Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

מנשה דובשני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
מנשה דובשני
מנשה דובשני, בסביבות 1954
מנשה דובשני, בסביבות 1954

מנשה דוּבְשָׁנִי (לעיתים נכתב דֻּבשני; כ'/כ"ב בתמוז תרע"ד, 14/‏16 ביולי 1914[1] – י"ט באדר ב' תשמ"ד, 23 במרץ[2] 1984) היה מחנך ומחבר ספרי לימוד ישראלי, מורה למקצועות הומניים, מנהל בית ספר תיכון ומנהל בית הספר הגבוה להשתלמות מורים. חיבר עשרות ספרי עזר לבית הספר התיכון, ובזמנו היה שמו לשם נרדף לספרי עזר לבחינות הבגרות.[3]

ביוגרפיה עריכה

מנשה דובשני נולד בשנת 1914 בתל אביב וגדל בירושלים. אמו, רבקה, הייתה דור שלישי בארץ ישראל, בת למשפחות ר' שניאור זלמן מנדלוביץ' ור' חיים "חוסיד" שמואלזון, ממייסדי חב"ד ועדות חב"ד בחברון וירושלים בשלהי המאה ה-18. אביו, יוסף, עלה ארצה ביחידות מפולין בשנת 1904 בתקופת העלייה השנייה. למד בבית-ספר עממי בבית הספר תחכמוני בירושלים. בשנת 1931 סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים (בין חבריו לספסל הלימודים היו רענן ויץ, מיכאל קון ואהרן קציר).[4] לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה, ספרות עברית ומשפטים[5]ואף סיים עבודה מעשית במשפטים. בשנת 1938 סיים בה תואר מוסמך[5] בפילוסופיה (במחזור השמיני,[6] אצל פרופ' ח"י רות). במשך שנות לימודיו עבד בכמה משרות פקידותיות.

באמצע שנות ה-40 היה מזכיר מועצת קריית מוצקין. אולם אז החליט שפניו להוראה והחל ללמד בחטיבה העליונה בבית בירם - בית הספר הריאלי העברי בחיפה. בשנות ה-50 היה מנהל מחלקת החינוך של הרצליה,לימד שנתיים במדרשה עברית בבואנוס איירס ואחר-כך ניהל את בית הספר התיכון בהרצליה[5] כמו כן, כיהן כחבר מועצת עיריית הרצליה.

דובשני אהב את ההוראה לשמה ואת עיסוקי הרוח הקשורים בה. בפרט אהב ללמוד את המקרא, שבו ראה יצירה ספרותית ישראלית נשגבת.[5] בשנת 1958 היה ממשתתפי גמר חידון התנ"ך הראשון, שבו זכה האוטודידקט עמוס חכם.[7]

באמצע שנות ה-60 החל לכהן כמנהל בית הספר הגבוה להשתלמות מורים (שלוחה בתל אביב של האוניברסיטה העברית בירושלים). הוא שימש כמנהלו במשך קרוב ל-18 שנה, עד פטירתו, זמן קצר לפני שעמד לסיים את תפקידו זה. לאורך השנים הרבה להרצות בתחומי התמחותו. הוא מצא את מותו ב-1984 בעת שנשא הרצאה במקרא.[8]

מנשה דובשני היה נשוי ליהודית דובשני, גם היא מורה (נפטרה ב-2014),[9] והתגורר בשכונת נוף ים בהרצליה.[5]
היה אב לשתי בנות ובן:[5][9] אביביה רז-דובשני (פסיכולוגית קלינית ואלמנתו של המחזאי אברהם רז (רוזנברג)[10]), גלעד דובשני (אדריכל ופרופסור לאדריכלות בפקולטה לעיצוב ב-HIT מכון טכנולוגי חולון[9][11]) ואפרת לוריא (פסיכולוגית קלינית).

עבודתו הספרותית עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

דובשני החל את דרכו הספרותית בצעירותו. כבר בהיותו סטודנט החל לפרסם מאמרים מעל במות שונות, ובהמשך חייו פרסם מאמרים בעיקר בנושא המקרא בקבצים וכתבי עת כדוגמת "בית מקרא".

בנעוריו, בראשית שנות ה-30, פרסם ספורים בלשיים בשם "תער הדמים" ו- "המוות המעופף", שראו אור כחוברות ב"ספריית הבלש" (תרצ"ב). מאוחר יותר באותו עשור, כשעבד כפקיד, פרסם בהוצאת מצפה ספר מקצועי, "ספר מכתבים מסחריים" (תרצ"ו), ובהמשך פרסם מהדורה חדשה שלו ("מכתבים מסחריים ומשרדיים", הוצאת מ. ניומן, תש"ט). כשנתיים לאחר מכן פרסם ספר מקצועי נוסף ללומדים את מקצועות הפקידות והמסחר, "משרדות ובנקאות" (הוצאת עבר, 1938). בתוך כך תרגם מאנגלית (בשם העט "מנשה בן-לוי") ספר על "הצד המיני של הנישואין" (תרצ"ח). באמצע שנות ה-40, בעת ששימש כמזכיר מועצת קריית מוצקין, פרסם את הספר "המועצה המקומית: חוקתה, סמכויותיה ופעולותיה" (י' צ'צ'יק; המחלקה לתרבות שליד הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים העברים בא"י, 1946), שזכה בפרס מטעם חבר המועצות המקומיות.

משנות החמישים ועד סוף חייו חקר, לימד, הרצה ופרסם מאמרים וספרים בנושאים בתחום המקרא והספרות העברית והכללית (ראה רשימת ספריו, בהמשך)

הערכה וביקורת עריכה

בספריו של מנשה דובשני ניכרת למדנותו ויסודיותו וכתיבה בשפה פשוטה, בהירה, מובנת וללא מליצות המאפשרת הנגשת החומר ללומד וקרובו לתכני הלימוד בספרות ותנ"ך.

בראשית שנות החמישים, בתקופת העלייה ההמונית של פליטי שואה ומגורשי ארצות ערב, שסבלו מהפסקת לימודיהם בעל כורחם, החל מנשה דובשני לעבוד במכון הישראלי להשכלה בכתב (משלב). מכון "משלב" היה מיועד לענות על הצורך שהיה קיים אז בהשכלה לאותם רבים שלא היה באפשרותם לרכוש השכלה מסודרת. הספרים ללימוד עצמי שכתב דובשני היו לעזר גם בקרב תלמידי בתי הספר התיכוניים, ובמקרים רבים יכלו אף לא לקרוא את ספרות המקור ועל כך עורר בקורת.

מנשה דובשני ראה בעבודתו שליחות. הוא כתב במטרה לפתוח אפשרויות לאלה שלא יכלו לרכוש השכלה, וגם בשרות המילואים שלו בצה"ל לימד קורסים לשיפור העברית במפקדות שונות. בתפקידו במחלקת החינוך של עיריית הרצליה ארגן את רשת החינוך בשתי מעברות העולים הגדולות שבמושבה. (מנוה צדק ועד נוה צדק, אייר, 1984)

ספריו עריכה

  • תער הדמים (חוברת כג של ספרית הבלש), תל אביב: הבלש, תרצ"ב.[12] (סיפור בלשי)
  • ספר מכתבים מסחריים, תל אביב: מצפה, תרצ"ו.
    • מכתבים מסחריים ומשרדיים, מהדורה חדשה, מתוקנת ומורחבת, תל אביב: מ. ניומן, תש"ט. (מהדורה חדשה, מתוקנת ומורחבת: תשי"ח)
  • משרדות ובנקאות: לבתי"ס למסחר לפקידים לסוחרים וללומדים בעצמם; עם 53 דוגמאות ו-3 טבלאות, ירושלים: עבר, 1938.[13] (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: 1951; מהדורה ג מתוקנת ומורחבת: 1955; מהד’ ד מתוקנת: 1960)
  • המועצה המקומית: חוקתה, סמכויותיה ופעולותיה, תל אביב: י' צ'צ'יק; המחלקה לתרבות שליד הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים העברים בא"י, 1946. (הספר זכה בפרס קרוסבי מטעם חבר המועצות המקומיות)[14]
  • הרמב"ם: חייו ומשנתו, תל אביב: דביר (דביר לעם), תשט"ו.
  • שִעורים בספרות עברית וכללית: לבתי ספר תיכוניים, 4 כרכים, תל אביב: יבנה, תש"ך 1959–תש"ל. (מהדורה ב: תשכ"א 1960
  • שיעורים בשירת טשרניחובסקי: לבתי-ספר תיכונים, בהתאם לתכנית הלימודים של משרד החינוך והתרבות, 2 כרכים, תל אביב: יבנה, תשכ"א–תשמ"ג.[15]
  • שיחות חינוך: וחיבורים עיוניים, תל אביב: מסדה, 1962. (כולל דיונים ב-40 נושאים בתחומים שונים: המדינה, הארץ והעם; בית הספר והנוער; בעיות יחיד וחברה ונושאים כלליים שונים)[16]
  • עיקרי הנבואה: שִעורים בנביאים אחרונים, 2 כרכים, תל אביב: יבנה, תשכ"ה–תשכ"ו. (מהדורה ב מורחבת: תשכ"ט 1969)
  • מבוא כללי למקרא, תל אביב: יבנה, תשכ"ח 1967. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: לפי תכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך והתרבות: תל אביב: יבנה, תשל"ח 1978)
  • [חמישה חומשי תורה]: מהדורה ספרותית עם ראשי פרקים ושאלות לכל פרק, 4 כרכים, תל אביב: יבנה, 1971–1975:
    • ספר בראשית;; בתוספת סדרת נושאים על "ספר בראשית והאדם בן דורנו", תל אביב: יבנה, תשל"א 1971. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: תשמ"ג 1983)
    • [2]. שמות–ויקרא; בתוספת סדרת נושאים על "שמות-ויקרא מבחינת זמננו".
    • [3]. במדבר; בתוספת סדרת נושאים על "ספר במדבר מבחינת זמננו".
    • [4] דברים; בתוספת סדרת נושאים על "ספר דברים מבחינת זמננו", תשל"ה 1974.
  • ארבעים מזמורי תהילים: (התוכן, המבנה והאמנות), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
  • דרכי הסיפור המקראי: נושא מסכם בתנ"ך לבתי-ספר על-יסודיים וגבוהים: עיקרי תכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: עם עובד, תשל"ח 1977.
  • נביאים ומנהיגים במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: עיקרי תוכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: יבנה, תשל"ח 1978.
  • בעיית הגמול ואמונת הייחוד במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים ..., תל אביב: יבנה, תש"מ 1979.
  • ירושלים וארץ ישראל במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: עיקרי תוכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: יבנה, תש"מ 1980.[17]
  • פרקי החוק בתורה: לבתי-ספר על-יסודיים ולבחינות בגרות, תל אביב: מישלב – מכון ישראלי להשכלה – מפעלי תרבות וחינוך, תש"מ 1980.
  • האדם במקרא: נושא מסכם לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים, תל אביב: יבנה, תשמ"ג 1983.

נוסף על הספרים ברשימה שלעיל, דובשני פרסם עוד עשרות ספרי עזר לבית הספר התיכון ולהכנה לבגרות בנושאי ספרות עברית, המקרא ומחשבת ישראל.

אוטוביוגרפיה עריכה

  • מנוה צדק ועד נוה צדק: (סיפור חייו של מורה ומחנך בארץ ובתפוצות), תל אביב: אייר, תשמ"ד 1984.

תרגום עריכה

  • מ"י אקסנר, הצד המיני של הנִשואין; תרגם מאנגלית: מנשה בן-לוי, תל אביב: בריאות, תרצ"ח.
  • ארנולד בנט (אנ'), מלון בבל; עברית: מ' בן לוי, יפו: הספריה הקטנה, תשט"ז. (רומן)

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ על פי לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים של ג' קרסל: כ"ב בתמוז תרע"ד, 16 ביולי 1914; על פי מכתב מאלמנתו לספרייה הלאומית באפריל 1992: כ' בתמוז תרע"ד, 14 ביולי 1914.
  2. ^ הקבר של מנשה דובשני בבית הקברות הרצליה, באתר BillionGraves.
  3. ^ "דובשני, מנשה", בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל 1799–1948, תל אביב: עם עובד, תשמ"ג 1983, עמ' 149.
  4. ^ ירושלים | מחזור י"א לגימנסיה העברית, דבר, 29 ביולי 1931
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 ...ויבינו במקרא | מנשה דובשני, מנהל בי"ס, דבר, טור 3, 1 באוגוסט 1958.
  6. ^ שמות המוסמכים של האוניברסיטה: מהסיום השמיני, הצופה, טור 1, 13 באפריל 1939.
  7. ^ וראו תמונה הקבוצתית של מתחרי הגמר של החידון: שמות האלופים האזוריים של חידון התנ"ך, דבר, 6 באוגוסט 1958.
  8. ^ אריה בן, מועצת הסטודנטים המקומית, מ. דובשני – מאחרוני הנפילים, מעריב, 10 באפריל 1984.
  9. ^ 1 2 3 יהודית דובשני, מודעת אבל באתר "אבלים".
  10. ^ רביעית, אך כלה, מעריב, 1 ביוני 1962; בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, דבר, 4 בנובמבר 1971; אבי המחזאי א. רז ז"ל מבקש לפסול האלמנה מניהול העזבון, מעריב, 7 במרץ 1972.
  11. ^ האתר של גלעד דובשני.
  12. ^ וראו גם: אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 440; אלי אשד, הבלש העברי הראשון: על דוד תדהר, בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", 28 באפריל 2006.
  13. ^ סקירה: בספרות ובאמנות, דבר, טור 7, 11 בפברואר 1938.
  14. ^ חולק פרס קרוסבי: זכו עו"ד הורנשטיין ומ. דובשני, המשקיף, 1 במאי 1945.
  15. ^ סקירה על כרך א': בשורות ספורות, מעריב, 1 בספטמבר 1961.
  16. ^ הוצאת מסדה, שיחות חינוך וחיבורים עיוניים, מעריב, 7 בספטמבר 1962.
  17. ^ סקירה: צבי אילן, ספר חדש, דבר, טור 4, 7 בפברואר 1980.

אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=מנשה_דובשני&oldid=450690"