בכלכלהמחסור הוא מצב בו המשאבים הזמינים – כגון זמן, כסף, חומרי גלם או כוח אדם – מוגבלים ביחס לרצונות ולצרכים של החברה. זהו עקרון יסוד בכלכלה, אשר מחייב קבלת החלטות והקצאה יעילה של משאבים. המחסור אינו מתייחס רק לדלות או עוני, אלא קיים גם בחברות עשירות, משום שתמיד יש מגבלות ביחס להיקף הביקוש. תוצאה מרכזית של המחסור היא הצורך לבחור – מה לייצר, כמה, למי – ולוותר על חלופות אחרות.
בשוק מושלם (שוק התואם מודל מיקרו-כלכלה פשוט), עודף ביקוש יגרום למוכרים להעלות את המחירים עד שהביקוש במחיר זה ישתווה להיצע הזמין, ובכך ייווצר שיווי משקל בשוק.[1][2] במינוח כלכלי, מחסור מתרחש כאשר מסיבה כלשהי (כגון התערבות ממשלתית או החלטות של מוכרים שלא להעלות מחירים) המחיר אינו עולה כדי להגיע לשיווי משקל. במצב זה, הקונים מעוניינים לרכוש יותר במחיר השוק מאשר הכמות הזמינה של המוצר או השירות, ומנגנון שאינו מבוסס על מחיר (כגון "כל הקודם זוכה" או הגרלה) קובע מי מהקונים יקבל שירות. לפיכך, בשוק מושלם, הגורם היחיד שיכול לגרום למחסור הוא המחיר.
בשימוש יום-יומי, המונח "מחסור" עשוי להתייחס למצב שבו רוב האנשים אינם מסוגלים למצוא מוצר מבוקש במחיר סביר, במיוחד כאשר בעיות בהיצע העלו את המחיר.[3]פינוי שוק מתרחש כאשר כל הקונים והמוכרים המוכנים לבצע עסקה במחיר השורר מצליחים למצוא שותפים לעסקה. כמעט תמיד ישנם קונים מוכנים במחיר נמוך ממחיר פינוי השוק; ההגדרה הטכנית הצרה אינה רואה בכישלון לשרת ביקוש זה "מחסור", גם אם במונחים חברתיים או פוליטיים יתואר המצב ככזה (מודל פשוט של היצע וביקוש אינו מתיימר לכלול היבטים אלה).
החלטות של ספקים שלא להעלות מחירים, למשל כדי לשמור על יחסים טובים עם לקוחות עתידיים פוטנציאליים בזמן שיבוש בהיצע.
מגבלות במשאבים טבעיים – כגון מינרלים, מים וקרקע פורייה, קיימים בכמות מוגבלת. ניצול יתר או התדלדלות משאבים אלו מגבירים את המחסור ומציבים אתגרים בפני הכלכלה.
מגבלות טכנולוגיות – רמת הטכנולוגיה הקיימת משפיעה על היכולת לנצל משאבים. טכנולוגיה מתקדמת מאפשרת ייצור יעיל יותר, בעוד שמגבלות טכנולוגיות עשויות להגביל את הייצור ולהגביר את המחסור.
החלטות המובילות למחיר נמוך ממחיר פינוי השוק מסייעות לחלק מהאנשים ופוגעות באחרים. במקרה זה, מחסור עשוי להתקבל משום שהוא מאפשר תאורטית לחלק מהאוכלוסייה לרכוש מוצר שלא יכלו להרשות לעצמם במחיר פינוי השוק. העלות נופלת על אלה המוכנים לשלם עבור המוצר ואינם יכולים לעשות זאת, או נתקלים בקשיים גדולים יותר בכך.
במקרה של התערבות ממשלתית בשוק, תמיד קיים פשר בין השפעות חיוביות ושליליות. לדוגמה, תקרת מחיר עשויה לגרום למחסור, אך היא גם תאפשר לאחוז מסוים מהאוכלוסייה לרכוש מוצר שלא יכלו להרשות לעצמם בעלויות השוק.[3] מחסורים כלכליים הנגרמים מעלויות עסקה גבוהות יותר ועלות אלטרנטיבית (למשל, בדמות זמן מבוזבז) משמעותם שתהליך החלוקה אינו יעיל. שני גורמים אלה תורמים לירידה בעושר הכללי.
שוק שחור (בלתי חוקי) ושוק אפור (בלתי מפוקח) שבהם נמכרים מוצרים שאינם זמינים בשווקים רגילים, או שבהם מוצרים עם ביקוש עודף נמכרים במחירים גבוהים יותר מאשר בשוק הרגיל.
בקרות מלאכותיות על הביקוש, כגון זמן (כמו המתנה בתור בתורים) וקיצוב.
שיטות מיקוח לא כספיות, כגון זמן (למשל המתנה בתור), נפוטיזם, או אפילו אלימות.
במהלך תקופת הצנע בישראל שהתקיימה בין השנים 1949 ל-1959 הונהגה מדיניות קיצוב שנועדה להתמודד עם המחסור במשאבים ולספק צרכים בסיסיים לכלל האוכלוסייה.
במהלך משבר הנפט של 1973, הונהגו קיצוב ובקרת מחירים במדינות רבות, מה שגרם למחסורים.
בברית המועצות לשעבר במהלך שנות ה-80, המחירים היו נמוכים באופן מלאכותי על פי צו (כלומר, מחירים גבוהים נאסרו).[10][11] אזרחים סובייטים המתינו בתורים עבור מוצרים ושירותים שונים שבקרת המחירים חלה עליהם, כגון מכוניות, דירות או סוגי לבוש מסוימים. מנקודת מבטם של אלה שהמתינו בתור, מוצרים אלה היו ב"מחסור תמידי"; חלקם היו מוכנים ויכולים לשלם יותר מתקרת המחיר הרשמית, אך נאסר עליהם לעשות זאת באופן חוקי. שיטה זו לקביעת חלוקת המוצרים במחסור ידועה כ"קיצוב".
משנות ה-2000 ועד שנות ה-2010, התרחשו מחסורים בוונצואלה עקב מדיניות כלכלית של ממשלת ונצואלה;[12] כגון הסתמכות על יבוא זר תוך הטלת בקרת מטבע חוץ נוקשה, הנהגת בקרת מחירים והלאמות שהובילו לירידה בייצור המקומי. כתוצאה ממחסורים אלה, ונצואלים נאלצו לחפש מוצרים, להמתין שעות בתורים, והונהג קיצוב שבמסגרתו הממשלה אפשרה רכישה של כמות מסוימת של מוצרים כאשר היו זמינים, באמצעות זיהוי טביעת אצבע.[13][14][15]
מחסורים בסודאן עוררו מהפכה ב-2019 שהביאה לסיום שלטונו של הנשיא עומר אל-בשיר לאחר 30 שנה. המחסורים נמשכו גם ב-2020.[16]
בהגדרתו הצרה, מחסור בכוח עבודה הוא מצב כלכלי שבו מעסיקים סבורים שאין מספיק מועמדים מוסמכים למלא את דרישות השוק לתעסוקה בשכר מסוים. מצב זה מכונה לעיתים על ידי כלכלנים כ"חוסר בכוח העבודה".
מחסור בכוח עבודה מתרחש באופן נרחב בענפים מרובים בתוך כלכלה המתפתחת במהירות, בעוד שמחסור בכוח עבודה מתרחש לעיתים בענפים ספציפיים (שמציעים בדרך כלל שכר נמוך) גם בתקופות כלכליות של אבטלה גבוהה.[19] בתגובה למחסור בכוח עבודה מקומי, איגודים עסקיים כגון לשכת המסחר בדרך כלל יפעלו מול ממשלות להגדלת הגירה פנימית של עובדים זרים ממדינות פחות מפותחות עם שכר נמוך יותר.[20] בנוסף, איגודים עסקיים קידמו מתן מעונות יום ממשלתיים נרחבים יותר, שיאפשרו ליותר נשים לחזור לכוח העבודה.[21] עם זאת, מאחר שמחסור בכוח עבודה בענפים בעלי שכר נמוך רלוונטיים הוא לעיתים נפוץ ברחבי העולם במדינות רבות, הגירה תטפל רק באופן חלקי במחסורים הכרוניים בכוח עבודה בענפים אלה במדינות מפותחות (תוך כדי הרתעת כוח עבודה מקומי מלהיכנס לענפים אלה) ובתורו תגרום למחסורים גדולים יותר בכוח עבודה במדינות מתפתחות.[22]
סחר העבדים האטלנטי (שמקורו בתחילת המאה ה-17 והסתיים בתחילת המאה ה-19) נאמר כי נבע ממחסור נתפס בכוח עבודה חקלאי באמריקה (במיוחד בדרום ארצות הברית). נחשב כי הבאת כוח עבודה אפריקאי הייתה האמצעי היחיד להתמודדות עם עמידות למלריה שהיה זמין באותה עת.[23]
