פוסט-פוסטמודרניזם
פעולות נוספות
ערך ללא מקורות
| ||
| ערך ללא מקורות | |
פוסט-פוסטמודרניזם הוא מכלול רחב של התפתחויות בתיאוריה ביקורתית, פילוסופיה, אדריכלות, אמנות, ספרות ותרבות אשר צומחות ומגיבות לפוסטמודרניזם.
תקופות עריכה
רוב החוקרים מסכימים שמודרניזם החל בסביבות שנת 1900 והמשיך להיות הכוח התרבותי הדומיננטי בחוגים האינטלקטואליים של התרבות המערבית עד אמצע המאה העשרים. כמו כל התקופות, המודרניזם כולל כיוונים אינדיבידואליים מתחרים רבים ובלתי אפשרי להגדירו כאחדות או שלמות מובחנת. עם זאת, מאפייניו הכלליים העיקריים נחשבים בדרך כלל ככוללים דגש על "אסתטיקה רדיקלית, ניסיוניות טכנית, צורה מרחבית או ריתמית יותר מאשר כרונולוגית, ורפלקסיביות מודעת לעצמה" כמו גם החיפוש אחר אותנטיות ביחסים אנושיים, הפשטה באמנות, ושאיפה אוטופית.
פוסטמודרניזם עלה לאחר מלחמת העולם השנייה כתגובה לכישלונות הנתפסים של המודרניזם, שהפרויקטים האמנותיים הרדיקליים שלו החלו להיות מזוהים עם טוטליטריזם או הוטמעו בתרבות המיינסטרים. המאפיינים הבסיסיים של מה שנקרא כיום פוסטמודרניזם ניתן למצוא כבר בשנות ה-40, בעיקר בעבודתו של חורחה לואיס בורחס.
מאז סוף שנות ה-90, יש תחושה הולכת וגוברת הן בתרבות הפופולרית והן באקדמיה שהפוסטמודרניזם "יצא מהאופנה". עם זאת, היו מעט ניסיונות פורמליים להגדיר ולתת שם לעידן היורש את הפוסטמודרניזם, ואף אחד מהכינויים המוצעים טרם הפך לחלק מהשימוש המיינסטרימי.
הגדרות עריכה
לא ניתן להשיג בקלות הסכמה על מה מהווה תקופה בעודה בשלביה המוקדמים. עם זאת, נושא משותף בניסיונות הנוכחיים להגדיר פוסט-פוסטמודרניזם מתגבש כזה שבו אמונה, אמון, דיאלוג, ביצוע וכנות יכולים לפעול כדי לחרוג מעבר לאירוניה הפוסטמודרנית. ההגדרות הבאות, המשתנות מאוד בעומק, מיקוד והיקף, מפורטות בסדר כרונולוגי של הופעתן.
פוסט-פוסטמודרניזם של טרנר עריכה
בשנת 1995, אדריכל הנוף ומתכנן העיר טום טרנר פרסם ספר הקורא למפנה פוסט-פוסטמודרני בתכנון עירוני. טרנר מבקר את האני מאמין הפוסטמודרני של "הכל הולך" ומציע ש"המקצועות הסביבתיים הבנויים עדים לשחר המדורג של פוסט-פוסטמודרניזם המבקש למתן את התבונה באמונה."
טרנס-פוסטמודרניזם של אפשטיין עריכה
בספרו משנת 1999 על פוסטמודרניזם רוסי, הסלביסט הרוסי-אמריקאי מיכאיל אפשטיין הציע שהפוסטמודרניזם "הוא... חלק מתצורה היסטורית גדולה הרבה יותר," אותה הוא מכנה "פוסטמודרניות". אפשטיין מאמין שהאסתטיקה הפוסטמודרניסטית תהפוך בסופו של דבר למוסכמת לחלוטין ותספק את הבסיס לסוג חדש, לא-אירוני של שירה.
פסאודו-מודרניזם או דיגימודרניזם של קירבי עריכה
במאמרו משנת 2006 "מות הפוסטמודרניזם ומעבר לו", החוקר הבריטי אלן קירבי ניסח הערכה סוציו-תרבותית של פוסט-פוסטמודרניזם אותה הוא מכנה "פסאודו-מודרניזם". קירבי מקשר את הפסאודו-מודרניזם עם הבנאליות והרדידות הנובעות מההשתתפות המיידית, הישירה והשטחית בתרבות שהתאפשרה על ידי האינטרנט, טלפונים ניידים, טלוויזיה אינטראקטיבית ואמצעים דומים: "בפסאודו-מודרניזם אדם מטלפן, מקליק, לוחץ, גולש, בוחר, זז, מוריד."
"מצבים אינטלקטואליים טיפוסיים" של הפסאודו-מודרניזם מתוארים בנוסף כ"בורות, קנאות וחרדה" ונאמר שהוא מייצר "מצב דמוי טראנס" באלה המשתתפים בו. התוצאה הסופית של רדידות זו המושרית על ידי המדיה והשתתפות מיידית באירועים טריוויאליים היא "אוטיזם שקט" המחליף את "הנוירוזה של המודרניזם והנרקיסיזם של הפוסטמודרניזם."
המטאמודרניזם של ורמולן ואן דן אקר עריכה
בשנת 2010, התאורטיקנים התרבותיים טימותיאוס ורמולן ורובין ואן דן אקר הציגו את המונח מטא-מודרניזם כהתערבות בדיון על הפוסט-פוסטמודרניזם. במאמרם "הערות על מטאמודרניזם" הם טוענים שהעשור הראשון של המאה ה-21 מאופיין בהופעת רגישות המתנדנדת בין, וחייבת להיות ממוקמת מעבר ל, עמדות מודרניות ואסטרטגיות פוסטמודרניות. כדוגמאות לרגישות המטאמודרנית, ורמולן ואן דן אקר מצטטים את ה"תמימות המיודעת", ה"אידיאליזם הפרגמטי" וה"קנאות המתונה" של תגובות תרבותיות שונות למשבר האקלים, המשבר הפיננסי ואי-היציבות ה (גיאו)פוליטית.
ההיפרהיברידיות, ההטרולינציונליזם והסייברקולטורליזם של גאסמי עריכה
בפרק הספר שלו משנת 2023 "פרדיגמות של סייברקולטורליזם בפוסט-פוסטמודרניות", החוקר מהדי גאסמי מציג את הסייברקולטורליזם כיורש של הפוסטמודרניזם וטוען שעברנו לתקופה אמנותית, ספרותית, חברתית, תקשורתית וכלכלית חדשה, שבה תרבות הסייבר שולטת בצומת של מרחבים ממשיים ווירטואליים ומשפיעה על הייצור הספרותי והאמנותי שלנו, ערוצי הפרסום, אמצעי התקשורת והעסקאות הכלכליות.
במאמרו משנת 2022 "פוסט-פוסטמודרניזם והופעת הספרויות ההטרולינציונליות", גאסמי מציג גם את ההטרולינציונליזם כיורש נוסף לפוסטמודרניזם ומצביע על כמה פרדיגמות של ספרויות הטרולינציונליות, כולל פוסט-אקדמיה, פוסט-לאומיות וספרות מרובה, רב-קוליות ורב-לשוניות, הוצאה עצמית לאור, מדיה חברתית ומולטימדיה וכן טרנס-טקסטואליות וכתיבת מעריצים.
במאמרו משנת 2020 "היפרהיברידיות: הפוסטמודרניזם ישן אך לא מיושן", גאסמי מפתח יורש נוסף לפוסטמודרניזם, אותו הוא מכנה היפרהיברידיות. הוא מנסח הערכה תרבותית וספרותית של הפוסט-פוסטמודרניזם וטוען שהעידן העכשווי מוגדר על ידי רב-כיווניות.