פואה מצויה
פעולות נוספות
| קריאת טבלת מיוןפואה מצויה | |
|---|---|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | גנציינאים |
| משפחה: | פואתיים |
| סוג: | פואה (סוג) |
| מין: | פואה מצויה |
| שם מדעי | |
| קובץ:Wikispecies-logo.svg Rubia tenuifolia | |
פואה מצויה (שם מדעי: Rubia tenuifolia) היא בן שיח מטפס מעוצה ירוק-עד ממשפחת הפואתיים[1][2]. היא מן המטפסים הנפוצים ביותר בחורש ובבתה בכל רחבי החבל הים-תיכוני בישראל. הצמח מתרומם באמצעות זיזים חדים המצויים לאורך גבעוליו המרובעים ועל שפת העלים ועל העורק הראשי הנאחזים בעצמים שונים. עליו ערוכים בדרך כלל בדורים של שישה עלים בכל דור. הכותרת גלגלית, צהבהבה, בעלת 5 אונות ו-5 אבקנים; הפרי ענבה שחורה ועסיסית.
המין משתייך לסוג פואה, הכולל כ-87 מינים שתפוצתם הטבעית בעולם הישן[3]. בישראל ובסביבתה מצויים לצדו שני מינים נוספים נדירים שאינם חופפים לו בתפוצתם - פואת דנא ופואת הצבעים[4]. הסוג פואה כולל מינים ששורשיהם שימשו בעבר להפקת צבע אדום, ובייחוד פואת הצבעים. פואה מצויה קרובה למין זה, אך אין עדות לשימוש נרחב בה לצביעה.
מורפולוגיה עריכה
פּוּאָה מְצוּיָה היא בן שיח מטפס או מטפס מעוצה רב שנתי יְרוק-עד שרוב עליו מתייבשים בקיץ הישראלי.
הגבעולים רְבוּעִים (בעלי ארבע מקצועות). הענפים זקופים או מזדקפים-כפופים, גמישים ומתפתלים. הנצרים הצעירים לרוב שעירים ומתקרחים בהדרגה. הענפים הבוגרים מעוצים, וענפיהם הצעירים מחוספסים, כלומר ישנם זיזים חדים המופנים כלפי מטה.
העלים פשוטים, משתנים מאוד בצורתם ובגודלם, לרוב ערוכים בדורים בני 6 (לעיתים רחוקות 4 או 8). לרוב ש ניצני צמחייה רק בחיק שניים מתוך כל העלים שבדור. העלים גלדניים ומבריקים וצבעם ירוק כהה; לרוב צורתם סרגל מאורך אך, יש גם עלים אליפטיים רחבים או דמויי ביצה הפוכה, וקודקודם מסתיים בחוד זעיר ונוקשה. העלים בעלי עורק אחד בולט; שפת העלים והעורק הראשי בצדם התחתון מצוידים לרוב בזיזים קטנים[5].
כאשר העלים בעלי עורקים מנוצים והעורקים הצדדיים ניכרים בצדם התחתון של עלים מיובשים — מדובר בפואת הצבעים (Rubia tinctorum), מין נדיר מאוד בישראל אך רחב תפוצה בעולם.
התפרחות קצרות, חיקיות, מסוימות, ואינן עולות כמעט באורכן על העלים המלווים אותן; הן יוצאות מחיק אחד או שניים מעלי הדור.
הפרחים דו-מיניים, בעלי סימטריה רדיאלית, ירקרקים-צהבהבים, בני 5 איברים, אורכם 3 עד 5 מ״מ.
הגביע כמעט חסר; אוגן הגביע אינו ניכר[6].
הכותרת גלגלית; בעלת 5 אונות דמויות ביצה-אזמל, הולכות וצרות בפתאומיות בקודקוד צבען קרם-צהבהב.
האבקנים 5, מעורים בצינור הכותרת, ערוכים לסירוגין עם אונות הכותרת. המאבקים דמויי ביצה. אם המאבקים דמויי סרגל-מאורך אז מדובר בפואת הצבעים (Rubia tinctorum) הנדירה.
השחלה תחתית, עמוד השחלה מחולק לשתי אונות; שתי הצלקות כדוריות.
הפרי ענבה קטנה (5 עד 8 מ"מ), דמוית בית-גלעין, שחורה, בשרנית, עסיסית פחות או יותר בהבשלה. לרוב חד-לשכתית (הלשכה השנייה מנוונת), בעלת זרע אחד וכדורית; ולעיתים רחוקות ענבה כפולה, דו-לשכתית ובעלת שני זרעים, שאינה מתפרקת בהבשלה.
תפוצה עולמית של המין ושלושת תת-המינים עריכה
פואה מצויה היא מטפס רב-שנתי, שתפוצתו הטבעית משתרעת בעיקר בתחום האקלים הממוזג. תפוצתה מתרכזת בליבה מזרח ים-תיכונית הכוללת את איי מזרח הים האגאי, יוון וכרתים, קפריסין, טורקיה (כולל חלקה האירופי), לבנון–סוריה, ירדן וישראל, וממנה נמשכת תפוצתה מזרחה לעיראק, ובמוקדים מבודדים: לוב, צפון סומליה והר חלאל בסיני, שם הוא מופיע כנראה כשריד תפוצה קדום.
מבנה תפוצה זה משתקף גם בחלוקה הטקסונומית: בשנת 1979 הופרד המין לשלושה תת-מינים, מהם שניים מצויים בישראל, ואילו תת-המין הטיפוסי נעדר ממנה. חלוקה זו משקפת שונות מורפולוגית ואקולוגית, ומסבירה את הפערים בתיאורים בספרות הישראלית.
שני תת-המינים המצויים בישראל הם בני-שיח משתרגים ים-תיכוניים, הנאחזים בצמחייה סמוכה באמצעות זיזים חדים, ומתפשטים או מטפסים עליה לשם השגת אור.
- תת-מין קצר-עוקץ (subsp. brachypoda) מוגבל בעיקר לליבה המזרח ים-תיכונית.
- תת-מין דונייטי (subsp. doniettii) חופף לליבה זו, אך נמשך מזרחה לעיראק ובשלוחה דרומית עד צפון סומליה.
- תת-מין טיפוסי (subsp. tenuifolia) מצוי אף הוא באזור המזרח ים-תיכוני, אך תפוצתו נמשכת דרומה עד סיני (ג'בל חלאל) ולוב, והוא נעדר מישראל.
על אף חפיפה גאוגרפית רחבה בין תת-המינים באזור הלבנט וטורקיה, ההבחנה ביניהם אינה ביו-גאוגרפית גרידא אלא גם אקולוגית ומורפולוגית. תת-המין קצר-עוקץ מוגבל בעיקר לאזור הים-תיכוני הטיפוסי, ואילו תת-המין דונייטי משתרע מעבר לכך אל אזורים יבשים יותר בפנים מערב אסיה ועד צפון סומליה (עד רום של כ-1900 מ׳), ומתאפיין בעלים צרים יותר ובתפרחות דלות — תכונות המצביעות על התאמה לתנאים יבשים והרריים. בהתאם לכך הוא מצוי במדרונות סלעיים יבשים, בבתות ובשולי חורש פתוח, מן השפלה ועד אזורים הרריים, ובפרט בבתי גידול הרריים ויבשים למחצה בלבנון ובהרי האנטי-לבנון.
בית גידול ותפוצה בישראל עריכה
פואה מצויה מן המטפסים הנפוצים ביותר בחורש, בשרידי חורש ובבתה בכל רחבי החבל הים-תיכוני בישראל: בבקעה הצפונית, בכל השפלה, בכל ההר (ביהודה, בגליל ובכרמל), ובגולן; זהו אחד המינים הים-תיכוניים המעטים הגדלים גם במרומי החרמון[4].
הצמח גדל ביערות, בחורשים ובשרידי חורשים, וכן גם בהיעדר עצי חורש בסביבה — על גדרות אבן ובבתות על קרקע טרסה-רוסה.
בחורשים דלילים ובבתות הגובלות בהם מצוי הצמח מתחת לשיחים שקומתם גבוהה מקומת סירה קוצנית ולוטם. הוא חודר גם ליישובים כפריים הגובלים באזורים אלה.
אקולוגיה עריכה
פואה מצויה וקיסוסית הן מן המטפסים הנפוצים ביותר ביער ובחורש בכל רחבי החבל הים תיכוני וגם בבתה שהיא בית גידול ים־תיכוני הנשלט בעיקר על ידי בני־שיח נמוכים.. פואה מצויה גדלה כשיח סבוך בתוך עצמו, שגובהו 30 עד 70 ס"מ, ואילו בחורש וביער היא שולחת גבעולים ארוכים בעלי זיזים חדים, ומטפסת בעזרתם עד צמרות העצים הסמוכים.
זהו מטפס מעוצה ירוק-עד שרוב עליו מתייבשים בקיץ, חלקם נותר ירוק.
הפרחים הקטנים אינם בולטים והם מואבקים על ידי חרקים בעיקר זבובונים ונמלים.
הפרי הבשל נאכל על ידי ציפורים, המפיצות את הזרעים למרחק. במהלך הבשלתו משתנה צבע הפרי מירוק לאדמדם-סגלגל ולאחר מכן לשחור מבריק — שינוי המשמש אות הבשלה ברור לציפורים. צבעו השחור של הפרי אופייני למינים רבים בחורש הים־תיכוני; הוא בולט על רקע העלווה גם בתנאי אור וצל משתנים, ולכן עשוי לשפר את נראות הפרי לציפורים, וכן להגן על הרקמות מפני קרינת שמש גבוהה.
עיתוי הבשלת הפירות בתחילת הקיץ ותפוצתם בהמשך הקיץ תואם את פעילות הציפורים ואת התייבשות בתי הגידול, וכך תורם להפצת הזרעים למרחק לפני בוא הגשמים.
הזרעים עוברים במערכת העיכול של הציפורים ואינם מתעכלים; הם מופרשים יחד עם קליפת הפרי וחלק מתוכנו. לשלשת סגולה של ציפורים שאכלו פירות של פואה צובעת בקיץ גזעי עצים בחורש, ובאוקטובר בולטים בסגול גם גללי שועלים וחרדונים במרומי החרמון.
פנולוגיה עריכה
הפריחה נמשכת מסוף פברואר עד תחילת יוני, ועיקרה בחודשים מרץ, אפריל ומאי. פירות ירוקים ניכרים כבר במהלך חודש מאי, ופירות בשלים מופיעים מתחילת יוני עד תחילת יולי. הפצת הפירות נמשכת מאמצע יולי עד אמצע אוקטובר.
עיתוי הפריחה וההבשלה תואם את תנאי האקלים הים-תיכוני, ומתבסס על זמינות המים לאחר עונת הגשמים ועל התייבשות הדרגתית של בתי הגידול לקראת הקיץ.
שימושים עריכה
פואה מוזכרת פעמים אחדות במשנה, בתוספתא ובתלמוד הבבלי, כצמח המהווה מקור לצבעי בדים. ונראה שהכוונה לפואת הצבעים (Rubia tinctorum).[7] גם השם המדעי של הסוג נגזר מלטנית ואף הוא מתאר את הצבע האדום (ruber). בעבר גידלו את פואת הצבעים כגידול חקלאי, להפקת צבע משורשי הצמח המכיל את הצבען אליזרין ולצביעת בדים. אין ביטחון שהפיקו את הצבען מפואה מצויה הנפוצה בישראל.
שורשי הצמח משמשים ברפואה העממית כתרופה לחיזוק העצמות ולהמסת אבני כליות.
מיני פואה נוספים בישראל ובסביבתה עריכה
הסוג פואה משתייך למשפחת הפואתיים (Rubiaceae), שאליה משתייכים גם סוגים קרובים כגון דבקה וששית מצויה. הוא כולל כ-87 מינים, ותפוצתו מוגבלת לעולם הישן; מרכז המגוון של הסוג מצוי במזרח אסיה, ובייחוד בסין, שבה מצויים כמחצית מן המינים. בישראל ובסביבתה נפוצה פואה מצויה, ולצדה שני מינים נוספים נדירים שאינם חופפים לה בתפוצתם.
פואת הצבעים עריכה
פּוּאַת הַצַּבָּעִים (Rubia tinctorum) היא צמח רב-שנתי או בן-שיח מטפס, הגדל על משוכות ובסבכי שיחים, בעיקר בתחום האקלים הממוזג. תפוצתו הטבעית משתרעת מדרום-מזרח אירופה דרך המזרח התיכון ומערב ומרכז אסיה ועד שינג'יאנג והרי ההימלאיה המערביים, ואף מגיעה לווייטנאם (הר פנסיפן); המין התפשט לאזורים נוספים באירופה, בצפון אפריקה, באמריקה הדרומית ובאזורים נוספים בעולם. בישראל תפוצתו מצומצמת מאוד — הוא גדל רק בגאון הירדן בבקעת בית שאן, ונחשב נדיר ובסכנת הכחדה. משורשיו מופק צבע אדום, מכאן שמו[8].
שפת העלים והעורק הראשי בצדם התחתון נושאים זיזים קטנים; העלים בעלי עירוק מנוצה, והעורקים הצדדיים ניכרים בצדם התחתון של עלים מיובשים. המאבקים מוארכים.
פואת דנא עריכה
פּוּאַת דָּנָא (Rubia danaensis) היא בן-שיח או שיח זקוף שאינו מטפס, הגדל בדרום-מערב ירדן (אזור אדום), בבתי גידול מדבריים או בתות יובשניות, בעיקר בסדקים ובקירות סלע של דולומיט ואבן חול. המין תואר למדע על ידי אבינועם דנין בשנת 1997. הוא נבדל ממיני פואה אחרים באזור במבנהו הזקוף ובאופיו הלא-מטפס, וכן בעלים צרים, חלקים וחסרי זיזים, ובעלי עירוק שאינו מנוצה[9].
הבדלים מורפולוגיים בין מיני פואה באזור עריכה
המינים נבדלים זה מזה בעיקר במבנה העלים ובצורת המאבקים. בפואת דנא העלים צרים, חלקים וחסרי זיזים, ועירוקם אינו מנוצה; לעומת זאת, בפואת הצבעים שפת העלים נושאת זיזים והעירוק מנוצה.
עירוק מנוצה זה מבדיל את פואת הצבעים גם מפואה מצויה, שבה העלים בעלי עורק אחד בולט ואינם מנוצים. הבדל נוסף מצוי בצורת המאבקים: בפואה מצויה המאבקים דמויי ביצה, ואילו בפואת הצבעים הם מוארכים[10].
תמונות עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Rubia tenuifolia d'Urv., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ Rubia tenuifolia d'Urv., WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 4-6-2024
- ^ Rubia L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 פואה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ Naomi Feinbrun-Dothan, Flora Palaestina – Part Three, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1978, עמ' 235
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 350-355
- ^ חיים צבי אלבוים, פואה, מסורת צמחי המשנה (ניצן תשפ"ה) עמ' 383-382; באתר ספריית אסיף.
- ^ פואת הצבעים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ פואת דנא, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 629-641
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:ITIS logo.svg פואה מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
- קובץ:US-NLM-NCBI-Logo.svg פואה מצויה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
- פואה מצויה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- פואה מצויה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- קובץ:EOL logo.svg פואה מצויה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- פואה מצויה, באתר FishBase (באנגלית)
- פואה מצויה, באתר צמח השדה
- פואה מצויה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- פואה מצויה, באתר Tropicos (באנגלית)
- קובץ:GBIF-2015-full-stacked.png פואה מצויה, באתר GBIF (באנגלית)
- פואה מצויה, באתר The Plant List (באנגלית)
- קובץ:IPNI logo.svg פואה מצויה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
- קובץ:Logo ebird.png פואה מצויה, באתר eBird (באנגלית)
- פואה מצויה, באתר Xeno-canto (באנגלית)
- פואה מצויה, טיולי
