העלייה מלבנון
פעולות נוספות
עליית יהודי לבנון לארץ ישראל היא תופעה היסטורית שהחלה בתקופות קדומות אך קיבלה ממדים משמעותיים במיוחד במאה ה-20, בעיקר בעקבות הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והתדרדרות מצבם של היהודים בלבנון. עד לאותה תקופה, קהילת יהודי לבנון הייתה קהילה קטנה אך פורחת, שחייתה בשלום יחסי עם שכנותיה המוסלמית והנוצרית. היהודים היו מעורבים במגוון תחומי החיים, מסחר, תעשייה, וחינוך, ותרמו רבות לתרבות ולכלכלה של לבנון.
עם הכרזת עצמאות מדינת ישראל ופריצת מלחמת העצמאות, החל מצבם של יהודי לבנון להתדרדר. חלקם נתקלו באפליה ובהטרדות, וחשש לביטחונם האישי הפך למוביל רבים מהם לשקול הגירה כללה אלפי יהודים שעברו לישראל.[דרושה הבהרה][1] בדומה לאופן שבו בשנת 1948 הייתה עדה להגירתם של מאות אלפי יהודים ממדינות ערב. במהלך השנים הבאות, במיוחד לאחר פריצת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 רבים מיהודי לבנון בחרו לעזוב את המדינה ולעלות לישראל, מחפשים ביטחון וזהות יהודית חזקה יותר.[2]
ההגירה הזו השפיעה עמוקות על הקהילה היהודית בלבנון, שבניגוד לקהילות יהודיות במדינות ערביות רבות אחרות, הקהילה היהודית בלבנון גדלו לאחר 1948. לאחר מלחמת ששת הימים החלה עזיבה של יהודים שחלקם עלו לישראל וחלקם היגרו לארצות הברית וקנדה. אולם עדיין נותרו כאלפיים יהודים בלבנון שהתגוררו ברובם ברובע היהודי באזור ואדי אבו ג'מייל בעיר ביירות. רק בסוף מלחמת האזרחים של 1975 החלה יתרת הקהילה להגר ומספרם צנח מאלפי בני אדם לפני הכרזת מדינת ישראל למספר זעום בתחילת המאה ה-21.
רקע עריכה
לפי המקרא בני ישראל ישבו באזור סוריה ולבנון כבר בתקופת ימי הבית הראשון; יישוב זה נמשך בתקופת בית שני.[3]
הנוכחות היהודית בלבנון מתועדת עד לתקופות קדומות, החל מימי התנ"ך, כשהקהילה היהודית היוותה חלק בלתי נפרד מהחברה הלבנונית.[4] כבר במאה ה-12, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים חיו זה לצד זה, מנהלים מגעים סחריים ועסקיים תוך שילוב הרמוני בסביבה.
הקהילה היהודית אפיינה את עצמה כחלק מהאוכלוסייה הערבית. היהודים בלבנון הפגינו אינטגרציה - מצב שבו שתי קהילות דתיות שונות מתקיימות זו לצד זו בכבוד הדדי, תוך שמירה על זהותן הדתית הייחודית.[4]
האינטגרציה הזו התאפשרה ונתמכה גם ברמה המשפטית והחברתית. בתקופת המנדט הצרפתי, הצרפתים סייעו ללבנון לנסח חוקה שכיננה מדינה הטרוגנית,[5] המעודדת אינטגרציה ולא אסימילציה. זכויות הקהילה היהודית בלבנון זכו להכרה בחוקה האזרחית של 1911, מה שהפך את היהודים לאחד המיעוטים המתקדמים במדינה.[6] ההכרה החוקית והמחויבות לכבוד הדדי לא היו רק הצהרות ריקות, אלא התבטאו בפעולות ממשיות של הממשלות הלבנוניות לאורך השנים.
בתחילת המאה ה-19 גדלה קהילת היהודים, בעקבות הגירה נרחבת של יהודים מהמדינות סוריה, יוון, טורקיה ועיראק. במיוחד גדלה הקהילה היהודית בביירות, אולם גם בצידון ובטריפולי ובבחמדון חיו קהילות יהודיות.[7][8] בעוד שמספר היהודים בקהילות היהודיות השונות בלבנון מתמעט, וחשיבותן של הקהילות יורדת בהתמדה, חלקם אף חדל להתקיים כמו בעל-בק, רמיש, מוכתארה, דיר אל- קמר, חצביה וצור,[7] עלה מספרם של היהודים אשר ישבו בביירות. בראש הקהילה עמד יוסף פרחי ואף היה להם חמישה בתי כנסת, כשהמרכזי מביניהם היה בית כנסת ״מגן אברהם״ .[8] לדברי רחל ינאית בן-צבי, עת ביקרה בלבנון בשנת 1943, היו היחסים בין היהודים לערבים יחסים טובים, מלבד שמקורם היה באוניברסיטה האמריקאית בביירות.[8] רבים מהיהודים בלבנון היו סוחרים ובנקאים, כמו משפחת ספרא, ענזרות, פרחי, דישי, מאן, בליילה, דרוויש, סרור, גינדי, טראב.
עליית יהודי לבנון מתחילת המאה ה-19 ועד הכרזת המדינה עריכה
מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה עלו לארץ מלבנון רבנים ונכבדים מהקהילות היהודיות בעיקר בשל סיבות דתיות - הכמיהה והרצון להתיישב בארץ ישראל - ארץ הקודש, כמובטח בתורה. כשהגיעו לארץ, התיישבו בירושלים, הקימו תלמודי תורה, ישיבות ומוסדות ציבור ולקחו חלק פעיל בחיים הרוחניים. בנוסף, ביולי 1860, התחוללה בדמשק מלחמה עדתית- דתית, בין הנוצרים לדרוזים שישבו בלבנון, והטבח בנוצרים הביא להגירה נוצרית מחוץ ללבנון. בזרם ההגירה הזה, ניתן היה למצוא גם יהודים, שחששו מהתפתחות אלימות בין-דתית כלפיהם, וכן בשל מצבם הכלכלי הגרוע, שגרם להם להגר לארץ ישראל.[9]
בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל גל עלייה נוסף של יהודים לארץ ישראל, בשל הפרעות שהתחוללו בסוריה ובלבנון. באותן שנים, הייתה בארץ שמירה קפדנית מאוד של שוטרי המנדט הבריטי, שלא אפשרו לאף אחד להיכנס לארץ, ולכן התרחשה העלייה בעיקר בלילות ובדרכים בלתי-לגליות. המהגרים היו נכנסים לארץ בעיקר דרך לבנון, משום שביירות נמצאת במרחק לא גדול מגבול ישראל ושימשה למעבר של עולים רבים. אלה נעזרו במבריחים ערבים, וכאשר הגיעו לארץ ישראל היו המבריחים הערבים מפנים אותם לכפר גלעדי, שעזר להם בקליטה: אנשי כפר גלעדי היו מחביאים אותם מפני המשטר הבריטי, מספקים להם מקום לינה מזון ושתייה, ומשם היו מעבירים אותם למקום מבטחים בארץ. בנוסף הייתה "משטרה", שהייתה מורכבת מפרשים יוצאי העדות השונות: ערבים, יהודים, צ'רקסים ודרוזים. הם חנו במטולה, אשר שימשה כאחת מתחנות הגבול בארץ ישראל, והיו מתצפתים על הגבול בין ארץ ישראל ללבנון. בדרך זו היו עוזרים להעביר את העולים שהגיעו לגבול, לפני ששוטרי המנדט הבריטי היו תופסים אותם.[10]
בעקבות התגברות היחס האנטישמי כלפי היהודים, מצד האוכלוסייה הערבית סביבם, והרעת המצב הכלכלי בסוריה ובלבנון החל גל הגירה נוסף. שיפור המצב הכלכלי בארץ ישראל הפך אותה ליעד נוח, ולכן בחרו מהגרים רבים לעלות לארץ. בשנים 1932–1936 הצליחו להגיע מסוריה ולבנון 2,868 יהודים.[11] בשנים הראשונות למלחמת העולם השנייה, הגיעו לביירות בסירות פליטי חרב מיוון ובולגריה, הואיל וביירות הייתה עיר נמל. אליהו אלמליח, שהיה מנהל ״תלמוד תורה״ בביירות, קיבל אותם, טיפל בהם והעביר אותם לארץ ישראל. לדברי רחל ינאית בן צבי, היהודים בלבנון חשו בשואה אולם לא רצו להאמין.[8] בשנים 1937–1941, הצטמצמה העלייה ורק 854 יהודים עלו לארץ. הגורם לצמצום זה היה פרוץ מאורעות תרפ"ט, שהפחיתו את האטרקטיביות של הארץ כפתרון למצוקה הכלכלית. עליית היהודים לארץ ישראל הייתה מועטה עד לכיבוש סוריה ולבנון בידי הכוחות הבריטים, שהתחולל בחודש יוני 1941. לאחר הכיבוש, חודש הקשר בין סוריה ולבנון לארץ ישראל ושוב החלו גלי עלייה לארץ ישראל. בין השנים 1942- 1947 עלו לארץ 5,286 יהודים.[11]
הציונות בלבנון עריכה
בניגוד לתפיסות הנפוצות בקרב קהילות יהודיות במזרח התיכון, הציונות לא התקבלה באופן נרחב בקרב היהודים בלבנון, ולא הובילה לתגובות של אלימות משמעותית או מחאות אנטי-יהודיות. דוגמה לכך ניתן למצוא במכתב שנשלח לקולונל פרדריק קיש מטעם יו"ר ההנהלה הציונית, המסביר כי לפני מאורעות תרפ"ט, היהודים בלבנון, כמו גם קהילות לבנוניות אחרות, לא הראו עניין מיוחד בסוגיית ארץ ישראל.[12] אף על פי שלאחר מאורעות תרפ"ט התעורר עניין מסוים, הוא נשאר צנוע ולא הוביל לשינוי מהותי בתפיסתם.[12]
יהודי לבנון, ברוח זו, העדיפו להזדהות בעיקר כאזרחים לבנונים, תוך שמירה על זהותם הדתית והתרבותית. יוסף פרחי, דמות מכוננת בקהילה היהודית, אף שהוא התייחס לעצמו כציוני, הציב את מוטו חייו כ"להיות גם יהודי טוב וגם אזרח לבנוני טוב",[12] מה שמשקף את המתח בין הזהות היהודית לבין הזהות הלאומית הלבנונית. כפי שההיסטוריונית קירסטן שולזה כותבת, בקרב יהדות לבנון, היהדות נתפסה כדת ולא כאידאולוגיה או לאום,[13] מה שמדגיש את ההעדפה לזהות הלאומית הלבנונית על פני הזהות הציונית.
הציונות והקהילה הנוצרית המארונית הלבנונית עריכה
הציונים תפסו את לבנון כמדינה ייחודית בעולם הערבי, בעיקר בשל הקהילה הקתולית המארונית הבולטת בה.[14] לורה אייזנברג וקירסטן שולצה מתארות כיצד המארונים ראו ביהודים בלבנון "מיעוט נפוץ" בעולם הערבי, ואילו היהודים ראו במארונים בעלי ברית אפשריים. המארונים, במיוחד, ניסו לקדם "ברית של מיעוטים" כנגד הרוב המוסלמי, ומצאו בציונים שותפים אידאולוגיים למאבק זה.
התקווה המארונית למנוע את "סכנת האסלאם" הובילה לפתיחה לשיתוף פעולה עם הציונים, שנתפסו כשותפים טבעיים בהתמודדות זו.[12] האימרה המארונית "אחרי שבת, ראשון" הדגישה את החשש שלאחר יהודים, יהיו הנוצרים הבאים בתור להיפגע מהאסלאם הרובני. כך, הקהילה המארונית ראתה בציונות שותף חזק למאבק זה.[14]
הקשרים הפוליטיים והחברתיים בין הציונות לקהילה המארונית התגבשו עוד בראשית הציונות, ונרקמו עשורים של יחסים, מתוך הבנה ושיתוף פעולה. השפעת הקהילה המארונית בממשלת לבנון, כאשר הנשיאות באופן מסורתי הוענקה למארונים, הפכה את הקשר המרוני-ציוני לכוח משמעותי בפוליטיקה הלבנונית.[14] בניגוד למדינות ערביות אחרות שראו בציונות איום, לבנון, בשל ההשפעה המארונית, פיתחה מערכת יחסים שלווה ומבינה עם הציונות, מה שאפשר תקשורת ושיתוף פעולה בינלאומיים יעילים.
עליית יהודי לבנון מהכרזת המדינה ועד היום עריכה
העלייה הבלתי חוקית בשנות ה-40 הותירה בסוריה בשנת 1947 כ-15,000 יהודים אשר נמלטו ללבנון ולטורקיה. בשנת 1948 היגרו מסוריה ללבנון כ-5,000 יהודים.
בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והקמת מדינה יהודית, היגר מספר רב של ערבים מישראל למדינות ערב ביניהם לסוריה, אשר קראו לנקמה והחלו להתנפל על התושבים היהודים שחיו שם. האווירה הייתה אנטי- יהודית, מאות יהודים נעצרו ופעילותם הכלכלית הוגבלה. פעילות אנטי-יהודית זו, גרמה להגירת יהודים רבים מארצות ערב השונות לביירות שבלבנון, ואוכלוסיית היהודים בלבנון גדלה. בפברואר 1948 דרש הקונגרס היהודי העולמי מארגון האומות המאוחדות להקים ועדת חקירה, לבירור היחס האלים כלפי היהודים במדינות ערב. בדצמבר 1948 הוקמה "הליגה הבינלאומית להצלת יהודי ערב" שהפעילה לחץ על ממשלת ישראל ועל גופים בינלאומיים, להיחלץ לעזרתם של יהודי סוריה ולבנון.
בשנת 1950, היה מספרם של יהודי לבנון כ־10,000 איש ומחציתם היו יוצאי הערים חלב ודמשק אשר בסוריה.[15] האחרים הם יוצאי טורקיה ויוון. חלק היו אשכנזים יוצאי רוסיה.
בשנים 1948–1950 נאסרה התנועה בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון, בעקבות התנהלות מלחמת העצמאות, זה הקשה מאוד על המעבר בין המדינות. בנובמבר 1948 השתרר שקט יחסי בגבול ישראל לבנון, ובסוכנות החלו להיערך לחידוש העלייה. בשנים 1949–1950 עלה מספר העולים. אליהו כהן מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. הוא חידש את הקשר עם המבריחים הערבים שנהגו להבריח יהודים לארץ. אליהו כהן יצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה וסייעה רבות לעליית יהודים מלבנון. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30 איש. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהריה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים, אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. בנוסף היה סוג עלייה אחר אשר הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערבים שקיבלו תשלום על הברחת יהודים. הם היו מארגנים קבוצות קטנות ופרטיות ומבריחים אותן דרך הגבול, שם הם התקבלו על ידי הישראלים. אלא, שדרך העלייה הזו הופסקה לקראת סוף שנות ה-40, בעקבות חיזוק השמירה הלבנונית בגבול מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי לארץ בשנים אלה היה קטן ביותר.[16]
מאז נחלש זרם העלייה לישראל מלבנון. הסיבה לכך היא שהיהודים מלבנון היו ברובם סוחרים דוברי מספר שפות ומצבם הכלכלי איפשר להם לקבל אשרות להגר למדינות כמו ארצות הברית, קנדה, צרפת, איטליה, ברזיל, מקסיקו, פנמה, ארגנטינה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 המוקדמות התמעטו הפגיעות והפעולות כנגד היהודים בלבנון, שחיו ברובם באזור ביירות. עם זאת, לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנת 1958 ועד 1967 עזבו את לבנון רוב יהודיה ועברו לחיות בעיקר בישראל, בארצות אירופה ובארצות הברית[9].
במלחמת ששת הימים התעורר חשש נוסף למצבם של היהודים בלבנון בעקבות האלימות כלפיהם, ולכן הגרו המוני יהודים לארץ. בשנת 1967 נותרו בלבנון כ-6,000 יהודים. בשנת 1968 כ-3000 יהודים. גל העלייה הגדול היה לאחר מלחמת ששת הימים כשיהודים חששו שמצבם יורע. בין השנים 1967 - 1971 עלו לישראל כאלף יהודים ורבים מהם עברו להתגורר בשכונת רמת הנשיא בבת ים בסמוך לבית הכנסת הלבנוני שהיה ברחוב ליבורנו. בשנות השבעים, נבנה בית כנסת חדש יותר מתרומת משפחת ספרא (שאף הם יוצאי לבנון). אולם, חלק מן העולים התקשו להסתגל והיגרו בשנות השבעים לשכונת אוישן פרקווי בברוקלין, ניו יורק. בשנת 1975 נותרו בלבנון כ-1,800 יהודים.
מלחמת אזרחים ואלימות כלפי היהודים בלבנון עריכה
בניגוד לתפיסות רווחות אודות אלימות כלפי היהודים במדינות ערב, לבנון הציגה תמונה שונה. שולצה מבהירה כי למרות שאירועים אנטי-יהודיים התרחשו, הם לא משקפים תפיסה אנטישמית כוללת במדינה.[13] היא טוענת כי דווקא התגובה הלבנונית לאירועים אלו, המתוארת כמגנה ותומכת בקהילה היהודית, מספקת תובנה חשובה אודות היחסים בין הקהילות.
אחת התקריות הבולטות בהקשר זה התרחשה במהלך מלחמת העצמאות, כאשר לאומנים ערבים איימו באלימות נגד יהודי לבנון. בתגובה, ממשלת לבנון פעלה מידית לשליחת כוחות צבא ומשטרה, כולל מוסלמים רבים, להגן על הרובע היהודי. מהלך זה מדגים את המחויבות של הממשלה הלבנונית לשמירה על ביטחונם של אזרחיה היהודים.
יוסף עטייה, נשיא הקהילה היהודית בלבנון, הדגיש את הביטחון שהרגישה הקהילה היהודית בנוכחות הכוחות הלבנוניים, ללא קשר לדתם, נוצרים או מוסלמים. הצהרה זו מעידה לא רק על המעמד המיוחד שנתנה לבנון לקהילתה היהודית אלא גם על היחסים הטובים והאמון המתוחזק בין הקהילות השונות במדינה.[13]
ב-1975, לאור מלחמת האזרחים בלבנון, אש"ף והתנועה הלאומית הלבנונית פלשו לשכונת ואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בביירות. למרות המתיחות הרבה ששררה, דווקא בזמן זה הן אש"ף והן התנועה הלאומית הספקו ליהודים באזור מזון ומים, מעשה שמשקף נקודת אור של אנושיות וסולידריות. בנוסף, אש"ף הציב שומרים בבית הכנסת המקומי כדי להגן עליו מפני ונדליזם.
כפי שקירסטן שולצה מדגישה, למרות אווירת המלחמה הקשה שבה נוצרים ומוסלמים בלבנון נלחמו זה בזה, הקהילה היהודית הצליחה לשמור על יחסים טובים עם שני הצדדים. המקרה הזה מדגים את הכוח של הקהילה היהודית להוות גשר בין הקבוצות השונות בחברה הלבנונית, ומשקף את האפשרות לקיום דו-קיום בתקופות אפילו ביותר.[17]
במהלך הקרבות בין המוסלמים והנוצרים, שכונת ואדי אבו ג'מיל, שהייתה קרובה לאזור החיץ בין האזורים שבשליטת המוסלמים לאזורים שבשליטת הנוצרים, נפגע קשה ורבים מהיהודים נטשו אותה[18]. באפריל 1976 דווח כי נותרו רק 400 יהודים בלבנון[19].
באוקטובר 1982 במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל הגיע לרובע היהודי בביירות ומצא בה קהילה קטנה שנותרה, תא"ל יצחק מרדכי נפגש עם יהודי הקהילה וערך תפילה בבית הכנסת מגן אברהם, במפגש השתתף גם חייל צה"ל בשם איזאק (איציק) בלילה, יליד לבנון בעצמו. צה"ל הציע סיוע בעלייה לישראל לקומץ היהודים שנותרו. ההיענות לא הייתה גדולה. כיום נותרו בלבנון כמה עשרות יהודים, חלקם מעדיפים להסתיר את יהדותם, חלקם הם גם אזרחי ארצות הברית וקנדה.[20]
נכון לשנת 2021 נותרו עשרות בודדות של יהודים בלבנון. בית הכנסת "מגן אברהם" ששימש כמרכז רוחני, ואשר שופץ ב-2011, ניזוק מעט בפיצוץ שהיה בנמל ביירות ב-2020 וב-2021 הוא עובר שיפוץ נוסף.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., "אין קשר לאלה מפלסטין": יהודי לבנון והשבר, באתר ynet, 18 במאי 2014
- אלי אשכנזי, הלכה לעולמה שולה קישיק-כהן, המרגלת שהעלתה את יהודי לבנון, באתר וואלה, 22 במאי 2017
- ספר: אביעזר גולן, דני פנקס, שם צופן:הפנינה, תל אביב : זמורה, ביתן, מודן, תש״מ
- "נכבה" שלנו: לזכור את יהודי לבנון, באתר ישראל היום, 3 בדצמבר 2018
הערות שוליים עריכה
- ^ Israel's Beauro of Statistics, Immigrants by period of immigration and country of birth
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ סוריה ולבנון, באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 נתן שור, יהודי הלבנון בתקופה העות׳מנית (עמ' 127-126,133,136,138), באתר יד יצחק בן צבי, חוברת פעמים מס׳ 24
- ^ 1 2 3 4 עירית אברמסקי-בליי, יהודי סוריה ולבנון תחת שלטון וישי (עמ' 157-131), באתר רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 28, תשמ״ו
- ^ 1 2 דבי גולדמן, אילנה טוקטלי (ע), יהודי סוריה ולבנון, ירושלים: מרכז ההסברה - שירות הפרסומים, תשמ"א 1981, דע את עמך. (בעברית)
- ^ דרורה הייק, אפי מלצר (ע), כפר הגלעדי- שער עלייה -העפלה היבשתית מגבול הצפון 1919–1946, רעות : אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2015
- ^ 1 2 חיים סעדון ויואל רפל, במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה, ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ז, קשת - ממורשת ישראל במזרח. (בעברית)
- ^ 1 2 3 4 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 3 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 3 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ ירון הראל, שמעון אוחיון, גלי הגירת היהודים מסוריה ללבנון, "עורי צפון הפיחי גני", מכאן ומשאם: כתב העת למורשת יהדות דמשק חוברת 21, 2015, עמ' 13-10
- ^ הגדת לבנך- מורשת יהדות ערב ואיראן- קהילת יהודי לבנון(הקישור אינו פעיל)
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ יהודים נקלעו לאש־צולבת בקרבות בבירת לבנון, מעריב, 9 בנובמבר 1975
- ^ בכל לבנון נותרו 400 יהודים בלבד, דבר, 12 באפריל 1976
- ^ Isaac Irons, DR. ISAAC IRONS IN REPLY TO DR. SIMPSON., The Lancet 58, 1851-10, עמ' 355–356 doi: 10.1016/s0140-6736(02)39867-2