פורטל:מחול/אישים

בלרינות

• מאיה פליסצקאיה הייתה רקדנית בלט סובייטית-יהודייה, פרימה בלרינה אסולוטה, כוריאוגרפית, מנהלת בלט ושחקנית. לאחר נפילת ברית המועצות, החזיקה באזרחות ליטאית וספרדית, במשך שנים הייתה הרקדנית הראשית של תיאטרון הבולשוי. על פעילותה בתחום הבלט זכתה בפרס לנין, בתואר "אמן העם" (1959) וכן בתואר "גיבור העמל הסוציאליסטי". בשנת 2006 הוענק לה תואר "פרמיום אימפריאלה" היוקרתי. פליסצקאיה נמנית בין הבודדות שהוענק להן עיטור ההצטיינות למען המולדת בכל ארבע הדרגות.
• קרלוטה גריזי הייתה רקדנית בלט איטלקייה. גריזי נולדה בויזינאדה, איסטריה (כיום Vižinada, קרואטיה). היא למדה בבית הספר לבלט של תיאטרון לה סקאלה במילאנו, ואחר כך השתלמה אצל מנהל הבלט ז'יל פרו. היא נודעה בייחוד בהופעתה בבלט הקלאסי ז'יזל, שנוצר למענה.
• מארי טליוני הייתה פרימה בלרינה איטלקייה, בתו של הכוריאוגרף פיליפו טליוני, הראשונה שרקדה על קצות האצבעות. אביה יצר למענה את בלט הסילפידה, שהכוריאוגרפיה שלו הצדיקה את הריקוד על קצות האצבעות לא כתעלול ראווה בלבד.
• פאני אלסלר הייתה בלרינה אוסטרית בתקופה הרומנטית. היא הוכנה לבלט משחר ילדותה, ורקדה עם אחותה הבכורה. בספטמבר 1834 הופיעה אלסלר עם בלט התיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה (הידוע כיום בשם בלט האופרה של פריז, צעד שצפתה בחששות רבים על שום עליונותה של מארי טליוני על הבמה. עם זאת, אלסלר וטליוני היו רקדניות שונות בתכלית השוני, והנהלת האופרה ראתה הזדמנות לעורר עניין באמצעות חילוקי דעות בהזמנת אלסלר. ריקודה של אלסלר, לעומת זאת, התאפיין כ-danse tacquetée, הדייקנות שבה ביצעה צעדים קטנים ומהירים. הופעתה בבלט "השטן החיגר" של ז'אן קוראלי הקנתה לה פרסום והצלחה, שהעיבו לזמן מה על אלה של טליוני.
• תמרה קרסבינה הייתה פרימה בלרינה רוסיה בבלט הקיסרי ובבלט רוס, שם רקדה עם ואצלב ניז'ינסקי. היא למדה בבית הספר של הבלט הקיסרי, הצטרפה ללהקה של תיאטרון מריאינסקי כפרימה בלרינה והופיעה בכל הרפרטואר של מריוס פטיפה ובבלט רוס של סרגיי דיאגילב ורקדה בתפקידים ראשיים בבלטים של מיכאל פוקין: הסילפידות, פטרושקה, רוח הורד, ציפור האש, ובבלטים ז'יזל, Les Orientales בבלט jeux של ניז'ינסקי, בבלט "הכובע משולש הפינות" של מאסין ועוד. בין תלמידותיה מרגוט פונטיין ואליסיה מרקובה. הייתה שותפה בשחזור יצירות מופת של הבלט, סייעה בהקמת הבלט המלכותי, ויעצה לכוריאוגרף פרדריק אשטון.
• מרגוט פונטיין הייתה פרימה בלרינה אסולוטה בריטית, שהחלה ללמוד בלט גיל ארבע, באנגליה ואחר כך בסין, לשם נשלח אביה במסגרת עבודתו. בשאנגחאי למדה אצל ג'ורג' גונצ'רוב, והקשר עמו תרם לעניינה המתמשך בבלט הרוסי. כאשר חזרה לאנגליה בגיל 14, הזמינה אותה נינט דה ולואה להצטרף לבית הספר לבלט ויק-ולס. היא הייתה מחליפתה של אליסיה מרקובה כפרימה בלרינה של הלהקה בשנת 1935. ב-1961, כשפונטיין שקלה לפרוש מן הריקוד, ערק רודולף נורייב מבלט קירוב כשהופיע בפריז. פונטיין, שנרתעה אומנם מלהיות לבת-זוגו הקבועה בגלל ההבדל של 19 שנים ביניהם, רקדה עמו בהופעת הבכורה שלו בבלט המלכותי בז'יזל, ב-21 בפברואר 1962. הצמד היה בן לילה לסנסציה בינלאומית, כשכל אחד מהם דוחף את השני לתת את המיטב שבו. הם הופיעו יחד בבכורת "מרגריט וארמאן" של פרדריק אשטון, בכוריאוגרפיה שנכתבה במיוחד בשבילם.

• מאיה פליסצקאיה ב"רומיאו ויוליה" של פרוקופייב, 1961
  מאיה פליסצקאיה ב"רומיאו ויוליה" של פרוקופייב, 1961
• ליתוגרפיה מאת אמן לא ידוע של גריזי בתפקיד ז'יזל של אדולף אדם, פריז 1841
  ליתוגרפיה מאת אמן לא ידוע של גריזי בתפקיד ז'יזל של אדולף אדם, פריז 1841
• הסילפידה - מארי טליוני -1832 -2
  הסילפידה - מארי טליוני -1832 -2
• פאני אלסלר כ"פלורינה" בריקוד "לה קאצ'וצ'ה" מתוך הבלט "השטן החיגר" של קוראלי/ז'יד, פריז 1836
  פאני אלסלר כ"פלורינה" בריקוד "לה קאצ'וצ'ה" מתוך הבלט "השטן החיגר" של קוראלי/ז'יד, פריז 1836
• פונטיין והלפמן ב"יפהפייה הנרדמת", בסיור של סדלר'ס ולס בארצות הברית ב-195
  פונטיין והלפמן ב"יפהפייה הנרדמת", בסיור של סדלר'ס ולס בארצות הברית ב-195

רקדנים ראשיים

• ואצלב ניז'ינסקי היה רקדן ראשי רוסי בבלט מריאינסקי בסנקט פטרבורג. ב-1909 החל לרקוד בבלט רוס של סרגיי דיאגילב והיה לכוכב הלהקה. הוא נחל הצלחה בבלטים פטרושקה ופולחן האביב של סטרווינסקי, רוח הוורד של ובר ואחר הצהריים של פאון מאת דביסי, בין השאר, שעוררו שערוריות בקהל הצופים. ניז'ינסקי נודע בעיקר בגובה קפיצותיו ובמשך הזמן שהצליח להישאר באוויר.
• רודולף נורייב היה רקדן ראשי סובייטי, שהצטרף לבלט קירוב ב-1961. ב-16 ביוני 1961, לאחר סיום מסע הופעות עם הלהקה בפריז, נוגע לו, שאף כי הלהקה ממשיכה ללונדון הוא נקרא לשוב למוסקבה. עקב כך, ביקש מקלט מדיני בצרפת ובקשתו נענתה. עריקתו התפרסמה בראש מהדורות חדשות ברחבי העולם. תוך זמן קצר עבר ללונדון, שם החל לרקוד הלהקת הבלט המלכותי ועשה לו שם כבן זוגה הקבוע של הפרימה בלרינה אסולוטה מרגוט פונטיין.
• מייקל סומס היה רקדן בריטי, הרקדן הראשי בלהקת הבלט המלכותי ובן-זוגה של מרגוט פונטיין, עמה יצר את התפקידים הראשיים לבלט "הורוסקופ]" שלפרדריק אשטון. זאת עד 1962, אז הגיע רודולף נורייב, העריק הסובייטי. לאחר זאת מילא סומס בעיקר תפקידי אופי. בשנים 1970-1963 היה משנה למנהל הלהקה, פרדריק אשטון.
• מיכאיל ברישניקוב היה רקדן ראשי סובייטי, יליד ריגה. לאחר לימחדים באקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי התקבל לבלט מריאינסקי בלנינגרד. הופעת הבכורה שלו שם הייתה בז'יזל וזכתה לביקורות נלהבות. בשנת 1974, במסע הופעות בקנדה, נמלט לארצות הברית, שם קיבל מקלט מדיני. בשנים 1979-1974 היה הרקדן הראשי של תיאטרון הבלט האמריקאי, ובמקביל רקד גם בלהקות מחול מודרני ברחבי העולם. למשך כשנה הצטרף לניו יורק סיטי בלט, שם עבד עם ג'ורג' בלנשין וב-1980 חזר לתיאטרון הבלט האמריקאי.

• ניז'ינסקי ברוח הוורד (1911)
  ניז'ינסקי ברוח הוורד (1911)
• מייקל סומס ומרגוט פונטיין במגזין "אמנויות התיאטרון" (ספטמבר 1957)
  מייקל סומס ומרגוט פונטיין במגזין "אמנויות התיאטרון" (ספטמבר 1957)

כוריאוגרפים

• ג'ורג' בלנשין נולד בסנקט פטרבורג למשפחת אמנים גאורגית. הוא למד בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. הוא היה בין אחרוני הכוריאוגרפים שעבדו עבור סרגיי דיאגילב (אפולו מוליך המוזות, "הבן האובד",הזמיר (עיצוב תפאורה: אנרי מאטיס) ,"החתולה".) ביחד עם לינקולן קרסטיין הקים בית ספר לבלט אמריקאי ולהקה, בה כיכבה אשתו, מריה טולצ'יף, כפרימה בלרינה. באותה תקופה היה בלנשין אחראי לפיתוח הסגנון שנודע כ"בלט אמריקאי", אשר כלל טכניקות קצביות, אתלטיות, ומתואמות למוזיקה מודרנית, כדוגמת סווינג. כישוריה האקרובטיים של טולצ'יף היו מותאמים במיוחד לדרישות סגנון זה, והשניים עבדו במהלך שנים לשכללו. כשטולצ'יף רקדה בסגנון בתיאטרון בולשוי ובפריז, הוא התקבל בהתלהבות על ידי המבקרים והקהל. שיתוף הפעולה בין איגור סטרווינסקי ובלנשין אשר החל תחת ידיו של סרגיי דיאגילב נמשך עשרות שנים לאחר מותו והם יצרו יחדיו בארצות הברית עשרות בלטים. בלנשין יצר בלטים גם עבור להקת הבלט רוס דה מונטה קרלו, בלט האופרה של פריז, ותיאטרון הבלט האמריקאי.
• פרדריק אשטון היה רקדן בלט וכוריאוגרף בריטי. כמו כן, עבד כבמאי וכוריאוגרף באופרה, בקולנוע ובמופעי רביו. אשטון היה כוריאוגרף ראשי לנינט דה ולואה, מ-1935 עד לפרישתה בשנת 1963, בלהקה שנודעה בזה אחר זה בשמות ויק-ולס בלט, בלט סדלר'ס ולס והבלט המלכותי. הוא החליף את דה ולואה כמנהל הלהקה, ובכך התמיד עד לפרישתו בשנת 1970. אשטון קנה לו שם בעיקר הודות ליצירת סוגה אנגלית ייחודית של בלט. בין יצירותיו הנודעות ביותר הבלטים "פאסאד" (1931), למוזיקה של וולטון, "וריאציות סימפוניות" (1946), "סינדרלה" (1948), "La fille mal gardée" ‏ (1960), "מונוטונס" I ו-II ‏ (1965), "וריאציות אניגמה" (1968) וסרט הבלט "סיפורי ביאטריקס פוטר" (1970).
• פיליפו טליוני היה רקדן וכוריאוגרף איטלקי ומורה אישי לבתו, הבלרינה הרומנטית המפורסמת מארי טליוני. (גם בנו, פאול טליוני, היה רקדן בלט.) כמו כן, אף כי הגרסה של אוגוסט בורנונביל מוכרת יותר, טליוני הוא הכוריאוגרף המקורי של הסילפידה, משנת 1832. טליוני אימן את בתו מארי, בנחישות שגבלה באכזריות, בריקוד על קצות האצבעות והנחיל לה את קלילות ה"בלון" שבה התפרסמה.
• אוגוסט בורנונביל נולד בקופנהגן. הוא התאמן עם אביו, אנטואן בורנונביל, וכן למד אצל הכוריאוגרף האיטלקי ויצ'נצו גלאוטי בבלט המלכותי הדני בקופנהגן ואצל הרקדן הצרפתי אוגוסט וסטרי בפריז. הוא המציא סגנון בלט ייחודי, הידוע בשם "אסכולת בורנונביל". מ-1830 עד 1848 היה כוריאוגרף בבלט המלכותי הדני, למענו יצר יותר מ-50 בלטים, המצטיינים בחיוניותם, קלילותם ויופיים. הוא יצר סגנון ייחודי לו, על אף ההשפעה הניכרת בו מן הבלט הפריזאי. ככוריאוגרף, יצר מספר רב של בלטים בהשראת מקומות שונים, מדנמרק לאיטליה ומרוסיה לדרום אמריקה. מעטות מיצירות אלה שרדו עד ימינו.
• אנטוני טיודור נולד בשם "ויליאם קוק" בלונדון. אל הריקוד הגיע במקרה. הוא נחשף לראשונה לבלט מקצועי בסוף שנות העשרה שלו, כשראה את בלט רוס של דיאגילב. הוא צפה ברקדן סרז' ליפר מבלט דיאגילב בבלט "אפולו מוליך המוזות" של בלנשין בשנת 1928. בהמשך, יציג לפניו הבלט רוס את אנה פבלובה, שתעניק לו השראה נוספת במסעו אל עולם המחול. טיודור פנה אל סיריל ו. בומונט, בעל חנות לספרי בלט בדרך צ'רינג קרוס בלונדון, וביקש ממנו לייעץ לו בדבר הכשרה לבלט. בומונט הפנה אותו ללימודים אצל מארי ראמבר, לשעבר רקדנית בבלט של דיאגילב, שמלמדת בשיטת צ'יקטי. הוא החל לרקוד אצל מארי ראמבר בשנת 1928, וכעבור שנה היה לאסיסטנט ראשי במועדון הבלט שלה. ככוריאוגרף צעיר בראשית דרכו, בגיל עשרים ושלוש, יצר לרקדניה בלטים אחדים, בהם "ליזיסטראטה" ו"כוכבי הלכת", בתיאטרון מרקורי, נוטינג היל גייט הקטן. את שני הבלטים המהפכניים ביותר שלו, "גן הלילך" ו"אלגיות אפלות", יצר לפני גיל שלושים, ורקד בעצמו את התפקידים הראשיים.

כתב מחול

כתב מחול, או בשמו הנוסף כתב תנועה, הוא תיאור גרפי של תנועה בעלת 4 עד 5 ממדים באמצעות סימנים. ארבעת הממדים היסודיים הם הזמן ושלושת צירי המרחב. הממד החמישי שמתועד רק בחלק משיטות כתב המחול הוא הדינמיקה, שכוללת את האיכות, התחושה ואופן הביטוי של התנועה.

כוריאוגרפים נודעים שיצרו כתב תנועה הם רודולף לאבאן, אלכסנדר גורסקי והישראלים נעה אשכול ואברהם וכמן.