סופובי

סופובי (ביפנית: ソフビ; תעתיק: Sofubi) הוא מונח יפני המשמש לתיאור צעצועים ופסלונים המיוצרים מפוליוויניל כלוריד (PVC) רך בשיטת ייצור מסורתית המכונה יציקת רפש . המונח סופובוי הוא קיצור של הביטוי היפני Sofuto Biniru (ソフトビニール), הנגזר מהמונח האנגלי "Soft Vinyl".

במקור, המונח התייחס לצעצועי ילדים זולים שיוצרו ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר דמויות של מפלצות ענק (קאייג'ו) וגיבורי-על מסדרות טוקוסאצו . החל משנות ה-90 של המאה ה-20, עבר התחום טרנספורמציה תרבותית וכלכלית, והפך לתנועה אמנותית גלובלית המכונה "Indie Sofubi" או "Designer Toys"\ Art Toy " (צעצועי מעצבים). כיום, הסופובי נחשב למדיום של אמנות עכשווית, המאופיין בסדרות ייצור מצומצמות, עבודת יד קפדנית, ומחירים גבוהים בשוק האספנות, תוך שהוא מושך קהל אספנים בוגר מרחבי העולם.

אטימולוגיה ומינוח

השפה היפנית נוטה לקצר מילים שאולות על ידי חיבור ההברות הראשונות של המילים המרכיבות את הביטוי. המילה "סופובי" היא הלחם בסיסים של "סופוטו" (Soft) ו"בינירו" (Vinyl). בעוד שבמערב המילה "ויניל" עשויה להתייחס למגוון רחב של מוצרים תעשייתיים או לתקליטים, בהקשר של תרבות הצעצועים, "סופובי" מציין ספציפית ויניל המיוצר בטכניקות יפניות.

אספנים וחוקרים מבחינים בין "Western Vinyl" (ויניל מערבי), המיוצר לרוב בסין בשיטות תעשייתיות המוניות (Rotocasting), לבין "סופובי" הנושא עמו משמעות של אותנטיות תרבותית, חומר גלם ייחודי ותהליך ייצור ידני.

היסטוריה והתפתחות

המעבר מצלולואיד לוויניל (שנות ה-50)

במחצית הראשונה של המאה ה-20, תעשיית הצעצועים היפנית, שהייתה יצואנית מרכזית למערב, התבססה בעיקר על פח וצלולואיד. צלולואיד היה חומר דליק ומסוכן, ובשנות ה-50 הטילה ארצות הברית איסור על ייבוא מוצרים העשויים ממנו בשל סכנת התלקחות. משבר זה אילץ את היצרנים היפנים לחפש חלופה בטוחה ועמידה. הפתרון נמצא ב-PVC הרך , חומר שהיה זול, בטוח למגע, עמיד בפני שבר וקל לעיבוד. הבובה הראשונה שתועדה כעשויה ויניל רך ביפן הייתה בובה בשם "Milk-Drinking Doll" של חברת Masudaya בשנת 1953.

קובץ:Godzilla Raids Again (1955) Godzilla vs Anguirus.jpg

תמונת יח״צ מהסרט Godzilla Raids Again (1955) Godzilla vs Anguirus

תור הזהב של הקאייג'ו (1966–1980)

הפריצה הגדולה של הסופובי התרחשה במקביל לעלייתה של תרבות המפלצות היפנית. בשנת 1966 שודרה סדרת הטלוויזיה "Ultra Q" , שהביאה את מפלצות הקאייג'ו למרקע הביתי. חברת הצעצועים Marusan השיקה סדרה של דמויות ויניל המבוססות על מפלצות הסדרה. ההצלחה הייתה חסרת תקדים ומיידית. בניגוד לצעצועי פח נוקשים, הוויניל אפשר יצירת דמויות עם קימורים אורגניים, עמידות למשחק אגרסיבי, וחשוב מכל – צביעה ידנית בצבעים עזים ופסיכדליים (כחול מטאלי, ורוד זרחני) שלא תמיד תאמו את המקור הטלוויזיוני האפרורי. סגנון צביעה חופשי זה הפך לסימן ההיכר האסתטי של הז'אנר.

לאחר שמרוסאן פשטה את הרגל בסוף שנות ה-60, קמה מתוך הריסותיה חברת Bullmark (בולמארק) , שהפכה לענקית התחום בשנות ה-70. בולמארק ייצרה מאות דמויות המבוססות על זיכיונות כמו גודזילה ואולטרמן , וביססה את סטנדרט הגודל, כ-22 ס"מ ואת העיצוב, הכולל לעיתים עיוות פרופורציות מכוון המעניק למפלצת מראה "חמוד" יותר ומאיים פחות. פרופ' ויליאם צוטסוי (William M. Tsutsui), היסטוריון וחוקר תרבות יפנית, טוען כי הפיכתן של מפלצות הקאייג'ו המפחידות (המייצגות במקור את אימת הנשק הגרעיני) לצעצועי ויניל רכים, צבעוניים וחמודים, מהווה כלי פסיכולוגי לעיבוד טראומות לאומיות ביפן שלאחר המלחמה. לדבריו, פעולת המשחק מאפשרת לילד או לאספן "לאלף" את גורמי ההרס ולהפוך אותם לאובייקטים של נוסטלגיה ושליטה.

באמצע שנות ה-70, עם עליית הפופולריות של סדרות רובוטים ("Super Robots" ) כמו מאזינגר ז' , השוק עבר לצעצועי מתכת (Die-cast ) ופלסטיק קשיח, והסופובי נדחק לשוליים כמוצר "זול" ומיושן.

Sofubi toys designed by Secret Base

צעצועי סופובי בעיצובו של Secret Base

הרנסאנס: תרבות רחוב וצעצועי מעצבים (שנות ה-90 ואילך)

בשנות ה-90, מעצבי אופנה בטוקיו החלו לחפש דרכים לבדל את המותגים שלהם. המעצב היקארו איוואנגה (Hikaru Iwanaga), מייסד המותג Bounty Hunter , יצר ב-1997 דמות ויניל מקורית בשם "Kid Hunter" כפריט אספנות למבוגרים. מהלך זה סימן את לידתו של ה-"Designer Toy" (צעצוע המעצבים) – מעבר מדמויות המבוססות על סדרות טלוויזיה וסרטים לדמויות מקוריות של האמן.

בעקבותיו קמו יצרני "אינדי" (עצמאיים) רבים, כגון Gargamel, Secret Base ו-RealxHead, ששילבו השפעות של פאנק, פאנק רוק, סקייטבורד, אימה ונוסטלגיה לשנות ה-70. תנועה זו הפכה את הסופובי מצעצוע ילדים לאובייקט אמנותי, המיוצר בסדרות מזעריות ונמכר לאספנים במחירים גבוהים.

החוקר מארק שטיינברג (Marc Steinberg) מנתח את תופעת צעצועי המעצבים כפלטפורמה להתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית. במחקרו "A Vinyl Platform for Dissent", הוא טוען כי השימוש בויניל כפלטפורמה אמנותית מאפשר ליוצרים לבקר את המודלים העסקיים של מסחור דמויות (Character Merchandising) דרך יצירת אובייקטים חומריים ייחודיים שאינם כפופים לנרטיב שיווקי קיים.

תהליך הייצור: Slush Molding

תהליך הייצור של סופובי יפני מסורתי שונה מהותית משיטת ה-Rotocasting (יציקה בסיבוב) המקובלת בתעשייה המערבית והסינית. זהו תהליך עתיר עבודה ידנית המבוצע לרוב במפעלים משפחתיים קטנים בטוקיו.

1. הפיסול: האמן מפסל את המודל המקורי, לרוב בשעווה. השימוש בשעווה מאפשר גימור חלק ומתאים לשלב הבא הייחודי לתהליך.
2. תבנית הנחושת (Kanagata): המודל עובר תהליך של ציפוי אלקטרוליטי (Electroforming) . הוא מוטבל באמבט כימי ויוני נחושת מצפים אותו בשכבה דקה ומדויקת. לאחר המסת השעווה, נותרת תבנית נחושת חלולה ("Copper Mask"). תבניות אלו דקות בהרבה מתבניות פלדה תעשייתיות, מה שמאפשר להן לקלוט פרטים עדינים במיוחד.
3. היציקה: האומן יוצק פלסטיסול (תערובת נוזלית של PVC ופלסטיסייזרים) לתוך התבנית. התבנית מוכנסת לאמבט כימי רותח (בטמפרטורה של כ-190 מעלות צלזיוס). החום גורם לשכבת הוויניל הנוגעת דפנות התבנית להתמצק.
4. משיכה: לאחר שהשכבה החיצונית התמצקה לעובי הרצוי, האומן שופך החוצה את הויניל הנוזלי שנותר במרכז התבנית. לאחר קירור קצר, הבובה נשלפת ידנית מהתבנית בעזרת צבת. מכיוון שהויניל עדיין חם וגמיש, ניתן לשלוף אותו גם אם יש לדמות זוויות שליליות (Undercuts), דבר המאפשר חופש עיצובי רב.
5. הרכבה וצביעה: החלקים השונים (ראש, ידיים, גוף) מורכבים זה לזה בלחץ, ללא דבק, ומאפשרים תנועה (ארטיקולציה). הצביעה נעשית ידנית באמצעות מרסס צבע.

קובץ:ULTRAMAN KAIJU.jpg

צעצועי סופובי בהשראת הסדרה Ultraman

מאפיינים אסתטיים וחומריים

הסופובי המודרני מוערך בזכות מספר תכונות ייחודיות המבדילות אותו מפסלוני פלסטיק מערביים:

• משקל ותחושה: דמויות סופובי הן חלולות וקלות משקל, אך בעלות "נוכחות" חומרית. החומר נעים למגע ואינו "שמנוני" כמו סוגי PVC תעשייתיים מסוימים.
• ריח: לוויניל היפני יש ריח אופייני, אשר עבור אספנים רבים מהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה הנוסטלגית.
• צביעה: השימוש בצבעי V-Color (צבעים מבוססי ויניל המתאחים עם החומר) יוצר גימור עמיד ומבריק. האסתטיקה המקובלת כוללת שימוש בצבעים מטאליים, שקופים (Clear vinyl), ו "Glow in the Dark" (זוהר בחושך).
• ה"הדר קארד" (Header Card): בניגוד לאריזות קרטון גדולות ("בליסטרים") , סופובי נמכר לרוב בתוך שקית פלסטיק פשוטה הסגורה בחלקה העליון באמצעות קרטון מקופל ומשודך, המכונה "Header Card". הציור על הקרטון נחשב לחלק מהיצירה, ואספנים שומרים עליו בקנאות.

קובץ:Cucimi.jpg

״קוצ׳ימי״ סופובי בעיצובו של Good Life Toys

מודל כלכלי ותרבות האספנות

עם המעבר מייצור המוני לייצור אמנותי ועצמאי ("אינדי"), השתנה המודל הכלכלי של התחום לכלכלת מחסור . אמנים מייצרים סדרות קטנות מאוד (Micro-runs), לעיתים של 10–50 יחידות בלבד בכל צביעה.

שיטת ההגרלות (Lottery Sales)

בשל הביקוש הגבוה העולה משמעותית על ההיצע, מכירה ישירה הפכה כמעט בלתי אפשרית. הפתרון המקובל הוא מכירה באמצעות הגרלה: אספנים נרשמים בחלון זמן מוגבל, והזוכים מקבלים את הזכות לרכוש את הבובה. שיטה זו נתפסת כהוגנת יותר ונועדה להילחם (בהצלחה חלקית) בספסרים.

שוק משני

שוק הסופובי מתחלק לשניים: וינטג' (צעצועים מקוריים משנות ה-60 וה-70) ואינדי מודרני. בשוק הוינטג', דמויות נדירות של מרוסאן ובולמארק במצב טוב עשויות להימכר באלפי דולרים. פריטי סופובי נדירים, במיוחד של אמנים מובילים כמו NagNagNag, HxS (Hirota Saigansho) ו-Zollmen, נסחרים בשוק המשני (Resale Market) במחירים היכולים להגיע לאלפי ואף עשרות אלפי דולרים, פי עשרה או יותר ממחירם המקורי. תופעה זו משכה לשוק משקיעים וספקולנטים ("Flippers"), למורת רוחם של האספנים והאמנים.

גורם מכריע בערך הפריט הוא הימצאות ה"הדר קארד" (הקרטון המהודק לשקית) והשקית המקורית. האריזה נחשבת לחלק בלתי נפרד מהיצירה, ופתיחת השקית עשויה להפחית מערך האספנות באופן דרמטי. רשת החנויות Mandarake ביפן משמשת כברומטר המרכזי למחירי השוק המשני.

קובץ:Frank Kozik 2013.png

המעצב והאמן האמריקאי פרנק קוזיק

התפשטות גלובלית והשפעה תרבותית

החל משנות ה-2000, טכניקת הסופובי והאסתטיקה שלה פרצו את גבולות יפן. אמנים אמריקאים כמו Pushead (הידוע מעבודתו עם להקת מטאליקה) ו-Frank Kozik החלו לשתף פעולה עם יצרנים יפנים.

כיום, המונח "סופובי" משמש באופן גנרי לתיאור תרבות של ייצור צעצועים אמנותיים בכמויות מוגבלות, גם אם הם מיוצרים מחוץ ליפן.

• בארצות הברית: אמנים כמו Paul Kaiju, Wonder Goblin ו-MVH (Mutant Vinyl Hardcore) אימצו את השיטות היפניות, לעיתים תוך שילוב פיסול דיגיטלי, אך עדיין שולחים את המודלים ליציקה במפעלים בטוקיו כדי לזכות בתו האיכות של "Made in Japen".
• בסין והונג קונג: קמה תעשייה משגשגת של "סופובי איכותי" (כגון חברת Unbox Industries ו-Planet-X), המשלבת טכנולוגיות מתקדמות עם אסתטיקה יפנית מסורתית, ופונה לקהל אסייתי ומערבי כאחד.

החוקר מאט אלט (Matt Alt) מציין כי הסופובי הוא אחד השגרירים המובהקים של ה"כוח הרך" (Soft Power) היפני. בספרו "Pure Invention" הוא מתאר כיצד המציאה יפן את עצמה מחדש כמעצמת תרבות דרך מוצרי צריכה חדשניים. הסופובי מייצא לעולם אסתטיקה ייחודית המשלבת את החמוד (Kawaii) עם הגרוטסקי, ומאתגרת את תפיסות היופי והצריכה המערביות.

אירועים מרכזיים

תרבות הסופובי מתרכזת סביב מספר אירועים שנתיים ביפן, המהווים מוקד עלייה לרגל לאספנים:

• Wonder Festival: האירוע הגדול בעולם לדמויות וקיטים (Garage Kits), המפורסם במערכת הרישיונות הזמניים ("One Day License") המאפשרת לאמנים ליצור יצירות המבוססות על קניין רוחני מוגן באופן חוקי ליום אחד.
• Design Festa: אירוע אינטימי יותר המתמקד בצעצועי רטרו וביצירה עצמאית.

היבטים סוציולוגיים

קובץ:Ultraman Kaiju.jpg

סופובי קאייג׳ו מסדרת הטוקוסאטסו ״Ultraman"

חוקרים מזהים בסופובי השתקפות של תהליכים עמוקים בחברה היפנית. האנתרופולוגית אן אליסון (Anne Allison) טוענת בספרה Millennial Monsters כי הצעצועים היפניים משמשים כ"טכנו-אנימיזם", חפצים דוממים המקבלים "נשמה" ואישיות בעיני בעליהם, ומאפשרים סוג של אינטימיות וחיבור רגשי בעידן מנוכר

החוקרת קתרינה הליאקה (Katriina Heljakka) בוחנת את הדינמיקה של "משחק מבוגרים" (Adult Play) וטוענת כי איסוף וצילום של דמויות סופובי משמשים ככלי ליצירת זהות וקהילה.

בנוסף, פרופ' ויליאם צוטסוי (William Tsutsui) מציין כי הפיכת מפלצות מפחידות (כמו גודזילה, המייצג את אימת הגרעין) לצעצועי ויניל רכים וצבעוניים היא אקט של עיבוד טראומה ושליטה. הילד (או האספן) המחזיק את המפלצת בידו "מאלף" אותה והופך את סוכן ההרס לאובייקט של משחק ונוסטלגיה. תופעה זו היא חלק מתרבות ה"קאוואיי" (חמידות) היפנית, המשלבת לעיתים קרובות אלמנטים גרוטסקיים ("Kimo-Kawaii" – גרוטסקי-חמוד) המאתגרים את תפיסות היופי המערביות.

לקריאה נוספת

• קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, תרגום: יואב הלוי, כתר, 1990 (להבנת הקשרים אנתרופולוגיים רחבים).
• Patrick Macias and Tomohiro Machiyama, Cruising the Anime City: An Otaku Guide to Neo Tokyo, Stone Bridge Press, 2004.

קישורים חיצוניים

• Mandarake – אתר רשת האספנות הגדולה ביפן, הכולל מידע רב על היסטוריית הצעצועים.
• Kaiju Korner – בלוג ותיק המסקר את סצנת האינדי-סופובי ביפן.