מניה שוחט
פעולות נוספות
| מניה שוחט, 1940 לערך | |
| מניה שוחט, 1940 לערך | |
| לידה | 11 באוקטובר 1878 (גיל: 147) |
|---|---|
מַניָה (וִילבּוּשֶביץ) שוֹחַט (11 באוקטובר 1878[1] – 17 בפברואר 1961) הייתה מנהיגה ומהפכנית ברוסיה הצארית, מנהיגה ציונית בתנועת העבודה בארץ ישראל, מראשי הארגונים "בר גיורא", "השומר" ו"הקיבוץ החשאי", גדוד העבודה וקיבוץ כפר גלעדי ואחרים.
ביוגרפיה עריכה
ברוסיה עריכה
_.-PHG-1017258.png){kind=link}
מניה שוחט נולדה באחוזת לוסוסנה, שבפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), למשפחת וילבושביץ האמידה. הוריו של אביה היו בנימין והינדה וילשוביץ מהעיר הורדישצ'ה שבגרודנו, היו מתבוללים. עם זאת, אביה זאב, אליה הייתה קשורה מאוד, היה יהודי שומר תורה ומצוות ומתלמידי רבי נחומ'צה מגרודנה[2]. אמה שרה (בת משה רוזנצווייג מקאמיניץפודולסק) הייתה יהודיה משכילה שהתחנכה ברוח תנועת ההשכלה ודיברה פולנית, רוסית וגרמנית. מניה הייתה השמינית במשפחה בת עשרה ילדים.[3] מניה, ככל בני משפחתה, נטתה מילדותה לדיכאון ואף ניסתה להתאבד פעמיים.
דוד תדהר (עורך), "מניה שוחט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 846
ילדי המשפחה נשלחו ללמוד בבית הרופא יוסף חזנוביץ, ממייסדי הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית, בביאליסטוק ושם נחשפו לרעיונות ציוניים. עמדה בבחינת בגרות בגימנסיה בגרודנה.[2] שלושה מאחיה עלו לארץ ישראל. מניה, בעקבותיו של אחיה משה הגדול ממנה בעשר שנים, ביקשה לחיות אורח חיים פועלי, ובין היתר עבדה בבית חרושת של אחיה גדליה במינסק כסבלית.[3]
במינסק, התחברה להווי החיים של תנועת הפועלים היהודית. בין היתר קשרה קשרים עם חברי פועלי ציון, הבונד (כלפיו הייתה ביקורתית) והסוציאל רבולוציונרים ואף התאהבה בגריגורי גרשוני וקשרה קשרים עם יקטרינה ברשקובסקיה. היא עסקה בארגון קבוצות לימוד והשכלה לפועלים.[3] ב-1898 בזמן הרעב הגדול ברוסיה יצאה במשלחת בת 25 איש לסייע לכפרי הטאטרים במרכז רוסיה והפעילה שם מטבח ציבורי. לאחר מכן לקחה חלק, כשהיא מתחזה לגבר, בטיסה הניסיונית הראשונה בכדור פורח שיצאה מקאזאן אך נסחפה ברוחות עד העיר אופה מרחק למעלה מ-500 קילומטרים.[3][2]
בסתיו 1898 שבה למינסק וחזרה לפעול להקניית השכלה לפועלים והתקרבה לתנועת פועלי ציון.[3] עקב פעילות זו נעצרה בשנת 1899 בפשיטת המשטרה על חדרה בו נמצאו מכתבים שונים ועל מקום המפגש של קבוצות הלימוד שהפעילה.[3]
בהיותה בכלא פגשה את סרגיי זובאטוב, שעמד בראש האוכרנה (המשטרה החשאית הצארית) במוסקבה. הוא שכנע אותה להקים בשנת 1901 מפלגת פועלים יהודים עצמאית, נאמנה למשטר הצאר. עד מהרה זכתה המפלגה לפופולריות רבה, בשל תמיכת הממשלה בה, תמיכה שהותנתה בכך שהתנועה תעסוק בנושאים כלכליים בלבד, ולא בפוליטיקה. בתקופה זו התקרבה שוחט לאב גאורגי גפון שפעל אף הוא בקרב הפועלים תוך שיתוף פעולה עם זובאטוב.[3]
במפלגתה של שוחט היו עשרות אלפי חברים, והיא החלה ליזום שביתות פועלים באודסה ובמינסק. גם מפלגת פועלי ציון הייתה קרובה לעמדותיה.[2] ב-1902, נרצח שר הפנים דמיטרי סיפיאגין על ידי סוציאל רבולוציונרים והוחלף בויאצ'סלב פלבה. פלבה, לא הסכים עם גישתו של זובאטוב שסבר שיש לאפשר לפועלים להפגין ולשבות על תנאי עבודתם על מנת למנוע תסיסה מהפכנית - והורה לדכא את פעילות מפלגת הפועלים היהודית העצמאית. לאחר מעצרו של שותפה למפלגה גרישה שכביץ, ביקשה להתנקש בחייו של זובאטוב בסוברה שבגד בה ובחבריה - ואף איימה עליו באקדח, אולם השתכנעה לבסוף מדבריו לפיהם ירד מיוקרתו והוא צופה שבעצמו יאסר על ידי פלבה. שוחט ניסתה להשתדל אצל פלבה לאפשר את חופש המחאה, ואף איימה עליו כי במידה וינסה לדכא אותה תתנקש בו התנועה.[2] בעקבות כך הוחרפה רדיפת חברי המפלגה ובשנת 1903 נאלצה לפרק את המפלגה וקראה לחבריה להצטרף למחתרת.[3] בהמשך ניסתה לקשור קשר לצד פעילים מהמפלגה הסוציאל רבולוציונרית להתנקש בפלבה, ואף פעלה לגייס כסף לצורך מימוש הפעולה. קשר זה נכשל בעקבות הלשנתו של יונה אזף.[2]
במקביל, הודות לפעילותה במישור הלאומי והציוני, נערכה במינסק בשנת 1902 ועידת מינסק, כינוס גדול של נציגי ציוני רוסיה, בניהולו של יחיאל צ'לנוב. פרעות קישינב בשנת 1903 ופירוק המפלגה, הביאו אותה להחליט לעסוק בגורל היהודים לבדו. באותה שנה חלתה אמה ונסעה עם שתי בנותיה, מניה ואחותה אנה, לסיור באיטליה.
בארץ ישראל עריכה
בתקופת העלייה השנייה 1904–1914 עריכה
לאחר פטירת אמהּ, הזמין אותה אחיה נחום וילבושביץ לארץ ישראל, לסעוד אותו בחוליו והיא נענתה ובאה ב-2 בינואר 1904. כשהבינה כי ההזמנה הייתה למעשה תחבולה להביאה ארצה, כעסה ורצתה לעזוב. אחר כך, נעתרה להצעת אחיה לחבור אליו למסע חקר מקורות מים ברחבי הארץ במהלכו התאהבה בארץ והחליטה להישאר. בעקבות הסיור יזמה מניה מפעל להתיישבות יהודית באזור החורן בקרקעות בבעלות הברון רוטשילד, אשר למענו המשיכה לפעול שנים רבות, במקביל לפעילותה בארגון "השומר". באותה התקופה התיידדה מאוד עם אולגה חנקין.
ב-1907 ערכה מניה סיור באירופה, בארצות הברית ובקנדה, שם למדה על צורות התיישבות קואופרטיביות. באותה שנה פגשה את ישראל שוחט, איש העלייה השנייה, ונישאה לו ב-1908. בני הזוג הקימו התארגנות שיתופית של פועלים יהודים, בשם "הקולקטיב" בחוות סג'רה (אילניה),[4] את הארגון החשאי "בר גיורא" (1907), ואת ארגון "השומר" (1909).
לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, גורשו בני הזוג שוחט מן הארץ על ידי השלטונות העות'מאניים, כמו רבים מחבריהם מנהיגי היישוב היהודי ועסקניו, ראשי מוסדות ואגודות ומנהיגי מפלגות הפועלים. הם נשלחו לגלות בטורקיה בעיר ברוסה (בורסה) וישבו שם עד סוף המלחמה.
בתקופת המנדט הבריטי 1918–1948 עריכה
מניה וישראל שוחט חזרו לארץ ישראל עם סיום מלחמת העולם הראשונה בשלהי 1918. ארגון "השומר" שנפגע קשות בתקופת המלחמה, מנה אז כ-50 חברים.[5] בעקבות ביקורת על התנהלותו של "השומר" בתקופת המלחמה, הן בהנהגת היישוב והן בהנהגת מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, וכן בגלל מאבק על הנהגת תנועת העבודה הארצישראלית, אולצו למעשה, על ידי מנהיגי מפלגת "אחדות העבודה" שאליה השתייכו, לפרק את ארגון "השומר".
בוועידת "אחדות העבודה" בסיוון תר"ף (יוני 1920), הוכרז על הקמת ארגון "ההגנה". פירוק "השומר" והקמת "ההגנה" התרחשו חודשים אחדים לאחר מסכת אירועי הדמים בגליל העליון ובירושלים בחורף ובאביב תר"פ 1920, שבהם נרצחו ונפצעו עשרות יהודים. על כן, מניה וישראל שוחט מצאו לנכון, יחד עם אנשי ארגון החלוץ שהחלו להגיע לארץ, ליזום את הקמתו של גדוד העבודה. גוף עבודה חלוצי, הגדול ביותר בזמנו, שהיה בין השאר מעטפת להמשך פעילותם הצבאית של אנשי "השומר" במסגרת הקיבוץ החשאי במקביל לפעילותם בארגון ההגנה, ועל כן עורר הגדוד את חששם של רבים בתנועת העבודה, ועוד יותר מחוצה לה.
בשנת 1921, הקימה מניה שוחט את "ועד הנגב", יחד עם ישראל שוחט, רחל ינאית ויצחק בן-צבי. הוועד "נועד לעורר את מוסדות היישוב והתנועה הציונית להכיר בחשיבות ההיאחזות בנגב... פעל קודם כול לארגן סיורים ומחקרים באזור הנגב, במגמה להניח מסד למפעל רכישת קרקעות לצורך התיישבות יהודית בנגב - מבאר-שבע עד מפרץ אילת".[6] במאורעות תרפ"א ב-1921 ביפו, הייתה מניה שוחט פעילה בהשגת מודיעין ובקישור בין כוחות ההגנה המעטים.
בשנות העשרים הבריחה שוחט מיוזמתה מעפילים רבים בדרך היבשה באזור גבול הצפון, ובכך ציינה את התחלתה של ההעפלה מארצות המזרח.
בשנות העשרים והשלושים יצאה פעמים אחדות לארצות הברית לשם גיוס הון עבור מפעלים ציונים בארץ ישראל, ובכלל זה גיוס הון יסוד להקמת בנק הפועלים.
לאחר מאורעות תרפ"ט בקיץ 1929 החליטה שוחט יחד עם חברים ותיקים מארגון "השומר", כי יש לפעול להידברות עם ערביי ארץ ישראל, בין השאר במטרה למנוע או לצמצם הישנותם של פרעות נוספות, וכמו כן, כפי שנהגה לפעול לעיתים, על מנת להשיג מודיעין ומודיעים, שיהיו לעזר בשעת הצורך. שוחט העלתה בפני דוד בן-גוריון תוכנית להסדר עם הערבים, שהתבססה על ויתור על הכוונה ליצור רוב יהודי בארץ ישראל. שוחט וחבריה הסכימו אף לקבל את הדרישה הערבית להקמת פרלמנט אחד, בו ייוצגו האוכלוסיות הערבית והיהודית באופן יחסי למספרם בארץ (באותה תקופה היו בארץ 800 אלף ערבים ורק 150 אלף יהודים). בן-גוריון תקף קשות את תוכניתה.[7] רעיונות סוציאליסטיים התוו את דרכה, כמו גם סוגיות ההתיישבות והביטחון, כאשר בשנת 1930 נמנתה על מייסדי "הליגה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי", שייסדה קבוצה קטנה בשם: "פועלי ציון - חוגים מרקסיסטים".
שוחט הייתה חברה בוועדת ההעפלה, ובשנת 1939 יצאה לאנגליה ולארצות הברית במטרה לייסד "קרן למימון על ידי המעפילים". הפעילות הזו הופסקה פרוץ מלחמת העולם השנייה.[8]
במדינת ישראל 1948–1961 עריכה
לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, הצטרפה שוחט, כרבים מחבריה בקיבוץ המאוחד, למפלגת מפ"ם, אך נדחקה עם ישראל בעלה לשולי הפעילות וההשפעה הפוליטית.
מניה שוחט נפטרה בא' באדר ה'תשכ"א בתל אביב ונקברה בחלקת השומרים בבית הקברות בכפר גלעדי. בעלה נפטר באותה שנה.
חיים אישיים עריכה
הייתה נשואה לישראל ולהם נולדו בן ובת, ענה (אנה) וגדעון (גדע) - ממייסדי חיל האוויר הישראלי ואביה של אלונה איינשטיין.
מניה הייתה בת למשפחה ענפה, ונעזרה רבות באחיה בענייניה הציבוריים הרבים. אחיה בארץ היו: משה, שהמציא בין השאר את שיטת "הלחם החי" והמרגרינה, נחום, שהיה תעשיין (בית חרושת חדיד לסבון ולאחריו בית חרושת שמן) וגדליהו שהיה מהנדס בניין.
מאז תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, התגוררה עם ילדיה בכפר גלעדי, הגם שעשתה ימים ולילות בדרכי הארץ, עסוקה במפעלותיה הרבים. ישראל שוחט עבר להתגורר בבית בשדרות רוטשילד 76 בתל אביב ועסק בעריכת דין בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, עברה מניה לתל אביב כדי לסעוד את בעלה במחלתו, ושם חיו עד סוף ימיהם.
זאב וולף וילבושביץ
זאב וולף וילבושביץ
|
||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||
וילבוש
וילבוש
|
||||||||||||||||||
וילבוש
וילבוש
|
||||||||||||||||||
מחקר והנצחה עריכה
על מניה שוחט נכתבו מחקרים בספרים ומאמרים, אשר ניסו לפענח את דמותה ולהאיר את מפעלותיה, שחלקם (בעיקר פעילותה המהפכנית ברוסיה) נותרו לוטים בערפל.
על שמה נקראו רחובות בערים רבות בישראל, בהן ירושלים (בשכונת פסגת זאב), תל אביב, באר שבע, פתח תקווה, ראשון לציון, אשדוד, חולון ורעננה. בחיפה נקרא גן על שמה במרכז הכרמל.
דואר ישראל הנפיק בשנת 1970 בול לכבוד 60 שנה לייסוד "השומר", ועליו מופיע דיוקנה.
לקריאה נוספת עריכה
מקורות עריכה
- מחיינו, כתב העת של גדוד העבודה, תרפ"א-תרפ"ט 1921- 1929. (מהדורה מודפסת, 1970- 1973, בהוצאת יד טבנקין).
- רחל ינאית בן-צבי, מניה שוחט, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1976.
- רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1962.
- מזכרונות אלכסנדר זייד, מחייו של אחד מאנשי "השומר", מתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל חלק שני, הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז (1947) עמ' 834.
- יהודה ריינהרץ, שולמית ריינהרץ, מוטי גולני [עורכים], עם הזרם ונגדו, מניה שוחט, איגרות ותעודות 1909- 1960, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ה-2005.
- יעקב יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים.
- ברכה חבס, אליעזר שוחט [עורכים], העלייה השנייה, הוצאת עם עובד, תל אביב תש"ז.
- שלמה קפלנסקי [עורך], קובץ השומר, תעודות, זכרונות ודברי הערכה, הוצאת ארכיון העבודה, תל אביב תרצ"ז.
- יצחק בן-צבי, ספר השומר - דברי חברים, דביר ומשרד הביטחון, תל אביב תש"ך.
- גרשון גרא, אנשי השומר בחייהם ובמותם, הוצאת משרד הביטחון, 1991.
מחקרים עריכה
- יצחק בן-צבי (עורך עם אחרים), ספר השומר, הוצאת דביר, תשי"ז 1957.
- בן-ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, א, א-ב, תל אביב: מערכות, תשט"ו 1954.
- גרשון גרא, השומר, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1985.
- ישראל ברטל, זאב צחור, יהושע קניאל (עורכים), העלייה השנייה, א-ג (מחקרים, מקורות, אישים), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ח.
- יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר-גיורא" ו"השומר" 1907 -1935, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב תשנ"ד.
- יעל ויילר ישראל, מניה שוחט שלא הכרתם, קתדרה, 125, תשרי תשס"ח, יד יצחק בן-צבי, עמ' 172–176.
בספרות עריכה
- רות בקי, רולטה רוסית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988.
בספרות לבני נוער עריכה
- דבורה עומר, בדהרה, ירושלים: הוצאת כתר, 1989.
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:סמליל מטח.svg מניה שוחט, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- קובץ:סמליל מטח.svg סג'רה, הקולקטיב הראשון: מניה וילבושביץ, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- דוד תדהר (עורך), "מניה שוחט-וילבושביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 846
- מניה שוחט באתר הסוכנות היהודית
- מכתב של מניה שוחט להנריאטה סאלד, 1909
- קורות חיים של מניה שוחט (באנגלית)
- מוטי גולני, עם הזרם ונגדו מניה שוחט, הרצאת וידאו בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 10 ביולי 2006
- מוטי גולני, מניה: עלייתה הקצרה ונפילתה הארוכה, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003
- תמר קפלן-אפל, מניה שוחט, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- רחל ינאית בן-צבי, מניה שוחט לגבורות, דבר, 5 בפברואר 1960, המשך
- מניה וילבושביץ-שוחט, דבר, 19 בפברואר 1961, המשך
- אתר מניה וילבושביץ' שוחט
- עופרה עופר אורן, מניה שוחט: דודה ישראלית טובה, מהפכנית רוסיה נועזת, או רוצחת?, סופרת ספרים, 30 בינואר 2015
- אתר למנויים בלבד שולמית לפיד, סיפורה של מניה שוחט, האם הגדולה של צאצאי אורי זוהר ואריק איינשטיין, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2022
- קובץ:National Library IL logo.svg מניה שוחט (1879-1961), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ במקורות אחדים מצוין שנולדה בשנת 1880. בבול של דואר ישראל שהונפק בשנת 1970, ועליו מופיע דיוקנה, מצוינת שנת 1878 כשנת לידתה.
- ^ 1 2 3 4 5 6 דוד תדהר (עורך), "מניה שוחט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 846
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 רחל ינאית בן־צבי, "מניה שוחט" בפרויקט בן-יהודה
- ^ ראו: רות בקי, סג'רה, הקולקטיב הראשון - מניה וילבושביץ, באתר מט"ח.
- ^ ראו: נתן אפרתי, ממשבר לתקווה, היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א, עמ' 203.
- ^ יהודה ריינהרץ, שולמית ריינהרץ, מוטי גולני [עורכים], עם הזרם ונגדו, מניה שוחט, איגרות ותעודות 1909- 1960, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ה-2005, עמ' 119.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 222.
- ^ אמיל פוירשטין, מניה שוחט, משרד הביטחון, 1989, עמ' 18-9