משה דואק

משה דואק
	משה דואק בתשדיר בחירות של מפלגת תרשיש
	משה דואק בתשדיר בחירות של מפלגת תרשיש תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	1933 (גיל: 93 בערך)

קובץ:משה דואק 1957.PNG

משה דואק לאחר מעצרו בידי המשטרה, 6 בנובמבר 1957

משה דואק (או דוויק; תרצ"ג, 1933 – כ"ו בניסן תשס"ג, 29 באפריל 2003) היה אזרח ישראלי שהשליך ב-29 באוקטובר 1957 רימון יד בכנסת. לאחר מכן התמודד בבחירות לכנסת ה-12 במפלגת "תרשיש" שלא עברה את אחוז החסימה.

ביוגרפיה עריכה

מוסא דואק נולד כילד השלישי מתוך שבעה ילדים ליעקב הכהן דוויק בחלב, שברפובליקה הסורית הראשונה. כשהיה בן 13 הצטרף דואק לקבוצת נערים שעלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה התגורר בקיבוץ דורות ואחר-כך בקיבוץ גליל ים. בהיותו נער צעיר השתתף בקרבות מלחמת העצמאות. לאחר מכן דואק התגייס לצבא ושירת בחיל הקשר^[1]. הוריו ואחיו עלו לישראל ב-1950 והתיישבו בפרדסיה.

המשפט נגד הסוכנות היהודית עריכה

לאחר שירותו הצבאי עבד כמורה בבית ספר יסודי בכפר סבא, אולם נאלץ לעזוב את משרתו עקב בעיות רפואיות. באוקטובר 1953 הגיש לבית המשפט תביעה נגד הסוכנות היהודית, בטענה כי במרץ 1946, בעת ששהה בגליל ים, נבעט בבטנו במהלך קטטה במקום. לדבריו, הבעיטה גרמה לקרע במעיו שבעקבותיו נותח בבית החולים. בשנים שלאחר מכן הידרדר מצבו הבריאותי, והוא ייחס זאת לאותה בעיטה^[2].

ב-5 באוקטובר 1954 הגיע דואק לקיבוץ שדה בוקר כדי לדבר עם דוד בן-גוריון. לפי יומנו של בן-גוריון, דואק העלה בפניו שורה של טענות, ובין היתר דרש "לבדוק המצב בצבא". בן-גוריון אמר לו שהוא נראה כאיש משונה אבל כן וישר, אך אילו היה מכהן בתפקיד שר הביטחון לא היה נותן לו לבדוק זאת. דואק ככל הנראה נפגע מדבריו ואמר לו: "לא אבוא עוד אלא אם אקרא", והלך.^[3]

לאחר שתביעתו נגד הסוכנות היהודית נדחתה, ערער דואק לבית המשפט העליון כשהוא מייצג את עצמו. טענותיו הוגשו בחוברת בת 50 עמודים, שכללה לשון חריפה כלפי השופט. בית המשפט העליון דחה את הערעור בנימוק שלא הוכח קשר סיבתי בין הבעיטה לבין מצבו הבריאותי הנוכחי^[4], אולם לבקשת נשיא בית המשפט יצחק אולשן התחייב נציג הסוכנות לפעול כדי לסייע לדואק במציאת עבודה מתאימה בהתאם למצבו הרפואי^[5].

לאחר ההפסד, ניסה דואק להגר לארצות הברית כ"נוסע סמוי" במטוס "אל על". בניסיון הראשון הורחק מהמטוס, ובניסיון השני, הוא נתפס זמן קצר לפני ההמראה כשהוא מסתתר במטוס, במהלך בדיקה שגרתית של שוטר מכס^[6]. הוא טען כי ביקש להגיע לארה״ב לטיפול רפואי בשל מום בעמוד השדרה, אך בהיעדר אמצעים ניסה לטוס בחשאי^[7].

השלכת הרימון בכנסת עריכה

במאי 1956 שלח דואק מכתב איומים לנשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, שבו איים כי מוסדות ואישים שונים ייפגעו פיזית, אם לא יחודש הדיון בתביעתו נגד הסוכנות ועליית הנוער. במכתב קשר בין שרפות שאירעו ימים אחדים קודם לכן בבית המשפט העליון ובבית החולים בילינסון לבין תוצאות משפטו^[8], שחל עשור לאחר פציעתו. בעקבות המכתב נעצר דואק ואושפז למספר חודשים^[9] במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב^[10].

ב-29 באוקטובר 1957 בשעה 18:15, בעיצומו של דיון בכנסת (ששכנה באותה עת ב"בית פרומין" שבמרכז ירושלים), השליך רימון יד מסוג מילס מן היציע^[11]. מפגיעת הרימון נפצע קשה השר משה שפירא, שר הדתות מהמפד"ל (שבעקבות האירוע הוסיפו לשמו את השם "חיים"), ונפגעו מרסיסים ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל.^[12] המעשה בוצע, ככל הנראה, בגלל מצבו הנפשי המעורער של דואק, ולא מטעמים פוליטיים או אידאולוגיים. דואק עצמו נימק את המעשה ברצונו לקבל תמיכה, בעקבות מצב בריאותו הירוד. פסיכיאטרים שבחנו את מצבו קבעו כי הוא כשיר לעמוד לדין. ממיטת בית־החולים שבו אושפז אחרי האירוע הבטיח ראש־הממשלה דוד בן-גוריון להוריו של דואק כי לא יאונה להם כל רע בגלל מעשי בנם, ובירכם שיזכו לגדל את יתר ילדיהם "למעשים טובים ולאהבת ישראל".

בחקירתו מייד לאחר האירוע, אמר דואק שהוא פעל לבדו וכי רצה לעשות מעשה כדי שכולם ידעו על העוול שנגרם לו. ליד ביתו בפרדסיה נמצאו שני רימוני יד נוספים שהחביא^[10]. במשפט המוקדם, שבועיים לאחר האירוע, אמר שיש לו חשבון עם הסוכנות היהודית ועליית הנוער על מה שגרמו לו^[13].

דואק הורשע בעבירה על סעיף 235(ג) לפקודת החוק הפלילי ונידון ל-15 שנות מאסר^[14], שבחלקן היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בקשותיו למשפט חוזר, בטענה שהוא אינו שפוי^[15], נדחו. דואק פנה שוב ושוב לנשיא המדינה בבקשות חנינה שנדחו. הוא גם עתר לבג"ץ בדרישה שבית המשפט יורה לנשיא להעניק לו חנינה^[16] ולאחר עשר שנות מאסר ביקש מבג"ץ להורות לשר המשפטים להמליץ על מתן חנינה, אך עתירותיו נדחו^[17].

בעקבות אירוע השלכת הרימון הוקמה היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות בשב"כ^[18]. כמו כן הוקם בעקבות המקרה, בשנת 1958, משמר הכנסת, אשר בתחילה היה חלק מהמשטרה.

ריצה לכנסת עריכה

לפני הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הקים דואק מפלגה ושמה "תרשיש", שפתק הבחירות שלה נשא את האותיות "זעמ". בתשדיר הבחירות היחידי של המפלגה קרא דואק לצעירים ("נוער! נוער! נוער!", "הצולחים במצולות") להצביע בעד תרשיש בזכות הבטחתו להקים "אוניברסיטה, מכללה וטכניון למדע וטכניקה על בסיס תורה ועבודה בנתניה". המפלגה קיבלה 1,654 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.

חייו האישיים עריכה

משה דואק התגורר בנתניה, נפטר בכ"ו בניסן תשס"ג, 29 באפריל 2003, ונטמן בבית העלמין שיכון ותיקים בעיר. לאחר פטירתו הופקד עיזבונו האישי (ובכללו התיעוד של מפלגת תרשיש) בארכיון של אוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.^[19]

ראו גם עריכה

השלכת הרימון בכנסת

קישורים חיצוניים עריכה

התכתבות בין דואק לבין בן גוריון, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
שמואל שגב, האב דוויק מספר קורותיו של הבן שהתנקש בשרי הממשלה, מעריב, 30 באוקטובר 1957
אבי שילון, נוער נוער נוער, באתר nrg‏, 20 בדצמבר 2002
ירון דרוקמן, כשרימון הושלך על ראש הממשלה והשרים בכנסת. השבוע לפני, באתר ynet, 24 באוקטובר 2015
אתר למנויים בלבד ניר מן, אוצר היסטורי התגלה: בן־גוריון התכתב במשך שנים עם המתנקש שלו, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2024

הערות שוליים עריכה

^ המתנקש סילק חשבון עם הסוכנות, הצופה, 30 באוקטובר 1957
^ תביעת פיצויים מהסוכנות היהודית, זמנים, 14 באוקטובר 1953
^ תום שגב, מדינה בכל מחיר, עמ' 501.
^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, שערים, 1 באוגוסט 1955
^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, זמנים, 1 באוגוסט 1955
^ נוסע מתגנב נתפס במטוס בלוד, מעריב, 29 בנובמבר 1955
^ נתפס צעיר שהסתתר במטוס אל על, חרות, 30 בנובמבר 1955
^ שריפה גדולה פרצה בצריפי ביה"ה "בילינסון", על המשמר, 24 במאי 1956
^ דואק איים על נשיא בית המשפט העליון, קול העם, 31 באוקטובר 1957
^ ¹ ² שני רימוני יד נתגלו בקרבת בית המתנקש, הצופה, 31 באוקטובר 1957
^ יצחק דיש, מתנקש שנתפס הטיל רימון לאולם הכנסת, חרות, 30 באוקטובר 1957
^ ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 75, ידיעות אחרונות
^ דואק: יש לי חשבונות עם הסוכנות ועלית הנוער, שערים, 14 בנובמבר 1957
^ דוויק למאסר 15 שנה בעוון זריקת רימון בכנסת, דבר, 8 באוגוסט 1958
^ משה דוויק מבקש משפט חוזר, דבר, 12 בנובמבר 1959
^ נדחתה בקשת דואק, דבר, 21 בנובמבר 1963
^ נדחתה דרישת חנינה של זורק הרימון לכנסת, דבר, 5 בינואר 1967
^ השב"כ מקבל את האחריות על אבטחת אישים 1958, באתר שירות הביטחון הכללי
^ עדות המפקיד ד"ר ברוך פלח, 9.11.2024, להיסטוריון ד"ר ניר מן.

[1] המתנקש סילק חשבון עם הסוכנות, הצופה, 30 באוקטובר 1957

[2] תביעת פיצויים מהסוכנות היהודית, זמנים, 14 באוקטובר 1953

[3] תום שגב, מדינה בכל מחיר, עמ' 501.

[4] נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, שערים, 1 באוגוסט 1955

[5] נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, זמנים, 1 באוגוסט 1955

[6] נוסע מתגנב נתפס במטוס בלוד, מעריב, 29 בנובמבר 1955

[7] נתפס צעיר שהסתתר במטוס אל על, חרות, 30 בנובמבר 1955

[8] שריפה גדולה פרצה בצריפי ביה"ה "בילינסון", על המשמר, 24 במאי 1956

[9] דואק איים על נשיא בית המשפט העליון, קול העם, 31 באוקטובר 1957

[הצופה57-10] ¹ ² שני רימוני יד נתגלו בקרבת בית המתנקש, הצופה, 31 באוקטובר 1957

[11] יצחק דיש, מתנקש שנתפס הטיל רימון לאולם הכנסת, חרות, 30 באוקטובר 1957

[12] ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 75, ידיעות אחרונות

[13] דואק: יש לי חשבונות עם הסוכנות ועלית הנוער, שערים, 14 בנובמבר 1957

[14] דוויק למאסר 15 שנה בעוון זריקת רימון בכנסת, דבר, 8 באוגוסט 1958

[15] משה דוויק מבקש משפט חוזר, דבר, 12 בנובמבר 1959

[16] נדחתה בקשת דואק, דבר, 21 בנובמבר 1963

[17] נדחתה דרישת חנינה של זורק הרימון לכנסת, דבר, 5 בינואר 1967

[18] השב"כ מקבל את האחריות על אבטחת אישים 1958, באתר שירות הביטחון הכללי

[19] עדות המפקיד ד"ר ברוך פלח, 9.11.2024, להיסטוריון ד"ר ניר מן.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]