Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

ניק דרייק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
ניק דרייק
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 19 ביוני 1948
נהרג 25 בנובמבר 1974 (בגיל 26)
שם לידה ניקולס רודני דרייק
כלי נגינה פסנתר, גיטרה, צ'לו
פרופיל ב-IMDb

ניקולס רודני דרייק (באנגלית: Nicholas Rodney Drake;‏ 19 ביוני 1948 – 25 בנובמבר 1974) היה זמר, משורר, פסנתרן וגיטריסט בריטי. דרייק נודע בסגנונו המוזיקלי הרך והמלנכולי ובטכניקת פריטת האצבעות הייחודית שלו על הגיטרה.

במהלך הקריירה הקצרה, שנמשכה שש שנים (1968–1974), הוציא דרייק שלושה אלבומים, שלא זכו בזמנו לפופולריות רבה. חוסר הצלחה זה היה בין הגורמים שהובילו לדיכאון קליני בו לקה. עם זאת, מאז מותו בשנת 1974, בגיל 26 בלבד, זוכה יצירתו המוזיקלית למעמד נכבד ולעניין מחודש בקרב מאזינים ומוזיקאים רבים הרואים בה מקור השראה.[1]

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייו עריכה

דרייק נולד בשנת 1948 ברנגון שבבורמה.[2] אביו רודני, שהיה מהנדס, נסע בשנות ה-30 לעבוד בבורמה במסגרת חברה בריטית שעסקה בתעשיית העץ, שם הכיר את הזמרת מרי לויד ("מולי" לפי כינויה). להם נולדו שני ילדים - ניק ובת בכורה בשם גבריאל, שחקנית ואשת טלוויזיה, שתרמה רבות לקידום ולשיווק של עבודתו המוזיקלית של ניק, לאחר מותו בשנת 1974.

בשנת 1950 עברה המשפחה להודו, אך כעבור שנה עברה להתגורר באנגליה. בשנת 1952 החליטה להשתקע בכפר קטן בשם טאנוורת'-אין-ארדן שבווריקשייר.[3]

ניק וגבריאל ספגו מגיל צעיר את האהבה למוזיקה מהוריהם, בעיקר ממולי, שהייתה זמרת וניגנה בפסנתר.[4]

בשנת 1957, בגיל תשע, נשלח דרייק ללמוד בית ספר פרטי במחוז ברקשייר, שם הצטיין בספורט. במהלך לימודיו השתלב במקהלת בית הספר. בשנת 1961, לאחר חמש שנים בבית הספר, החל דרייק ללמוד ב"מרלבורו קולג'", בית ספר ציבורי יוקרתי, שבו למדו לפניו סבו ואביו.[5]

בהיותו בן 18 החל לנגן בגיטרה באופן קבוע.

תקופת לימודיו באוניברסיטה ופריצת הדרך עריכה

תוך כדי לימודיו לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת "קיימברידג",[6] החל דרייק להופיע במועדונים מקומיים ובבתי קפה עם שירים מקוריים שכתב בהשראת המשוררים האהובים עליו, ויליאם בלייק ואודן, ואמני פולק-רוק מובילים כדוגמת בוב דילן. עם הזמן הוא החל לשכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. הופעותיו הקטנות, בפני קהל מצומצם, לא זכו לתשומת לב.

בדצמבר 1967 הופיע דרייק באולם "Roundhouse" שבלונדון. בהופעה נכח אשלי האצ'ינגס, נגן הבס של פיירפורט קונבנשן (Fairport Convention), אשר התרשם מכישוריו של דרייק והכיר לו את ג'ו בויד, מפיק מוזיקלי נחשב, שעבד במהלך השנים עם פיירפורט קונבנשן ועם להקות נוספות כדוגמת פינק פלויד ואר.אי.אם. בשנת 1968 חתם דרייק על חוזה להקלטת שלושה אלבומים בחברת התקליטים "איילנד". לאחר החתימה החל לעבוד על אלבום הבכורה שלו.

האלבום הראשון - Five Leaves Left עריכה

ב-1 בספטמבר 1969, בגיל 21, הוציא דרייק את אלבומו הראשון "Five Leaves Left", שהתאפיין בסגנון פולק-רוק רך. בחלק משירי האלבום ניגן דרייק עם להקת פיירפורט קונבנשן. מקור שמו של האלבום אינו ברור. לפי סברה אחת, לקוח השם מספרו של או. הנרי "העלה האחרון", אשר עוסק בבחורה בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית, ומאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה בבית החולים, היא תמות. לאחר שנותרו חמישה עלים על העץ היא אומרת כי "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן". לפי סברה אחרת, שמו של האלבום נלקח מכתובת שמופיעה על נייר לגלגול סיגריות, המציינת כי נשארו רק עוד חמישה ניירות לגלגול.[7] האלבום לא זכה להצלחה רבה. לאחר יציאתו, עבר דרייק להתגורר בלונדון והחל בעבודה על אלבומו הבא. הוא מיעט להופיע בהופעות חיות שכן טען כי הן גורמות לו סבל.

האלבום השני - Bryter Layter עריכה

ב-1 בנובמבר 1970, לאחר תשעה חודשי הקלטות, יצא אלבומו השני של דרייק, "Bryter Layter", שאופיין בסגנון קצבי וג'אזי יותר והיה עשיר יותר מוזיקלית מקודמו. במקצת השירים נעשה שימוש בקלידים, בפסנתר ובכלי נשיפה. בדומה לאלבומו הראשון, גם אלבום זה הופק על ידי בויד ובסיוע חברי פיירפורט קונבנשן ומוזיקאים נוספים שהשתתפו בו, כמו ג'ון קייל, מייסדה של הוולווט אנדרגראונד, שהפיק את אחד השירים הבולטים באלבום, "Northern Sky".

לאחר שגם אלבום זה נחל כישלון מסחרי (נמכר בכ-4,000 עותקים בלבד),[8] שקע דרייק במרה שחורה. בויד עבר להתגורר בלוס אנג'לס והחל לעסוק בקולנוע ואילו דרייק, שעזב את לימודיו באוניברסיטה, נסע לתקופה קצרה לצרפת. אחריה חזר לאנגליה ועבר לגור בבית הוריו. בתקופה זו החל בטיפול פסיכולוגי ובנטילת כדורים נוגדי דיכאון ושהה שעות רבות בבית.

האלבום האחרון - Pink Moon עריכה

ב-25 בפברואר 1972 הוציא דרייק את אלבום האולפן השלישי והאחרון שלו, "Pink Moon". האלבום הוקלט בתוך ימים ספורים וכלל 11 שירים קצרים (באורך כולל של כ-28 דקות).[6] בניגוד לאלבומו השני, אופיין אלבום זה באווירה מלנכולית. את מרבית השירים הקליט דרייק כשהוא מנגן על גיטרה אקוסטית ללא כל ליווי מוזיקלי ובנוכחותו של טכנאי ההקלטות ג'ון ווד, שעבד עימו גם על שני אלבומיו הקודמים (מאוחר יותר הוספה רצועת פסנתר לשיר הנושא של האלבום). הגם שהאלבום זכה לאהדת המבקרים ונחשב לימים ליצירתו המוצלחת ביותר, הוא נכשל מסחרית.

קובץ:Nick Drake Grave.jpg
מצבתו של ניק דרייק

השנים האחרונות ומותו עריכה

לאחר צאת אלבומו השלישי ועקב כישלונו המסחרי (בדומה לאלבומיו הקודמים), החליט דרייק להפסיק להקליט שירים חדשים. הוא עזב את לונדון ושב לבית הוריו, ושם התבודד ומיעט בתקשורת עם העולם החיצון. בשנת 1974, בעקבות הידרדרות במצבו, אשפז את עצמו דרייק בבית חולים פסיכיאטרי למשך כחמישה שבועות.

ב-25 בנובמבר 1974, נכנסה אמו של דרייק אל חדרו ומצאה אותו ללא רוח חיים. הוא נפטר ממנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון. באופן רשמי, נקבע כי דרייק התאבד אך קיימת סברה כי מדובר היה בתאונה ובמוות לא מתוכנן. הוא נקבר בכפר קטן בקרבת העיר ברמינגהאם שבאנגליה.[9] על מצבת קברו נחרטו המילים מתוך השיר "From The Morning" החותם את אלבומו האחרון - "Now we rise/ And we are everywhere".

לאחר מותו קיבל שם אלבומו הראשון של דרייק משמעות חדשה, שכן הוא נפטר חמש שנים לאחר יציאתו.[2]

פופולריות לאחר מותו עריכה

במהלך חייו ולאורך הקריירה הכושלת מבחינה מסחרית, מכר דרייק כ-20 אלף עותקים בסך הכול משלושת אלבומיו יחדיו.[10] אולם מאז מותו, זוכה המוזיקה שלו כמו גם דמותו המסתורית לפופולריות גוברת ולעניין מחודש.

ב-9 במרץ 1979 יצא המארז "Fruit Tree" שאיגד את שיריו של דרייק וכלל גם שירים נוספים שלא נכללו באלבומים. במהלך השנים יצאו מספר מארזים נוספים, כגון "Heaven in a Wild Flower" בשנת 1985 ו"Way to Blue" בשנת 1994.

בשנת 1997 פורסמה לראשונה ביוגרפיה של דרייק, שאותה כתב פטריק האמפריז.[10]

בשנת 1999 הגיע אלבומו השני של דרייק, "Bryter Layter", למקום הראשון ברשימת "100 האלבומים האלטרנטיביים הטובים ביותר בכל הזמנים" של עיתון הגרדיאן.[11]

בשנת 2000 יצא סרט תיעודי על חייו של דרייק.

בשנת 2003 נכללו שלושת אלבומיו של דרייק ברשימת "500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של המגזין "רולינג סטון". "Five Leaves Left" הגיע למקום ה-280, "Bryter Layter" הגיע למקום ה-245 ו"Pink Moon" למקום ה-320.[12]

בשנת 2009 הגיע דרייק למקום השלישי בסקר שערך מגזין המוזיקה 'קיו' בקרב מוזיקאים רבים בנוגע לשאלה מהו "מהו מקור ההשפעה וההשראה העיקרי שלך".[1] בין מוזיקאים אלו ניתן למנות את מייקל סטייפ, סולן להקת אר.אי.אם.,[8] ריצ'רד אשקרופט, סולן להקת The Verve, אלטון ג'ון, ג'קסון בראון ואחרים. באותה שנה יצא אוסף קאברים משיריו של דרייק.

אישיות וסגנון מוזיקלי עריכה

דרייק היה אישיות מופנמת מאוד וככזה מיעט להתראיין ולהופיע. בהתאם לכך, אין כל תיעוד מצולם מהופעותיו ורק ראיון אחד עמו פורסם במהלך חייו.[7][8] בשל אופיו הביישני, נמנע דרייק מקשר עין עם הקהל במהלך הופעותיו. בנוגע לאישיותו ונסיבות חייו הטרגיים כתב עליו שדרן הרדיו והמרצה לתרבות בועז כהן:

דרייק, אמן העצב, האיש שזיקק לשירים קצרים את מהות המלנכוליה האנגלית וכתב יצירות גאוניות בפשטותן המורכבת, שייך ליוצרים המקוללים, שבחייהם לא זכו להערכה שהגיעה להם. פרנץ קפקא רצה לשרוף את כתביו מייאוש. ואן גוך לא מכר תמונה בחייו. אפילו באך היה במשך שנים מתוייג כנגן מוכשר בלבד. וגם דרייק, בחייו, לא זכה בתהילה, בכסף הגדול והערצת ההמונים, כאחרים שמתו בגילו המוקדם (ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, מייק ברנט, ג'ניס ג'ופלין, טים באקלי, קורט קוביין). לפעמים קשה לי להחליט מה עצוב יותר, סיפור חייו או השירים שלו.

— בועז כהן, נסיך הבדידות והעצב, 15 בנובמבר 2011, באתר ynet

רבים משיריו של דרייק עוסקים בדמויות החיות בשולי החברה, נטולות כוח או השפעה.[9] חלק משיריו כתובים בגוף ראשון ובהם ניכר הפער שבינו לבין סביבתו החברתית.

דיסקוגרפיה עריכה

אלבומי אולפן
אלבומים נוספים
  • Time of No Reply ‏ (1987) - גרסאות אלטרנטיביות לשירים בולטים מתקליטיו
  • Way to Blue: An Introduction to Nick Drake ‏ (1994) - תקליט של "מיטב הלהיטים" שהורכב על מנת לנצל את גל ההצלחה של הפרסומת והיה לתקליט זהב בבריטניה
  • Made to Love Magic ‏ (2004) - אוסף גרסאות אלטרנטיביות
  • Family Tree ‏ (2007) - הקלטות שלא שוחררו, הקלטות ביתיות, כולל שני שירים מאת אמו, מולי דרייק[13]
  • John Peel Sessions ‏ (2015) - הקלטות משתי הפעמים בהן אירח ג'ון פיל את דרייק בתוכניתו ב-BBC

לקריאה נוספת עריכה

  • Patrick Humphries, Nick Drake: The Biography, Bloomsbury USA (1997)

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניק דרייק

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., נסיך הבדידות והקסם, באתר ynet, 15 בנובמבר 2001
  2. ^ 1 2 דנית צמית, לשיר אחרי המוות: סיפורו של ניק דרייק, באתר ynet, 22 ביוני 2018
  3. ^ Humphries, בעמ' 15
  4. ^ Huumphries, בעמ' 18
  5. ^ Humphries, בעמ' 22
  6. ^ 1 2 נדב מנוחין‏, "Pink Moon" של ניק דרייק בן 40: מה סוד הקסם?, באתר וואלה, 1 במרץ 2012
  7. ^ 1 2 גידי אהרונוביץ', הדרך אל העצב, באתר "האייל הקורא", 15 ביולי 2004
  8. ^ 1 2 3 עדי מלכה, 40 שנה למותו של ניק דרייק: מה עמד מאחורי הזמר המדוכא?, באתר nana10‏, 25 בנובמבר 2014
  9. ^ 1 2 חן גרשוני, ניק דרייק, הגורו הראשון שלי, באתר nrg‏, 11 בנובמבר 2009
  10. ^ 1 2 Patrick Humphries, Nick Drake: The Biography, Bloomsbury USA (Kindle Edition) (1997)
  11. ^ Alternative Top 100 Albums Ever, rocklistmusic.co.uk (This list appeared in the Guardian Friday Review on 29th January 1999)
  12. ^ Greatest Albums of All Time, rollingstone.com, May 31, 2012
  13. ^ דף התקליט ב-Allmusic
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=ניק_דרייק&oldid=41773"