פרידריך דה לה מוט פוקה
פעולות נוספות
| דיוקן פרידריך דה לה מוט פוקה סביב 1815 |
פְרִידְרִיךְ הַיינְרִיךְ קַרְל דֶה לַה מוֹט פוּקֶה (בגרמנית: Friedrich Heinrich Karl de la Motte Fouqué; ) היה סופר גרמני המזוהה עם הזרם הרומנטי.
קורות חיים עריכה
.jpg){kind=link}
פוקה נולד בברנדנבורג אן דר האפל למשפחה ממוצא הוגנוטי-צרפתי, כפי שמעיד שם משפחתו. סבו, היינריך אוגוסט דה לה מוט פוקה (אנ'), היה אחד הגנרלים של פרידריך הגדול, ואביו היה קצין בצבא פרוסיה.[1]
אף על פי שלא יועד מלכתחילה לקריירה צבאית, ויתר פוקה בסופו של דבר על לימודיו באוניברסיטת האלה כדי להתגייס לצבא, והשתתף במערכה על הריין ב-1794 (אנ'). את שאר חייו הקדיש בעיקר לעיסוקים ספרותיים. הוא הוצג בפני אוגוסט וילהלם פון שלגל, שהשפיע עליו עמוקות כמשורר ("mich gelehret Maß und Regel | Meister August Wilhelm Schlegel"" – מי שלימדני מידה וכלל / המאסטר אוגוסט וילהלם שלגל") ואף פרסם את ספרו הראשון של פוקה, "משחקים דרמטיים מאת פלגרין" (Dramatische Spiele von Pellegrin), ב-1804.[1]
נישואים עריכה
נישואיו הראשונים של פוקה לא היו מאושרים והסתיימו עד מהרה בגירושים. אשתו השנייה, קרולינה פיליפינה פון בריסט (אנ') (1773–1831), נהנתה ממוניטין מסוים ככותבת רומנים בזמנה. לאחר מותה נישא פוקה בשלישית. נחמה מסוימת על דעיכת הפופולריות שלו בקרב הציבור סיפקה לו נדיבותו של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, שהעניק לו קצבה שאפשרה לו לבלות את שנותיו האחרונות ברווחה. הוא נפטר בברלין ב-1843.[1]
למידע נוסף על חייו של פוקה, ראו את "Lebensgeschichte des Baron Friedrich de la Motte Fouqué" ("סיפור חייו של הברון פרידריך דה לה מוט פוקה", רק עד שנת 1813), "Aufgezeichnet durch ihn selbst" ("כפי שנרשם על ידיו", האלה, 1840), וכן את ההקדמה למבחר כתביו של קוך ב"ספרות הלאומית הגרמנית" (Deutsche Nationalliteratur).[1]
התפתחות ספרותית עריכה
שורשים רומנטיים עריכה
לאחר "משחקים דרמטיים מאת פלגרין", יצירתו השנייה, "רומנסות מעמק רונסבאל" (Romanzen vom Tal Ronceval, 1805), הראתה בבירור את נאמנותו למנהיגי הרומנטיקה, וב"היסטוריה של האביר האציל גלמי" (Historie vom edlen Ritter Galmy, 1806) הוא חרז רומנסה מהמאה ה-16 על אבירות ימי הביניים.[1]
היצירה "זיגורד קוטל הנחש" (Sigurd der Schlangentödter, מחזה הירואי בשישה הרפתקאות, 1808), הייתה ההמחזה הגרמנית המודרנית הראשונה לאגדת הניבלונגים (אנ'), המשלבת מקורות איסלנדיים כגון סאגת ולסונגה (אנ') והשירה הגרמנית של ימי הביניים, שירת הניבלונגים. המחזה ושני המשכיו, "נקמת זיגורד" (Sigurds Rache, 1809) ו"האביר של אסלוגה" (Aslaugas Ritter, 1810), פורסמו יחד תחת הכותרת "גיבור הצפון" (Der Held des Nordens) ב-1810. הטרילוגיה הביאה את פוקה לתודעת הציבור, והייתה לה השפעה ניכרת על גרסאות מאוחרות יותר של הסיפור, כגון "הניבלונגים" מאת פרידריך הבל (אנ') ו"טבעת הניבלונג" מאת ריכרד וגנר.[2]
כתבים מוקדמים אלו התוו את הקווים שבהם המשיכה פעילותו הספרותית של פוקה; תחומי העניין שלו נחלקו בין אבירות ימי הביניים מצד אחד לבין המיתולוגיה הנורדית מצד שני. ב-1813, שנת המרד נגד נפוליאון, הוא שב להילחם בשורות הצבא הפרוסי, והפטריוטיות החדשה שהתעוררה בעם הגרמני הותירה את חותמה על כתביו.
יצירות פופולריות עריכה
אם הייתי נשאל, מהי מעשייה? הייתי משיב, קרא את אונדינה: זוהי מעשייה... מכל המעשיות שאני מכיר, אני חושב שאונדינה היא היפה ביותר.
— ג'ורג' מקדונלד (אנ'), "הדמיון הפנטסטי"
בין השנים 1810 ל-1815 הייתה הפופולריות של פוקה בשיאה; הרומנסות, הרומנים, המחזות והאפוסים הרבים שכתב במהירות יוצאת דופן קסמו מאוד להלך הרוח של אותה שעה. "אונדינה" (אנ') הופיעה בסביבות 1811, והיא היצירה היחידה שבזכותה זכרו של פוקה עדיין חי כיום. עם זאת, ניתן לקבל מושג מקיף יותר על כישרונו משני הרומנסות "טבעת הקסם" (Der Zauberring, 1812) ו"מסעותיו של תיאודולף האיסלנדי" (Die Fahrten Thiodolfs des Isländers, 1815).[1]
שנותיו האחרונות עריכה
החל מ-1820 ואילך חלה הידרדרות באיכות יצירתו של פוקה, בין היתר בשל הקלות הצורנית הקטלנית שבה כתב, והוא כשל בניסיון להדביק את השינויים בטעם הגרמני כשהמשיך להיאחז בסממנים החיצוניים של הרומנטיקה. יריביו הדביקו לו את הכינוי "דון קישוט של הרומנטיקה".[1]
השפעה ומורשת עריכה
מחזהו של פוקה "מלחמת הזמרים בוורטבורג" (Der Sängerkrieg auf der Wartburg) הוא ככל הנראה אחד המקורות לטנהויזר מאת ריכרד וגנר. יוהאן וולפגנג פון גתה לא התרשם ממנו, והעיר לאקרמן (אנ'): "שנינו הסכמנו שכל חייו עסק משורר זה בלימודים גרמניים עתיקים, אולם מבלי שהצליח לפתח זאת לכדי תרבות פרי יצירתו".
רוברט לואיס סטיבנסון העריץ את סיפורו של פוקה "האיש הקטן מהגרדום" (Galgenmännlein) וכתב גרסה משלו ("השד בבקבוק") עם תפאורה הוואית.[3]
ג'ון הנרי ניומן (אנ') ושרלוט מרי יונג (אנ') שיבחו שניהם את "סינטראם ובני לווייתו" (Sintram und seine Gefährten). גם ויליאם מוריס הפך למעריץ של "סינטראם ובני לווייתו", והיצירה השפיעה על הסיפורת שלו עצמו.
"סינטראם ובני לווייתו" ו"אונדינה" מוזכרים בספר "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט; הדמות ג'ו מציינת בפרק הראשון של הספר שהיא רוצה לקבל אותם לחג המולד, ולבסוף מקבלת אותם בפרק 22. "האביר של אסלוגה", כמו גם "סינטראם ובני לווייתו" ו"אונדינה", מוזכרים ב"בניה של ג'ו" (Jo's Boys), הספר האחרון בסדרת "נשים קטנות" של אלקוט, שם סיפורו של "האביר של אסלוגה" משקף את הדמות דן ואת חיבתו לבס העדינה. "אונדינה" משמשת כבסיס, יחד עם "בת הים הקטנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן, לאופרה "רוסלקה" מאת דבוז'אק.
קישורים חיצוניים עריכה
- פרידריך דה לה מוט פוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פרידריך דה לה מוט פוקה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- פרידריך דה לה מוט פוקה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)