סטיב ויינר
פעולות נוספות
| קובץ:Steve Weiner.jpg | |
| לידה |
31 ביולי 1948 (גיל: 78) פרטוריה, דרום אפריקה דרום אפריקה (1928–1994) |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| השכלה | |
| מנחה לדוקטורט | היינץ א' לוונשטאם, לירוי הוד |
| עיסוק | גאוכימאי, פליאו-אקולוג |
| מעסיק | מכון ויצמן למדע |
| פרסים והוקרה | מדליית הזהב של החברה הישראלית לכימיה (2021) |
| תרומות עיקריות | |
| חקר תהליכי ביומינרליזציה באורגניזמים ופיתוח שיטות מתקדמות לשחזור רשומות מיקרוארכאולוגיות | |
סטיב (סטיפן) ויינר (נולד ב-31 ביולי 1948) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה לכימיה במכון ויצמן למדע וביחידה לארכאולוגיה מדעית. לשעבר ראש המחלקה לביולוגיה מבנית ומנהל מרכז קימל למדעי הארכאולוגיה. נודע כמומחה בעל שם עולמי לביומינרליזציה ולמיקרוארכאולוגיה. חתן פרס אמינוף של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים בתחום הקריסטלוגרפיה לשנת 2011 ומדליית הזהב של החברה הישראלית לכימיה לשנת 2021.
ביוגרפיה עריכה
סטיב ויינר נולד וגדל בפרטוריה שבדרום אפריקה, בנם של מולי (לבית אברמסון) ומוטי (לאונרד) ויינר.[1][2] הוריו נולדו בפרטוריה למשפחות שהיגרו לשם מליטא בראשית המאה ה-20.[1]
ב-1966 החל את לימודיו לתואר ראשון בגאולוגיה ובכימיה באוניברסיטת קייפטאון, אותם השלים ב-1969.[3] באותה שנה עלה לישראל ולמד לתואר שני בגאוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם השלמת לימודים אלה ב-1972,[3] נסע לארצות הברית ולמד לתואר שלישי בגאוביולוגיה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קלטק). עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה ב-1976 בהנחיית פרופ' היינץ א' לוונשטאם ופרופ' לירוי הוד (אנ'), נשאה את הכותרת "היבטים של הביוכימיה של המטריצה האורגנית של רכיכות בנות-זמננו ומאובנות".[3][4]
עם שובו לישראל שהה כעמית בתר-דוקטורט במחלקה לחקר האיזוטופים במכון ויצמן למדע. ב-1979 מונה למדען במחלקה זו, וכעבור כשנה היה למדען בכיר. ב-1985 מונה לפרופסור חבר וב-1990 לפרופסור מן המניין. ב-2018 יצא לגמלאות אך ממשיך לעסוק במחקר פעיל.
ב-1990–1991 מילא את מקומו של פרופ' איתמר פרוקצ'יה כדקאן הפקולטה לכימיה. בסיום תקופה זו מונה לראש המחלקה לביולוגיה מבנית וכיהן בתפקיד זה כשנתיים. לאחר מכן שימש כראש המחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה עד 1997. ב-1996 ייסד את מרכז קימל למדעי הארכאולוגיה במכון ויצמן וניהל אותו עד 2017. ב-2002–2004 שימש כראש הוועדה לקידומים ומינויים במכון.
מחקר עריכה
ויינר חיבר למעלה מ-370 מאמרים וכתב שני ספרים. הוא אחד מהחוקרים הישראלים המעטים שמדד הירש (h-index) שלהם עומד על למעלה מ-135.
ביומינרליזציה עריכה
ביומינרליזציה היא תחום החוקר כיצד אורגניזמים יוצרים רקמות מינרליות קשיחות ומשתמשים בהן. המחקר משלב תחומים רבים כמו מינרלוגיה, קריסטלוגרפיה, ביולוגיה של התא, ביולוגיה מבנית והובלת יונים, ותובנות ממנו משפיעות על מדעי החומרים, ארכאולוגיה, אוקיינוגרפיה, רפואת שיניים, פלאונטולוגיה ואורתופדיה. במחקרו של ויינר, בשיתוף פעולה עם פרופ’ ליאה אדדי, מנצלים את המגוון הרחב של תהליכי הביומינרליזציה בטבע כדי להבין מנגנוני יצירת מינרלים.[5] התצפיות מהטבע נבדקות בהמשך גם בניסויי in vitro. במעבדתו חוקרים אורגניזמים מגוונים כגון חלזונות ימיים, קיפודי ים, חוריריות, דגי זברה עובריים וקשקשי דגים.[3] גילוי מרכזי של אדדי וויינר הוא שכמעט כל המינרלים הביולוגיים נוצרים תחילה באמצעות שקיעה של פאזה מינרלית בלתי-מסודרת מאוד, שלאחר מכן מתגבשת לרקמה מינרלית קשה.
בנוסף, ויינר ואדדי בוחנים כיצד אורגניזמים שונים משתמשים במינרלים כדי לשלוט באור. הדבר החל בשנות ה-90 במחקר על קיפוד ים שבזרועותיו עדשות רבות, והמשיך במחקרים על תפקיד גבישי גואנין ביצירת צבעים בדגים ובחסרי חוליות. יחד עם פרופ' רון שחר מהאוניברסיטה העברית ויינר מבצע מחקרי מבנה-תפקוד בעצמות ושיניים. המחקר כולל דימות תלת-ממדי של מבנה הקולגן בעצם באמצעות מיקרוסקופ קרן כפולה, ושימוש במכשיר microCT ובמערכת עומסים ייחודית, במטרה לחקור כיצד שיניים מגיבות ללחץ בזמן לעיסה.[3]
מיקרוארכאולוגיה עריכה
רשומות ארכאולוגיות מורכבות משני חלקים: זה שניתן לראות בעין, הרשומה המקרוסקופית, וזה הנחשף רק באמצעות מכשירים, הרשומה המיקרוסקופית. שחזור הרשומה הארכאולוגית, ובהתאם גם שחזור התנהגות האדם בעבר, הוא אתגר עצום. לכן חשוב למצות מידע מהימן ככל האפשר כבר במהלך החפירה. לשם כך מוקמת מעבדה באתר, המאפשרת ניתוח בזמן אמת של הממצאים המיקרוסקופיים, מתבצעת התאמה של אסטרטגיית החפירה, ונעשה איסוף מיטבי של דגימות להמשך מחקר. הכלים המרכזיים במעבדה הם מיקרוסקופ פטרוגרפי וספקטרומטר פורייה (FTIR). רבים מרעיונות אלה של ויינר פותחו עם פרופ’ אליזבטה בוארטו ממכון ויצמן, במסגרת מרכז קימל למדעי הארכאולוגיה (פרופ' בוארטו היא המנהלת הנוכחית של המרכז).[3][6]
ויינר לקח חלק בחפירות של מערות פרהיסטוריות לצד פרופ' עופר בר-יוסף מאוניברסיטת הרווארד, כמו גם בחפירות היסטוריות בתל דור, תל צפית ותל שמרון. בשנות ה-80 הוא בחן את מצבן של המגילות הגנוזות יחד עם פרופ' וולפי טראוב ופרופ' עמנואל גיל-אב.[7]
פרסים והוקרה עריכה
- פרס סמואל ירוסלבסקי על מחקרים בביוגיאוכימיה של רקמות מינרליות (1980)
- פרס ארנסט דוד ברגמן בכימיה על מחקרים בתהליכי הביומינרליזציה (1984)
- מלגת ברץ', מכון הסמית'סוניאן, וושינגטון די.סי. (2000)
- יו"ר כנס גורדון למחקר בנושא ביומינרליזציה (2002)
- מנהל-שותף, המכון ללימודים מתקדמים של נאט"ו (NATO-ASI) (פורטוגל) (2003)
- מנהל-שותף, סדנת ביומינרליזציה, האגודה המינרלוגית של אמריקה והאגודה הגאוכימית (2003)
- חבר בוועדה המייעצת של מכון מקס פלאנק לקולואידים וממשקים (2005 ואילך)
- פרס הצטיינות של החברה הישראלית לכימיה (2010)
- פרס אמינוף של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים בתחום הקריסטלוגרפיה (2011)
- מנהל-שותף של מרכז מקס פלאנק-מכון ויצמן בתחומי ארכאולוגיה ואנתרופולוגיה אינטגרטיבית (2012)
- פרס פומרנץ על תרומות מדעיות לארכאולוגיה, מטעם המכון הארכאולוגי של אמריקה (2013)
- מארגן-שותף של הכנס הבין-לאומי על הכימיה והביולוגיה של רקמות מינרליות, מונטריאול (2019)
- מדליית הזהב של החברה הישראלית לכימיה, יחד עם פרופ' ליאה אדדי (2021)
- חבר בחברה הפילוסופית האמריקאית (2022)
חיים אישיים עריכה
ויינר נשוי לנעמי ואב לשלושה. מתגורר ברחובות.
ספריו עריכה
- Lowenstam, H.A. and Weiner, S. On Biomineralization. Oxford University Press, 1989.
- Weiner, S. Microarchaeology. Beyond the Visual Archaeological Record. Cambridge University Press, New York, 2010.
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של סטיב ויינר (באנגלית)
- סטיב ויינר, באתר גוגל סקולר
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 לאונרד מוטי ויינר, באתר Geni
- ^ הבית בפרטוריה שבדרום אפריקה – ברברה פקטור, באתר הקשר הרב דורי
- ^ 1 2 3 4 5 6 Microarchaeology | Weiner, מכון ויצמן למדע (ב־English)
- ^ Stephen Weiner, Aspects of the biochemistry of the organic matrix of extant and fossil mollusks, ProQuest, 1977
- ^ עצם העניין, באתר מסע הקסם המדעי, 1 בדצמבר 2008
- ^ כחרס הנשבר, באתר מסע הקסם המדעי, 1 בדצמבר 2009
- ^ מכון וייצמן בדק מצב המגילות הגנוזות, מעריב, 22 ביולי 1980