מרווה צמירה
פעולות נוספות
| קריאת טבלת מיוןמרווה צמירה | |
|---|---|
| מרווה צמירה מרווה צמירה | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צינוראים |
| משפחה: | שפתניים |
| תת־משפחה: | nepetoideae |
| סוג: | מרווה |
| מין: | מרווה צמירה |
| שם מדעי | |
| קובץ:Wikispecies-logo.svg salvia lanigera | |
מַרְוָה צְמִירָה (שם מדעי: Salvia lanigera), היא בן-שיח מדברי וצמירה המשתיך לסוג מרווה ממשפחת השפתניים[1][2]. מין זה בולט לאחר הגשמים בכותרות בצבע סגול כהה אחיד המודגשות על רקע גביעים שמכוסים בשערות לבנות, ארוכות ומפושקות ובעלים פשוטים גזורים לאונות צרות וארוכות, שפניהן מקומטות ומגובששות[3]. בישראל מרווה צמירה, כצמח מדברי, גדלה בערבות-שיחים בנגב ובמדבר יהודה, אבל היא גדלה גם בשפלת החוף על גבי כורכר או חול מיוצב.
כיסוי השערות המפושקות והארוכות עשוי לסייע לצמח בניהול יעיל של משק המים בתנאי האקלים המדבריים, וייתכן שגם מעניק לו הגנה מפני פגיעת גרגרי חול ברקמותיו.
השם המדעי Lanigera פירושו "בעל צמר" (מלטינית: "lana" – צמר, "gera" – נושא), והשֵׁם העברי צמירה הוא תרגום יאה.
בתרבות הבדואית, נהוג להשתמש במרווה צמירה כתבלין להכנת משקאות חמים.
עונת הפריחה נמשכת מפברואר עד מאי. אם כי לעיתים קרובות היא מקדימה לאמצע דצמבר ומתארכת עד תחילת יוני[4].
מאפיינים עריכה
מַרְוָה צְמִירָה היא בן-שיח מדברי נמוך, מעוצה בבסיסו, צמיר מאוד, אפרורי, וגובהו 15 עד 30 ס"מ.
הגבעולים רְבוּעִים, שרועים או זקופים, בעלי גוון ירוק ורוד ומכוסים שערות לבנות ארוכות ומפושקות.
הפטוטרות שעירות ואין לוואים (כבכל משפחת השפתניים).
העלים נגדיים, פשוטים, מוארכים או דמוי משולש ארוך, גזורים-מנוצים פעם אחת לאונות צרות וארוכות ואורכם 5 עד 7 ס"מ. פני העלים מקומטים ומגובששים בין העורקים המשניים שמכוסות בשערות דלילות. העלים העליונים ועלי התפרחת שונים מעלי הבסיס. הם קטנים יותר וגזורים פחות, כלומר המפרצים בין האונות אינם מגיעים עד לעורק הראשי.
הפרחים דו-מיניים, מאוחי עלים, בלתי-נכונים (דו-סימטריים) ונישאים בדּוּרִים מדומים לאורך גבעול התפרחת, בתפרחות מסוג אשכול (תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת). הדורים מרוחקים זה מזה ובכל דּוּר 5 עד 8 פרחים ורק חלקם פורח באותה עת. עלי התפרחת (החפים) קצרים. החפיות של הפרח קטנות.
הגביע, שאורכו כס"מ אחד, דו-שפתני, משתייר, דמוי פעמון ומכוסה שערות לבנות ארוכות ומפושקות (סימן היכר). בשפתו העליונה 3 שיניים בולטות ובתחתונה 2 שיניים. הגביע ירוק וארגמני בעיקר בקודקודו או כולו ירוק.
הכותרת דו-שפתנית, צבעה סגול כהה אחיד ואורכה 15 עד 25 מ"מ. צינור הכותרת, בולט בחלקו הגדול מתוך הגביע והוא חסר קשקש מצויץ בתוכו. השפה העליונה קעורה וכפופה כעין קשת. השפה התחתונה פרושה ובעלת 3 אונות מעוגלות, מהן האמצעית גדולה מהצדדיות.
האבקנים, שמספרם 2 מעורים בצינור הכותרת, ואינם בולטים מהשפה העליונה. הזירים קצרים, מופרדים האחד מן השני, ומסתיימים בקונקטיב ארוך שבקצהו האחד נמצאת לשכה המכילה אבקה וצבעה צהוב, ובקצהו השני לשכה ריקה. שתי הלשכות הריקות של שני האבקנים מאוחות זו לזו ויוצרות מעין דוושה (מאפיין רבים ממיני המרווה).
השחלה עילית, בעלת 2 עלי שחלה המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה ל-4 מגורות. בכל מגורה ביצית אחת זקופה.
עמוד העלי יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה (gynobasic) והצלקת שבראשו שסועה לשתי אונות לא שוות זו לזו. עמוד העלי קשתי לא בולט מהכותרת, הוא נמצא מתחת לשפה העליונה. לאחר סיום תפקידם של האבקנים מבשילה השחלה ומתארך עמוד העלי לשם קליטת האבקה מן המאביקים, שהם לרוב דבורים גדולות ובינוניות. הבשלת האבקנים מקדימה את הבשלת השחלה והצלקת כמו בכל מיני המרווה.
הפרי מסוג מַפְרֶדֶת (schizocarp), שעשוי 2 עד 4 פרודות (אגוזיות יבשות) מופרדות, עטוף בגביע משתייר. הפרודות מעוגלות פני שטחם חום עד שחור, קירחים וחלקים.
בית גידול ותפוצה עריכה
תחום התפוצה של מרווה צמירה משתרע בצפון אפריקה, ממרוקו, דרך אלג'יריה, תוניסיה ולוב, ועד מצרים, סיני וערב הסעודית. הצמח נפוץ גם באזור בישראל וירדן, בלבנון ובסוריה, בקפריסין, ובחלקים של עיראק ואיראן.
בית הגידול של מרווה צמירה הוא בערבות ובמדבריות בבתות הספר וגם בחבלים ים-תיכוניים. בישראל, היא מצויה בדרום ובמרכז ישראל ונעדרת מצפונה. היא גדלה בערבות-שיחים בנגב וגם בקרקעות (דלות) חול, לס וגיר במדבריות בנגב, מדבר יהודה, הבקעה הדרומית ובסיני[4]. בנוסף, היא נפוצה גם בשפלת החוף, שם היא צומחת על קרקעות כורכר או חול מיוצב. קרקעות אלו מתאפיינות במשק מים המזכיר במידה מסוימת את תנאי המדבר, בשל יכולתן הנמוכה להחזיק מים וזמינות המים המוגבלת לצמחים. זה מסביר את התאמתה של המרווה הצמירה גם באזורים אלה, שכן היא מותאמת לתנאי יובש.
התפוצה בישראל כוללת את הנגב הצפוני, השומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה, השפלה, בקעת ים המלח, הרי אילת והערבה.
הערות שוליים עריכה
- ^ Salvia lanigera, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ Salvia lanigera, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 04-06-2024
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 577
- ^ 1 2 מרווה צמירה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:ITIS logo.svg מרווה צמירה, באתר ITIS (באנגלית)
- קובץ:US-NLM-NCBI-Logo.svg מרווה צמירה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
- מרווה צמירה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- מרווה צמירה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- קובץ:EOL logo.svg מרווה צמירה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- מרווה צמירה, באתר FishBase (באנגלית)
- מרווה צמירה, באתר צמח השדה
- מרווה צמירה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- מרווה צמירה, באתר Tropicos (באנגלית)
- קובץ:GBIF-2015-full-stacked.png מרווה צמירה, באתר GBIF (באנגלית)
- מרווה צמירה, באתר The Plant List (באנגלית)
- קובץ:IPNI logo.svg מרווה צמירה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
- קובץ:Logo ebird.png מרווה צמירה, באתר eBird (באנגלית)
- מרווה צמירה, באתר Xeno-canto (באנגלית)
- מיכה לבנה, ד"ר דוד הלר, עזריה אלון (עורך ראשי), אנציקלופדיה של החי והצומח של א"י, צמחים בעלי פרחים ב' (כרך 11), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 (מהדורה שלישית)
- אבינועם דנין, הצומח בנגב, ספריית הפועלים והוצאת יחדיו,1977
- ברכה אביגד, יואל דה אנג'לס, יהושע זמרה, פרחי הנגב, המחלקה לחינוך ולתרבות עיריית חיפה
