צעדת המלח
פעולות נוספות
| גנדי בעת מצעד המחאה על מונופול המלח | |
| גנדי בעת מצעד המחאה על מונופול המלח | |
| מדינה | הודו הודו |
|---|---|
| מיקום | גוג'ראט, הודו הבריטית |
| מספר משתתפים | 100 אלף איש |
| משתתפים | 79 בתחילת הצעדה, עשרות אלפים בשיאה |
| נואמים | מהטמה גנדי |
| תקופה | 12 במרץ 1930 – 6 באפריל 1930 (26 ימים) |
צעדת המלח, הקרויה גם סאטיאגרהאת המלח הייתה פעולת מרי אזרחי לא אלים נגד שלטון האימפריה הבריטית בהודו, שהתמקד במס המלח שהטיל ממשל זה. המרי החל בצעדת המלח לדאנדי ב-12 במרץ 1930. זו הייתה פעולת ההתנגדות הראשונה נגד השלטון הבריטי לאחר פונרה סווארג', הכרזת העצמאות על ידי מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי. מהאטמה גנדי הוביל את צעדת דאנדי מהאשראם שלו באזור עיר אהמדאבאד אל הכפר דאנדי בחוף הים (היום במדינת גוג'ראט), כדי להפיק מלח מהים הערבי. הודים במספרים גדלים והולכים הצטרפו אליו במהלך הדרך. בסופו של המסע בן 400 הקילומטרים, ב-6 באפריל 1930 הפר גנדי את חוק המלח שאסר על הפקה של מלח מתחרה במונופול הבריטי. דבר זה הצית פעולות נרחבות של מרי אזרחי נגד הראג' הבריטי בהן השתתפו מיליוני הודים.
רקע עריכה
הבחירה במלח כעילה למאבק מול השלטון הבריטי נבעה מהיותו מצרך הישרדותי בסיסי בתנאי האקלים של הודו, שייצורו העצמאי נאסר והוכפף למיסוי כבד. פגיעה כלכלית ופיזיולוגית זו במיליוני אזרחים הפכה את המלח למכנה משותף חוצה מגזרים, שהכשיר את הקרקע להתקוממות עממית רחבה נגד הלגיטימיות של הראג' הבריטי.
חשיבות המלח עריכה
החלטתו של גנדי להתמקד במלח כעילה למרי אזרחי נבעה מהבנת חשיבותו הקיומית לכל שכבות האוכלוסייה ההודית.
חשיבות פיזיולוגית ותזונתית עריכה
באקלים הטרופי של הודו, המאופיין בחום ולחות קיצוניים, איבוד נתרן באמצעות זיעה הוא תהליך מואץ. עבור המעמדות הנמוכים שעסקו בעבודת כפיים, צריכת מלח הייתה חיונית למניעת התייבשות ושיבוש מאזן האלקטרוליטים. המלח נחשב למצרך יסוד בסיסי בדומה למים או דגנים.
שימור מזון עריכה
בהיעדר טכנולוגיית קירור, שימש המלח כאמצעי המרכזי לשימור מזון בתת-היבשת:
- תעשיית הדגה: קהילות החוף הסתמכו על המלחה כדי לאפשר הובלת דגים לאזורי הפנים של המדינה מבלי שירקבו.
- שימור ביתי: טכניקות המלחה, הידועות בהודו מימי קדם, שימשו להכנת כבושים וצ'אטני – אמצעי חיוני לאגירת מזון לעונות יבשות ולתקופות מחסור.
חוק המלח עריכה
חוק המלח (אנ'), אשר אסר על הודים ילידים להפיק מלח בעצמם, יצר נטל כלכלי כבד במיוחד על כתפי העם. עבור המעמדות המבוססים היה המס זניח, אך עבור העני ההודי הוא היווה "מס על עצם הקיום". גנדי זיהה כי המלח מהווה מכנה משותף רחב החוצה קווי דת (הינדים ומוסלמים) וקסטות, ובכך הפך את המאבק הפוליטי למאבק מוחשי על זכויות אדם בסיסיות.
רקע פוליטי ושילטוני עריכה
החל משנת 1858, עם העברת סמכויות השלטון מ"חברת הודו המזרחית" לכתר הבריטי, הוכפפה הודו לשלטון הראג' הבריטי. תחת שלטון זה, הוסדרה ריבונותה של האימפריה על משאבי הטבע של תת-היבשת.
בשנת 1882 נחקק חוק המלח, אשר העניק לממשלה הבריטית מונופול מוחלט על איסוף וייצור המלח. החוק אסר על תושבי הודו הילידים להפיק מלח באופן עצמאי, גם באזורי החוף בהם המלח היה זמין לכל באמצעות אידוי מי ים. החוק קבע כי הטיפול במלח יוגבל למחסנים ממשלתיים בלבד, והטיל עליו מס קצוב. הפרת הוראות אלו נחשבה לעבירה פלילית, והתושבים נאלצו לרכוש את המצרך מהממשלה הקולוניאלית במחיר מופקע.
בשנת 1927 מינתה ממשלת בריטניה את "הוועדה הסטטוטורית ההודית" (המוכרת כועדת סימון) לבחינת רפורמות חוקתיות בהודו. הוועדה, בראשות סר ג'ון סימון ובהשתתפות קלמנט אטלי, לא כללה אף נציג הודי, ועל כן זכתה להתנגדות עזה מצד הנהגת התנועה הלאומית ההודית. בוועידת קולקטה בדצמבר 1928, הוביל גנדי החלטה הקוראת לבריטניה להעניק להודו מעמד של דומיניון בתוך שנה, תוך איום כי אם לא ייענה, תפתח התנועה בקמפיין למען עצמאות מלאה. החלטה זו מיתנה את דרישותיהם של מנהיגים צעירים כגון סובהש צ'נדרה בוס וג'ווהרלל נהרו, שדרשו הכרזת עצמאות מיידית.
משלא נענתה האולטימטום שהציב גנדי, הקצינה הנהגת הקונגרס את עמדתה:
הכרזת העצמאות: בחצות ה-31 בדצמבר 1929, הניף הקונגרס הלאומי ההודי את דגל שלושת הצבעים על גדות נהר הראווי בלאהור.
פורנה סוואראג': ב-26 בינואר 1930 פורסמה הצהרת הריבונות והשלטון העצמי המלא ("פורנה סוואראג'"). ההצהרה קבעה כי השלטון הבריטי הרס את הודו מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית, וקראה לעם לנתק את הקשר עם בריטניה ולהימנע מתשלום מיסים.
ארגון הסאטיאגרהה: ועדת העבודה של הקונגרס הטילה על גנדי לארגן את פעולת המרי האזרחי הראשונה. גנדי בחר לפתוח ב"סאטיאגרהה" (מאבק לא-אלים) שתכוון ישירות נגד מס המלח.
הערה היסטורית: התאריך 26 בינואר נותר סמלי בתולדות הודו. לאחר קבלת העצמאות, נבחר תאריך זה בשנת 1950 ליום אימוץ חוקת הודו, ומאז הוא נחגג כ"יום הרפובליקה".
המלח כמאחד פוליטי עריכה
מעבר לחשיבות המלח מן ההיבטים התזונתיים והכלכליים, גנדי זיהה במלח פוטנציאל פוליטי נדיר כגורם מאחד בחברה ההודית, שהייתה מפולגת עמוקות באותה עת:
גישור בין דתי: בניגוד לסוגיות פוליטיות אחרות שעלולות היו לעורר מחלוקת בין הינדים למוסלמים (כמו ייצוג בפרלמנט או זכויות דתיות), המלח היה צורך אוניברסלי. כל הודי, ללא קשר לאמונתו, סבל באותה מידה מהמס הבריטי. הבחירה במלח אפשרה למוסלמים ולהינדים להשתתף במאבק כתף אל כתף תחת מטרה אזרחית משותפת.
ביטול מחיצות הקסטה: המערכת החברתית בהודו הייתה מחולקת לקסטות (מעמדות) נוקשות, כאשר ה"טמאים" (דאליט) סבלו מהדרה קשה. עם זאת, המלח היה מוצר שצריכתו אינה תלויה במעמד חברתי. גנדי הדגיש כי המאבק על המלח הוא מאבקו של "האדם האחרון" – העני והנדכא ביותר – ובכך הצליח לרתום למאבק הלאומי את המעמדות הנמוכים ביותר, שחשו לעיתים קרובות מנותקים מהשיח הפוליטי של האליטות.
גיוס נשים: המלח, כמצרך יסוד במטבח, הפך את המאבק לרלוונטי עבור נשים הודיות רבות. מצעד המלח סימן את כניסתן המסיבית של נשים למרחב הציבורי ולפעילות הפוליטית, שכן הן ראו במס מסע אישי נגד ניהול משק הבית שלהן.
באמצעות בחירה במצרך כה בסיסי, הצליח גנדי להפוך את המאבק לעצמאות מנושא מופשט של "ריבונות" ו"חוקה" לנושא מוחשי שכל הודי יכול היה להבין ולהזדהות איתו, ובכך יצר חזית מאוחדת וחסרת תקדים מול השלטון הקולוניאלי.
ההכנות וגיוס דעת קהל עריכה
ב-5 בפברואר דיווחו העיתונים כי גנדי יפתח במרי אזרחי על ידי קריאת תיגר על חוקי המלח. צעדת המלח הייתה עתידה להתחיל ב-12 במרץ ולהסתיים בדאנדי, שם יפר גנדי את חוק המלח ב-6 באפריל. תאריך זה נבחר מסיבה סמלית: היה זה יומו הראשון של "השבוע הלאומי", שהחל ב-1919 כאשר גנדי הגה את ההרתאל (שביתה לאומית) נגד חוק רוולאט (אנ').
גנדי הכין את התקשורת העולמית למצעד, הן באמצעות פרסום הצהרות קבועות מהאשרם במהלך פגישות התפילה הקבועות שלו, והן באמצעות קשר ישיר עם העיתונות. הציפיות גברו בשל הצהרותיו החוזרות ונשנות שבהן צפה את מעצרו, ובשל שפתו שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהתקרבה השעה:
אנו נכנסים למאבק של חיים ומוות, מלחמה קדושה; אנו מקיימים זבח מקיף שבו אנו מבקשים להציע את עצמנו כמנחה.
כתבים מעשרות עיתונים הודיים, אירופיים ואמריקאיים, יחד עם חברות סרטים, נענו לדרמה והחלו לסקר את האירוע.
לצורך המצעד עצמו, גנדי דרש משמעת קפדנית ביותר ודבקות בעקרונות הסאטיאגרהה והאהימסה (אי-אלימות). מסיבה זו, הוא לא גייס את הצועדים מקרב חברי מפלגת הקונגרס, אלא מקרב תושבי האשרם שלו, שהיו מאומנים בסטנדרטים המחמירים של המשמעת שלו. המצעד, שנמשך 24 ימים, עבר דרך 4 מחוזות ו-48 כפרים. מסלול המצעד, יחד עם מקום העצירה בכל ערב, תוכנן בהתבסס על פוטנציאל הגיוס, קשרי עבר ותזמון. גנדי שלח סיירים לכל כפר לפני הגעת הצועדים אליו, וזאת כדי שיוכל לתכנן את נאומיו בכל תחנת עצירה, בהתאם לצרכי התושבים המקומיים. האירועים בכל כפר תוכננו מראש ופורסמו בעיתונות ההודית והזרה.
ב-2 במרץ 1930 כתב גנדי לוויצרוי (הנציב העליון), לורד אירווין, והציע לעצור את המצעד אם אירווין ייענה לאחת-עשרה דרישות, ביניהן הפחתת הערכות הכנסות המקרקעין, קיצוץ בהוצאות הצבאיות, הטלת מכס על בדים זרים וביטול מס המלח. פנייתו החזקה ביותר לאירווין נגעה למס המלח:
אם מכתבי אינו מדבר אל ליבך, ביום האחד-עשר לחודש זה אצא לדרך עם אותם עמיתים מהאשרם שאוכל לקחת עמי, כדי להתעלם מהוראות חוקי המלח. אני רואה במס זה את המעוול מכולם מנקודת מבטו של האדם העני. כיוון שתנועת הריבונות והשלטון העצמי נועדה במהותה עבור העניים ביותר בארץ, ראשיתה תהיה ברשע הזה.
כפי שצוין קודם לכן, לוויצרוי התייחס בביטול לכל אפשרות של "מחאת מלח". לאחר שהתעלם מהמכתב וסירב להיפגש עם גנדי, המצעד יצא לדרך. גנדי העיר: "על ברכיי ביקשתי לחם, ותחת זאת קיבלתי אבן". ערב המצעד הביא אלפי הודים לסברמטי כדי לשמוע את גנדי נואם בתפילת הערב הקבועה. אקדמאי אמריקאי שכתב עבור המגזין The Nation דיווח כי "60,000 איש התאספו על גדת הנהר לשמוע את קריאתו של גנדי למאבק. קריאה זו למאבק הייתה אולי הקריאה המופלאה ביותר למלחמה שהושמעה אי פעם".
צעדת המלח עריכה
בהתאם להבטחתו, פתח גנדי בסאטיאגרהא חדשה נגד מס המלח במרץ 1930, ששיאה היה צעדת המלח המפורסמת לדאנדי מ-12 במרץ ועד ל-6 באפריל 1930. גנדהי צעד 400 קילומטרים מאהמדאבאד (בירת גוג'ראט) לדאנדי (כפר חוף קטן במדינה זו), כדי להפיק מלח בעצמו. אלפי הודים וכתבי עיתונות מרחבי העולם התלוו אליו במסעו אל הים.
גנדי נעצר ב-5 במאי 1930, מספר ימים לפני ביצוע של פשיטה מתוכננת על מפעלי המלח בדהראסאנה (Dharasana) במדינת גוג'ראט. מצעד דנאדי והמאבק העוקב בדהראסאנה משכו את תשומת לבה של התקשורת העולמית אל תנועת העצמאות ההודית, וזו העניקה לנושא כיסוי נרחב בעיתונים וביומני קולנוע.
הסאטיאגרהא נגד מס המלח נמשכה במשך שנה כמעט, ונגמרה כאשר שוחרר גנדי מכלאו, והחלו הדיונים עם המשנה למלך לורד אירווין בוועידת השולחן העגול ההודית השנייה.
השלכות המאבק עריכה
אף כי הצעדה לא הביאה לעצמאות הודו באופן ישיר, היא שינתה את התפיסה של העם ההודי לגבי כוחו שלו. מעל 80,000 הודים נעצרו כחלק מסאטיאגרהאת המלח, והיא הפכה את המאבק לעצמאות ממאבק השייך לאליטה משכילה - למאבק עממי. בכך, כאשר העם ההודי כולו רתום למאבק, לא נשאלה יותר השאלה האם הודו תקבל עצמאות, אלא רק מתי יקרה הדבר. הכוח הפוליטי שנצבר במהלך מצעד המלח וסאטיאגרהת המלח נוצל בדרכים מגוונות שהפכו את המאבק ההודי ממחאה מקומית לתנועה שאי אפשר להתעלם ממנה.
הרחבת המרי האזרחי לכל רחבי הודו עריכה
מצעד המלח שימש כ"יריית פתיחה" לתנועת מרי אזרחי ארצית. לאחר שגנדי הפר את החוק בדאנדי, מיליוני הודים החלו לפעול באופן דומה:
- הפרת חוקי המלח: לאורך חופי הודו החלו המונים לייצר מלח באופן עצמאי.
- חרם על סחורות זרות: הכוח הפוליטי תורגם לחרם כלכלי נרחב, בעיקר על בדים בריטיים, מה שפגע משמעותית בכיסו של השלטון הקולוניאלי.
- התפטרות פקידים: אלפי פקידי ממשל הודים התפטרו מתפקידיהם במנגנון השלטון הבריטי כצעד של אי-שיתוף פעולה.
אילוץ הבריטים למשא ומתן עריכה
ההישג הפוליטי המשמעותי ביותר היה שינוי מאזן הכוחות מול השלטון. הבריטים, שבתחילה זלזלו במצעד, מצאו עצמם עם מעל ל-60,000 אסירים פוליטיים ומערכת שלטונית משותקת. שיחות שוות זכויות: בשנת 1931 נאלץ הוויצרוי, לורד אירווין, להיפגש עם גנדי למשא ומתן רשמי. כך נוצר בהמשך הסכם גנדי-אירווין (אנ'). ההסכם הוביל לשחרור אסירים פוליטיים ולמתן היתר להודים החיים לאורך החוף לייצר מלח לשימוש עצמי (אם כי מס המלח עצמו לא בוטל מיד). עבור ההודים, עצם העובדה שנציג האימפריה יושב מול "הנזיר המורד" כשווה מול שווה הייתה ניצחון פוליטי עצום.
הכוח הפוליטי שנצבר נוצל כדי להפעיל לחץ על בריטניה דרך דעת הקהל העולמית. בעקבות המצעד, גנדי הוזמן ללונדון לוועידת השולחן העגול השנייה כדי לדון בעתידה החוקתי של הודו. למרות שהוועידה לא הניבה עצמאות מיידית, היא הציבה את גנדי כנציג הבלעדי של השאיפות הלאומיות של הודו על הבמה העולמית.
השפעת המאבק על דעת הקהל העולמית עריכה
המאבק יצר סדקים בלגיטימציה הבינלאומית של השלטון הבריטי בהודו. הסיקור העיתונאי (בעיקר של "הטיימס" האמריקאי) הציג את הבריטים כאלימים ואת ההודים כלוחמי חופש נאצלים, מה שהקשה על בריטניה להמשיך להחזיק בהודו בכוח הזרוע לאורך זמן.
בניית תשתית חברתית (התוכנית הבונה) עריכה
גנדי ניתב חלק מהאנרגיה הפוליטית לעבודה פנימית בתוך החברה ההודית. הוא הבין ששלטון עצמי דורש "תיקון" חברתי:
- מיגור ה"טמאות": הוא השתמש במעמדו החדש כדי להיאבק למען זכויות ה"דאליטים" (אותם כינה "הריג'אן" – בני האלוהים).
- קידום תעשייה מקומית: עידוד הטווייה הביתית (השימוש ב"צ'ארקה" – גלגל הטווייה) הפך מכלי כלכלי לסמל פוליטי של הסתמכות עצמית.
אחרית דבר עריכה
למאבק הייתה השפעה משמעותית בשינוי הגישה של בריטניה והעולם כלפי השאלה של עצמאות הודו, והוא גרם להודים רבים להצטרף לראשונה למאבק, אם כי נכשל בהשגת ויתורים מדיניים משמעותיים מצד הבריטים. עם-זאת - המאבק נחשב לאחד הקמפיינים המוצלחים ביותר של גנדי, ובצד הפרסום של המאבק, הוא הקנה פרסום בינלאומי רב גם לגנדי עצמו. בין היתר נבחר גנדהי ב-1930 לאיש השנה של השבועון טיים.
אף על פי שהשלטונות הבריטיים שבו לשלוט במצב באמצע שנות ה-30, דעת הקהל בהודו, בבריטניה ובעולם החלה להכיר יותר ויותר בלגיטימיות של דרישות גנדי ומפלגת הקונגרס לריבונות ולשלטון עצמי. קמפיין הסאטיאגרהה של שנות ה-30 אילץ את הבריטים להכיר בכך ששליטתם בהודו תלויה לחלוטין בהסכמת ההודים – וסאטיאגרהת המלח הייתה צעד משמעותי באובדן הסכמה זו.
.jpg){kind=link}
ג'ווהרלל נהרו, בכיר בתנועת המאבק ומי שלימים היה ראש הממשלה הראשון של הודו, ראה בסאטיאגרהת המלח את נקודת השיא בשיתוף הפעולה שלו עם גנדי, וסבר כי חשיבותה המכרעת טמונה בשינוי התודעה בקרב העם ההודי:
כמובן שתנועות אלו הפעילו לחץ עצום על הממשלה הבריטית וזעזעו את המנגנון הממשלתי. אך לדעתי, החשיבות האמיתית טמונה בהשפעה שהייתה להן על עמנו שלנו, ובעיקר על ההמונים בכפרים... אי-שיתוף הפעולה שלהם חילץ אותם מהבוץ והעניק להם כבוד עצמי והסתמכות עצמית... הם פעל באומץ ולא נכנעו בקלות לדיכוי לא צודק; השקפת עולמם התרחבה והם החלו לחשוב מעט יותר במונחים של הודו כישות אחת... זה היה שינוי יוצא דופן, והקרדיט על כך מגיע לקונגרס, תחת הנהגתו של גנדי.
יותר משלושים שנה מאוחר יותר, הסאטיאגרהה והמצעד לדאנדי השפיעו עמוקות על פעיל זכויות האזרח האמריקאי, מרטין לותר קינג, ועל מאבקו למען זכויות השחורים בשנות ה-60:
כמו רוב האנשים, שמעתי על גנדי, אך מעולם לא למדתי אותו ברצינות. כשקראתי, הוקסמתי עמוקות מהקמפיינים שלו של התנגדות לא-אלימה. התרגשתי במיוחד ממצעד המלח שלו אל הים ומצומותיו הרבים. הקונספט כולו של סאטיאגרהה (Satya היא אמת ששווה לאהבה, ו-Agraha היא כוח; לכן, סאטיאגרהה פירושה 'כוח האמת' או 'כוח האהבה') היה משמעותי עבורי באופן עמוק. ככל שהעמקתי בפילוסופיה של גנדי, הספקנות שלי בנוגע לכוחה של האהבה פחתה בהדרגה, ולראשונה הגעתי להבנת עוצמתה בתחום הרפורמה החברתית."
קישורים חיצוניים עריכה
- צעדת המלח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)