוסף כאשר הנפטר או בני משפחתו מבקשים "חלקה מוגדרת" או "חלקה חריגה", למשל בבית עלמין שאינו בתחום מגוריו של הנפטר, בחלקת קבורה שנשמרה לנפטר בימי חייו או בבית עלמין שהוכרז כבית עלמין סגור.
הכשרת קברנים בישראל עריכה
הכשרת קברנים בישראל נערכת על ידי המשרד לשירותי דת ופורום חברות קדישא.[12] החל משנת 2014 פועלת בארץ תוכנית "מורשת בנימין" כמסלול לימודי תעודה ללימוד מקצוע הקבורה.[13] בקורס נלמדים נושאים הלכתיים רלוונטיים לתחום הקברנות וכן מיומנויות רגשיות ובינאישיות הנחוצות לעוסקים במקצוע. בפורום חברות קדישא עורכים מחזורי קורסים שנתיים במסגרת התכנית, להכשרת עובדי שטח ומשרד וכן להכשרת מנהלים בתחום הקבורה.[14] העובדים יכולים גם ללמוד בהשתלמויות וימי רענון לאחר תום לימודי התעודה המוצעים על ידי פורום חברות קדישא.
ביקורת עריכה
כשלים בניהול נתונים ובתכנון אסטרטגי עריכה
דו"ח מבקר המדינה משנת 2024 מצביע על קושי ביכולתה של המדינה לנהל ולתכנן את שטחי הקבורה בשל חוסר במידע אמין ובכלים טכנולוגיים. נכון ליולי 2023, המדינה טרם הקימה ממשק דיגיטלי משותף שיאפשר לקבל תמונת מצב ארצית ומדויקת על מספר חלקות הקבר הפנויות ועתודות הקרקע בבתי העלמין. מחסור זה במידע מקשה על גיבוש תוכניות ארוכות טווח לניצול יעיל של משאבי הקרקע. כתוצאה מכך, המדינה אינה ערוכה כראוי לטפל במחסור העתידי הצפוי בשטחי קבורה, במיוחד באזורי הביקוש במרכז הארץ.[1]
היעדר שקיפות ופיקוח על תעריפי הקבורה עריכה
דו"ח מבקר המדינה חושף כשלים בשקיפות ובהגנה על הציבור מפני מחירים גבוהים. בניגוד להנחיות המשרד לשירותי דת, כמחצית מגופי הקבורה הגדולים בישראל אינם מפרסמים את מחירוני הקבורה שלהם באינטרנט, מה שמקשה על האזרחים לקבל מידע מהימן על העלויות. בנוסף, המדינה לא קבעה תעריף מרבי שגופי הקבורה רשאים לגבות במקרה של מכירה (חלקות הנמכרות לאדם בעודו בחיים, חלקות הנמכרות לתושבי חו"ל, חלקות שהוגדרו כחריגות ומיועדות למכירה, וחלקות בבתי עלמין שהוכרזו כסגורים). היעדר הפיקוח על המחירים מאפשר לגופי הקבורה לקבוע תעריפים על פי שיקול דעתם. עשרת הגופים הגדולים הכניסו בשנת 2021 לבדה כ-290 מיליון ש"ח ממכירת קברים לציבור.[1]
הזנחת האסדרה של קבורת העדות הלא-יהודיות עריכה
דו"ח מבקר המדינה מציין שהמדינה לא הסדירה בחוק את נושא הקבורה עבור בני העדות הלא-יהודיות, המהווים למעלה מ-20% מאוכלוסיית ישראל. היעדר האסדרה פוגע ביכולת להבטיח שירות נאות לציבור, שמירה על כבוד המת וניצול יעיל של קרקעות המדינה המיועדות למגזרים אלו.[1]
מצוקת הקבורה בישראל עריכה
הצגת הבעיה עריכה
מדינת ישראל מתמודדת עם משבר נדל"ן חריף שתחום הקבורה תורם להחריף. הבעיה הייחודית לישראל נובעת מהשילוב בין שיעור הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם המערבי לבין המסורת היהודית, הדורשת קבורה קבועה ובלתי ניתנת להזזה. בערים גדולות בעולם כמו לונדון או פריז, נהוג להשכיר חלקות קבר או לעשות בהן שימוש חוזר לאחר כמה עשורים, וכמו כן, נהוגה שריפת גופות, אך פתרונות אלו אינם מקובלים מבחינה הלכתית ביהדות. כתוצאה מכך, כל חלקת אדמה המוקצה לקבורה בישראל הופכת ל"שטח מת" לצמיתות, ללא אפשרות לשימוש עתידי לצרכים אחרים כמו מגורים, פארקים או תעסוקה.[15][16][17]
עדכנית ל-2022, לפי מרכז המיפוי הישראלי, מוקצים בישראל כ-12,400 דונם לצורכי קבורה. בשנת 2025 לבדה נפטרו במדינה כ-53,000 בני אדם,[18] ואליהם מצטרפים מדי שנה כ-1,600 נפטרים מיהודי התפוצות המובאים לקבורה בישראל. לפי התחזיות, עד שנת 2050 ימותו בישראל כ-80,000 אנשים בכל שנה, ורק במחוזות תל אביב והמרכז צפוי מחסור של כמיליון וחצי קברים עד שנת 2065.[17]
מצוקה זו מאלצת את המדינה למצוא פתרונות חלופיים לקבורת השדה המסורתית. פתרונות אלו פותחו במיוחד לאחר שבשנת 2014, המדינה הכניסה שינוי רשמי בתוכנית המתאר הארצית לבתי עלמין (תמ"א 19), המחייב רשויות מקומיות גדולות לתכנן קבורה צפופה (כ-1,000 קברים לדונם).
קבורת מכפלה (קבורה זוגית) עריכה
"קבורת מכפלה", המכונה גם "קבורה בזוגות", היא שיטת קבורה שבה נטמנים שני נפטרים באותה חלקת קבר בעומק האדמה. לפי שיטה זו, הנפטר הראשון נטמן בתחתית הקבר ומכוסה באבני גולל ובעפר, וביום פקודה נטמן הנפטר השני מעליו. השימוש בשיטה זו התרחב החל משנת 2014, בעקבות שינויים בתוכנית המתאר הארצית.[17]
היתרון המרכזי של קבורת המכפלה הוא חיסכון במשאבי קרקע, שכן היא מאפשרת להגדיל את צפיפות הקבורה לכ-550 עד 600 נפטרים לדונם, לעומת כ-250 עד 270 נפטרים בלבד בקבורת שדה רגילה. השיטה נחשבת לפתרון הלכתי מקובל שקיבל את הסכמת הרבנות הראשית ורבנים שונים.[19] מנגד, עלות הקמתו של קבר מכפלה בודד נחשבת לגבוהה ונעה בין 10,000 ל-12,000 שקלים. לצד העלות, נשמעת ביקורת על כך שהשיטה מהווה פתרון זמני בלבד, מעין "פלסטר" לטווח הקצר, מאחר שהיא עדיין מחייבת הקצאת שטח קרקע לצמיתות ואינה מונעת את המשך צמצום עתודות הקרקע לדורות הבאים.[17]
קבורה רמה (קבורה במבנים) עריכה
"קבורה רמה" היא שיטת קבורה המתבצעת בתוך מבני בטון רב-קומתיים (בדרך כלל בני שלוש או ארבע קומות). בתוך מבנים אלו, הנפטרים נטמנים במפלסים שונים, כאשר כל קומה יכולה להכיל קבורת שדה (באדמה המובאת לקומה) או קבורת מכפלה. שם השיטה, "רמה", נועד לציין את הגובה שבו נטמנים הנפטרים מעל פני הקרקע.[17][15]
ב-1985 התבקשה הרבנות הראשית לפסוק האם להתיר לקבור בקומות, ותחילה קבעה שהדבר נוגד את ההלכה.[20][21] ב-1987 הודיע יגאל ביבי ראש עיריית טבריה כי בית הקברות החדש המתוכנן בעיר יכלול קבורה בקומות.[22] בתחילת 1989 הייתה חברת־קדישא קהילת־ירושלים הראשונה לבנות קיר קבורה בקומות בישראל, בהר המנוחות, בעקבות פסיקת הרבנים הראשיים והרבנים הראשיים לירושלים.[23] אולם בשנים הראשונות סירבו משפחות לקבור את יקריהם בקיר והמתחם שימש לקבורה לנפטרים שהוטל ספק ביהדותם.[24] באוגוסט 1989 הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה הקמת מתחם של קבורה בקומות גם בבית העלמין קריית שאול.[25]
שיטת הקבורה הרמה והמעבר לקבורה רוויה בכלל, התפתחה בסוף שנות ה-90 בעקבות הקמת צוות התכנון הראשון לבחינת עתודות הקרקע. היא פותחה במידה רבה על ידי הרב אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב ויו"ר פורום חברות הקדישא, שנאלץ להתמודד עם המחסור החריף בקרקעות באזור המרכז. בית העלמין ירקון הוא המקום המרכזי שבו מיושמת השיטה כיום, כאשר למעלה מ-80% מהנפטרים נטמנים בו במבני קומות או בכוכים, אשר נראים למרחוק כ"מגדלי בטון" או "חניוני ענק".[17] שיטה זו נוהגת גם בהר המנוחות ובתל רגב בקריות.[26]
שיטת הקבורה הרמה מציעה חיסכון משמעותי בקרקע; בעוד שקבורת שדה רגילה מאפשרת להכיל כ-250 עד 300 קברים בדונם, מבנה קבורה רמה מאפשר צפיפות גבוהה של כ-1,500 קברים לדונם. יתרון נוסף לשיטה הוא ההסכמה ההלכתית שקיבלה מהרבנות הראשית ומרבנים שונים, הרואים בה פתרון הלכתי יציב ומקובל למרות היותה גישה חדשנית.[17][15]
מנגד, השיטה מציבה אתגרים משמעותיים ובראשם עלויות הקמה גבוהות במיוחד הנובעות מהנדסה מורכבת; כך למשל, הקמת שלושת מבני הקבורה הראשונים בירקון נאמדה בכ-450 מיליון שקלים, ועלות קבר בודד בשיטה זו נעה בין 10,000 ל-12,000 שקלים, ועשויה להגיע עד ל-23,000 שקלים כולל מצבה. בנוסף, המבנים מחייבים תחזוקה שוטפת לטווח ארוך מאוד, הכוללת טיפול במעליות, במערכות ניקוז ובשלד המבנה למשך עשרות ומאות שנים. קיימת גם התנגדות ציבורית נרחבת כלפי המבנים, המכונים לעיתים "מפלצות בטון" שפוגעות בנוף ויוצרות תחושת ניכור. התנגדות זו מועצמת מתוך רצון הציבור לדבוק בקבורת שדה מסורתית. כמו כן, ישנו חשש לגבי עתיד המבנים בטווח של עשרות שנים; כאשר מספר המבקרים יפחת, האתרים עלולים להפוך ל"ערי רפאים" נטושות ומוזנחות שיהוו מוקד לפשיעה.[17][15][16]
קבורה תת־קרקעית (קבורה במנהרות) עריכה
קבורה תת-קרקעית היא שיטת קבורה המבוססת על חפירת מערכת מנהרות רחבת היקף מתחת לפני האדמה, שבהן מוצבים קברים במבני כוכים או במדפים לאורך הקירות. בשיטה זו, בדומה למבני הקבורה הרמה, נעשה שימוש בטכנולוגיה מודרנית כדי לאפשר נגישות למבקרים בתוך חללים תת-קרקעיים ממוזגים המדמים חניוני ענק לנפטרים.
השיטה נולדה כחלק מהצורך במציאת פתרונות במקומות שבהם לא ניתן להרחיב עוד את שטח בתי העלמין הקיימים, והיא החלה לתפוס תאוצה כחלק מהמעבר הכללי לקבורה רוויה. היישום המרכזי והבולט ביותר של פתרון זה נעשה בירושלים תחת פרויקט "מנהרות עולם" שנחפר מתחת לבית העלמין הר המנוחות. פרויקט זה הוקם כדי לספק מענה לצורכי הקבורה של העיר לטווח של כ-12 שנים, תוך עמידה ביעדי הצפיפות שהציב מינהל התכנון בתוכנית המתאר הארצית (תמ"א 19).[17] הוא הוקם בעקבות יוזמה פרטית של החברה קדישא יחד עם חברת רולצר בעלות של 300 מיליון שקל והוא כולל מערכת אוורור, מעליות והנגשה.[26] ב-2012 אושרה הקמתו של מתחם קבורה תת-קרקעי שנחצב בהר המנוחות בירושלים.[27] המתחם נחנך ב-2019.[28][26]
היתרון המשמעותי ביותר של הקבורה התת-קרקעית הוא יעילות תכנונית, שכן היא מאפשרת להגיע לצפיפות של כ-3,500 קברים לדונם, נתון הגבוה פי עשרה ויותר מקבורת שדה מסורתית ופי שניים מקבורה רמה במבנים. יכולת זו מאפשרת למדינה לחסוך עתודות קרקע מעל פני השטח, תוך ניצול המרחב התת-קרקעי שאינו מיועד למגורים או לפארקים. בנוסף, הקבורה במנהרות מספקת הגנה מפני פגעי מזג האוויר עבור המבקרים ומאפשרת ריכוז של עשרות אלפי נפטרים בשטח גאוגרפי מצומצם יחסית.[17][16]
החסרון המרכזי של השיטה נעוץ בעלויות הכלכליות העצומות הכרוכות בכרייה ובבנייה; פרויקט המנהרות בירושלים לבדו עלה למדינה כ-300 מיליון שקלים עבור כ-24 אלף קברים. מעבר לעלות ההקמה, קיימת מורכבות הנדסית בתחזוקה לטווח ארוך, הכוללת הפעלה רציפה של מערכות אוורור, ניקוז מים ומעליות, שעלותן עשויה להכביד על הקופה הציבורית במשך מאות שנים. מבחינה ציבורית, המנהרות מעוררות לעיתים רתיעה רגשית בשל דמיונן לחניונים תת-קרקעיים והחשש שהן יהפכו בעתיד ל"ערי רפאים" נטושות ומוזנחות שיהוו מוקד לפשיעה לאחר שהמשפחות יפסיקו לפקוד אותן.[17] כמו כן, פתרון זה קיבל ביקורת על היותו מפגע אקולוגי.[26]
קבורת ארץ ישראל (ליקוט עצמות) עריכה
"קבורת ארץ ישראל", המכונה גם "ליקוט עצמות", היא שיטת קבורה דו-שלבית המבוססת על מנהג יהודי עתיק שהיה רווח בתקופת בית שני ובימי המשנה והתלמוד. על פי שיטה זו, הנפטר נטמן תחילה באדמה בקבורה רגילה ללא מצבה למשך תקופה של כשנה, עד שיתעכל הבשר. לאחר מכן, נאספות עצמות הנפטר לתוך תיבת אבן קטנה המכונה "גלוסקמא" (באורך של כ-60 ס"מ ורוחב של כ-30 ס"מ) ומועברות למקום קבורה קבוע, לרוב בתוך כוכים. חידוש המנהג בעת המודרנית החל ביוזמת הרב רפי אוסטרוף, יו"ר המועצה הדתית גוש עציון, יחד עם מתכנני ערים, רבנים ואנשי אקדמיה שביקשו למצוא פתרון הלכתי ובר-קיימא למצוקת הקרקע המחריפה בישראל. לדעתם, מדובר בפתרון חסכוני וסביבתי, שהוא גם שורשי יהודי. צעד משמעותי בהחייאת השיטה נרשם בשנת 2021, כאשר יאיר כוכבא מקיבוץ יבנה היה היהודי הראשון שנקבר בשיטה זו מאז שחדלה להתקיים במאה הרביעית לספירה.[17][29][16][26]
היתרון המרכזי של קבורת ארץ ישראל הוא יעילות גבוה בניצול הקרקע, שכן היא מאפשרת קבורה של 3,000 עד 5,000 נפטרים בדונם אחד – יעילות הגבוהה פי כמה משיטות הקבורה הרוויה הקיימות. מבחינה כלכלית, העלות הכוללת לקבר בשיטה זו נאמדת ב-800 עד 2,500 שקלים בלבד, סכום הנמוך משמעותית מבניית מבני קבורה רמה או מנהרות שעלותם מגיעה לעשרות אלפי שקלים. בנוסף, השיטה מאפשרת קבורה משפחתית רב-דורית המחזקת את הקשר הבין-דורי, ונחשבת לפתרון אסתטי ו"ירוק" המפחית את השימוש המסיבי בבטון ומאפשר שילוב צמחייה בבתי העלמין.[17][16][15]
מנגד, החיסרון הבולט ביותר הוא המחסום הפסיכולוגי והרגשי הכרוך בפתיחת הקבר והעברת העצמות, פעולה הנתפסת כטראומטית עבור משפחות רבות ואינה מקובלת חברתית כיום. כמו כן, היוזמה נתקלת בהתנגדות דתית ופוליטית חריפה מצד גורמים חרדיים ומועצת חכמי התורה, המגדירים את המעשה כ"חמור וקשה למת", דבר שבלם את קידום הפתרון במוסדות הרשמיים ובמשרד הדתות. בנוסף, קיים חשש שחידוש המנהג בישראל ישמש תקדים למדינות באירופה לפינוי בתי עלמין יהודיים עתיקים בשטחן.[17][16][15]
יחס הציבור לפתרונות קבורה חדשים עריכה
על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה ודו"ח מבקר המדינה, הציבור הישראלי מגלה יחס מעורב כלפי פתרונות קבורה שאינם קבורת שדה (קבורה באדמה). מצד אחד, קיימת עלייה עקבית בביצוע בפועל של קבורה רוויה (צפופה), ששיעורה כמעט הוכפל בתוך עשור, מ-17% בשנת 2012 ל-35% בשנת 2022. מגמה זו מוסברת על ידי קיומם של תמריצים כלכליים וגאוגרפיים: בעוד שקבורה רוויה ניתנת בחינם במימון המדינה, קבורת שדה באזורי ביקוש כרוכה בעלויות גבוהות מאוד. בנוסף, בעוד שקבורה רוויה זמינה בתוך הערים, קבורת שדה מחייבת לעיתים נסיעה לבתי עלמין מרוחקים בפריפריה. השימוש הגובר בשיטות אלו יוצר בהדרגה שינוי בהרגלי הציבור.[30][1]
מנגד, סקרי עמדות חושפים מחסום תפיסתי ופסיכולוגי משמעותי. בעוד שרוב הציבור היהודי (51%) מביע הסכמה להיקבר בקבורת מכפלה, קיימת רתיעה משיטות אחרות: פחות משליש מהציבור (כ-30%) מסכימים להיקבר בבניינים (קבורה רמה), בכוכים (קבורת סנהדרין) או בשיטת ליקוט עצמות. קושי תפיסתי זה משותף לכלל הציבור, חרדים, מסורתיים וחילונים כאחד. יחד עם זאת, ההתנגדות החריפה ביותר מגיעה מהמגזר החרדי והמסורתי, בעוד הציבור החילוני והדתי-לאומי מגלה פתיחות רבה יותר לשינוי המנהגים.[30][1]
קבורה במגזרים שאינם יהודים בישראל עריכה
קבורה אזרחית עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קבורה אזרחית בישראל
בשנת 1986 הוקמה עמותה לקבורה אזרחית בשם "מנוחה נכונה", שמטרתה בין היתר לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר בטקס ובצורה התואמים את רצונו, בסמוך למקום מגוריו. בשנת 1992 קבע בג"ץ בדיונו בעתירה של העמותה כי על המדינה להכיר בעמותה כחברת קבורה ולהקצות לה קרקע עבור בית עלמין.[31] בשנת 1996, לאחר מאבקים של העמותה, נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996, שבו נקבע כי אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך, וכי הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת. עוד נקבע בחוק כי המדינה תקים בתי עלמין לקבורה אזרחית חלופית או תקצה לכך שטחים בבתי עלמין קיימים. ככל קבורה אחרת, הקבורה בבתי העלמין האזרחיים ממומנת על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהמשך הוקמה ועדת שרים בין משרדית לענייני קבורה, המקצה קרקעות לבתי קברות יהודים ולמי שאינם יהודים ולקבורה אזרחית חלופית. עד כה הוקמו שלושה בתי עלמין אזרחיים: הראשון בבאר שבע, שנחנך בשנת 1999, והשני בקריית טבעון, שנחנך בשנת 2005, בית העלמין השלישי, מנוחה נכונה כפר סבא, נחנך בשנת 2009 והוא הראשון שהוקם בתוך עיר גדולה. עם זאת, פסיקות שונות של בתי המשפט ומספר דוחות של מבקר המדינה לאורך השנים טענו כי המדינה לא השכילה להביא את החוק לכדי מימוש כך שאף שעברו למעלה מעשרים שנים מאז עבר החוק בכנסת הרי שהאפשרויות לקבורה אזרחית במימון המדינה הן מעטות מאוד,[32] ובשנת 2014 אף חייב בשל כך בית המשפט את המשרד לשירותי דת להשתתף במימון קבורה אזרחית של שני תובעים.[33]
נכון לאפריל 2024 ל־51 חברות קבורה יש רישיון לקבורה אזרחית. מתוך אלו, 27 הן חברות קבורה שיש להן רישיון כפול לקבורה דתית ולקבורה אזרחית (רובן מועצות דתיות), ו־24 הן חברות קבורה המספקות שירותי קבורה אזרחית בלבד.[8] שיעור הנקברים בקבורה אזרחית עלה מ־1.8% בשנת 2000 (610 נקברים) ל־5.4% בשנת 2023 (2,197 נקברים).[34]
בתי קברות צבאיים עריכה
בתי הקברות הצבאיים הוקמו על ידי מדינת ישראל על מנת שיהוו את מקום קבורתם של חללי מערכות ישראל. קיימים בישראל 43 בתי קברות צבאיים. בנוסף, בכ-120 בתי קברות אזרחיים הוקמו חלקות צבאיות[35] לקבורתם של חללי מערכת הביטחון.[36] בבתי הקברות הצבאיים טמונים כ-15,900 חללים, שהם כ-62 אחוזים מכלל כל 25,540 חללי מערכות ישראל.[37]
קישורים חיצוניים עריכה
- מידע על עריכת טקס קבורה בישראל באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
- נעמי מי-עמי, יישום חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 16 בדצמבר 2007
- כשנמות ייקברו אותנו, רבעון למשפט מיסים ונדל"ן, שנה שלישית גיליון מס' 19 מאי-יוני 2002
- בית העלמין מנוחה נכונה כפר סבא
- אתר למנויים בלבד אור קשתי, 20 שנה לחקיקה, והקבורה האזרחית נותרה בתיאוריה בלבד, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2016
- אתר למנויים בלבד ניר חסון, עיר הקברים התת־קרקעית בהר המנוחות, כתבה עם סרטון סרטונים, באתר הארץ, 5 בינואר 2018
- אתר למנויים בלבד יעל דראל, דירה בעולם הבא: איפה ניקבר בעתיד - בקופסה או בקומה שנייה עם מעלית ומזגן?, באתר TheMarker, 17 בינואר 2020
- אתר למנויים בלבד ליאת לוי, מתחת לכל ביקורת: כך חוגגים בבתי הקברות על גבם של המתים, באתר TheMarker, 8 במאי 2020
- דו"ח מבקר המדינה, 2024
- אומדן השטח לקבורה בישראל והיבטים סביבתיים, אתר הכנסת.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 מערך הקבורה בישראל, באתר מבקר המדינה, מאי 2024
- ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, פרשת השבוע 250 (תשס"ו)
- ^ ראו דברי השופטת אילה פרוקצ'יה בבג"ץ 52/06 חברת אלאקסא נ' מרכז ויזנטל, סעיף 146
- ^ בג"ץ 6167/09 שלמה אבני נ' מדינת ישראל
- ^ ה"פ 39654-08-10 שלמה אבני נגד מדינת ישראל, ניתן ב-16 בינואר 2014
- ^ קובץ:Wikisource-logo.svg תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לעניני קבורה), תשכ״ז–1966, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ קובץ:Wikisource-logo.svg חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל״א–1971, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ 1 2 אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024, עמ' 256–257
- ^ אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024, עמ' 270
- ^ אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024, עמ' 255
- ^ אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024, עמ' 259–260
- ^ תכנית מורשת בנימין לעובדי חברה קדישא, באתר המשרד לשירותי דת, אתר השירותים והמידע הממשלתי
- ^ יונתן אוריך ורעות וילף, לראשונה: קורס אקדמי למקצועות הקבורה, באתר nrg, 4 במרץ 2014
- ^ תוכנית הכשרת עובדים, באתר פורום חברות הקדישא
- ^ 1 2 3 4 5 6 נועה רויכמן, יש פתרון לבעיית הנדל"ן: הגיע הזמן להזיז את המתים, באתר מאקו, 1 באפריל 2021
- ^ 1 2 3 4 5 6 יתרונות – קבורת ארץ ישראל
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 ישי שנרב, במדינת ישראל אין מקום לקברים, והמצב הולך ומחריף, בעיתון מקור ראשון, 2 באוקטובר 2022
- ^ לוחות ותרשימים, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ https://www.baitisraeli.co.il/uploads/n/1579780838.2965.pdf, ליקוט עצמות הלכה למעדה, תחומין לב, תשע"ב
- ^ יוסף צוריאל, הרבנות שוקלת אם להתיר קבורה בקומות, מעריב, 11 בנובמבר 1985
- ^ "הילטון" למתים, על המשמר, 9 ביולי 1973
- ^ עתי"ם, בטבריה יקברו בקומות, חדשות, 6 באוגוסט 1987
- ^ אליעזר שולמן, קברים פורחים באוויר, חדשות, 21 בפברואר 1989
שחר אילן, קבר תלת־מיפלסי - מתחילים בבניית פרויקט הקבורה בקומות הראשון בארץ, כל העיר, 10 בפברואר 1989 - ^ דב אלבוים, מקומות מסמלים, חדשות, 9 ביולי 1993
- ^ יגאל לביב, בניין ערים - גוררי שחקים בקרית שאול, חדשות, 6 באוגוסט 1989
- ^ 1 2 3 4 5 אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, אין אף מבנה מהסוג הזה בעולם: מתחם קבורה תת-קרקעי חדש נבנה בירושלים, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2019
- ^ גיא קצוביץ', לראשונה בישראל: רשת מנהרות קבורה תת קרקעיות, באתר גלובס, 25 ביוני 2012
- ^ נעמה ריבה, עמוק בתוך אדמת ירושלים נבנה מתחם חריג. לא כולם ימותו עליו, אבל חלק ימותו בו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2019
- ^ אדריכלות – קבורת ארץ ישראל
- ^ 1 2 שלומית רביצקי טור-פז, הקצאת שטחים נוספים לקבורת שדה תסיג לאחור את פתרונות הקבורה החלופיים שגובשו במהלך השנים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9 ביולי 2023
- ^ Burial and Memorial Services, Progressive Judaism in Israel
- ^ יאיר ברלין ואריאל פינקלשטיין, הקבורה האזרחית בישראל: עשרים שנה לחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית התשנ"ו-1996, המכון לאסטרטגיה ציונית, ספטמבר 2016, עמ' 22-7
- ^ תא"מ 12-05-29187, חוה לב נ' המשרד לשירותי דת
- ^ אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024, עמ' 261
- ^ חלקות צבאיות קיימות בבתי הקברות הבאים: אביחיל, אבן יהודה, אור עקיבא, איתמר, אליכין, אלפי מנשה, אלקנה, אשדות יעקב, באר יעקב, ביצרון, בית אל, בית אלפא-חפציבה, בית השיטה, בית חנן, בית חרות, בית קשת, בית שאן, בית שמש, בית שערים, בני עטרות, בני ציון, ברקן, גבעת חיים איחוד, גבעת עדה, גדרה, גזית, גזר, גינוסר, גן יבנה, געתון, גפן תירוש, דישון, היוגב, זכרון יעקב, חדיד, חולדה, חצור הגלילית, יבנה, יבניאל-בית וגן, יגור, יד מרדכי, יוקנעם, יקיר, ירוחם, ירכא, כוכב יאיר, כוכב מיכאל, כפר אוריה, כפר גלעדי, כפר ויתקין, כפר חסידים, כפר יהושע, כפר יובל, כפר יונה, כפר יחזקאל, כפר מונש, כפר סירקין, כפר סמיע, כפר עציון, כפר שמריהו, כרכור, כרמיאל, להב, להבים, מבועים, מגדיאל, מגידו, מודיעין, מזכרת בתיה, מזרע, מיתר, מכמורת, מעיין צבי, מעלות, מצפה נטופה, מרר, משמר הנגב, נבי יושע, נהלל, נווה הדר, ניצנים, ניר גלים, נס הרים, נתיבות, סביון, עומר, עין גדי, עין חרוד מאוחד, עלי, ערד, עתלית, פרדסיה, צור משה, צרעה, קדומים, קדימה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית טבעון, קריית ים, קריית מוצקין, קריית מלאכי, קרני שומרון, ראש העין, רמות השבים, רמות נפתלי, רמת השרון, רמת ישי, רמת רחל, רעים, שבי ציון, שדרות, שלומי, שער העמקים, שפרעם, שריגים, תל יוסף, תל מונד, תל עדשים (מקור: אתר יזכור).
- ^ תיאור אתר במסגרת ערך זה כבית קברות או כחלקה נעשה על פי האמור באתר יזכור של משרד הביטחון.
- ^ יום הזיכרון תשפ"ה: 25,418 חללי מערכות ישראל, באתר "סרוגים", 25 באפריל 2025
