מבצר נמרוד
פעולות נוספות
| קובץ:מבצר נמרוד, פברואר 2025.jpg | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מבצר |
| מדינה | ישראל |
| מידות | |
| גובה | 800 מטר |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה) קובץ:Etzba hagalil.svg<div style="position:absolute; left:שגיאה בביטוי: אופרנד < בלתי צפוי%; top:8021.9275744646%;"> | |
מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה - בערבית: قلعة الصبيبة) הוא אתר ארכאולוגי מהתקופה ההלניסטית ומימי הביניים, ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים. המבצר שוכן בשיאו של רכס צר בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים, למרגלות הר חרמון, כ-3 קילומטר מדרום-מערב ליישוב נווה אטי"ב, וכ-1,300 מטרים צפונית-מזרחית ליובלו של נחל סער. המקום מוכרז כגן לאומי.
כינוייו של המבצר עריכה
המבצר קרוי על שם המצביא התנ"כי נמרוד, אולם אזכורו של המבצר בכינוי זה נמצא כבר בתעודות מהמאה ה-19 בזמן שלטון העות'מאנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר, קלעת א-צובייבה, מוזכר במקורות החל מהמאה ה-13 עת הושתו היסודות למצודה על ידי שליט עיר המחוז הסמוכה בניאס. הדעות לגבי פירוש המונח א-צובייבה נחלקות בין המצדדים במשמעות המילולית של השם – "המזנקת אלי ציד", לבין אלו הגורסים כי מקור השם במילה הערבית צביב, שפירושה "מצוק", מילה התואמת היטב את מאפייניו הגאוגרפיים של המבצר.
היסטוריה עריכה
לפי מחקרו של אלון מרגלית[1], המבצר נבנה בתקופה ההלניסטית (עד שנת 30 לספירה) או הביזנטית (המאה ה-4 עד ה-7)[2].
במשך שנים רבות סברו החוקרים כי מבצר נמרוד הוא מבצר צלבני שהוקם כבר בסוף שנות העשרים של המאה ה-12, כשהצלבנים שלטו בעיר בניאס הסמוכה. מחקרים מאוחרים הראו כי המבצר הוקם לראשונה על ידי האיובים, כמאה שנים מאוחר יותר, בסביבות 1227, כחלק מניסיונות ההתגוננות של השליטים האיוביים מפני מתקפה של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרידריך השני פון הוהנשטאופן. בשנת 2018 מחקר חדש מצא עדויות כי נבנה שם כבר מבצר בתקופה ההלניסטית[2].
את המבצר העומד כיום במקום הקים שליט הבניאס אלעזיז עת'מאן, ככל הנראה במימונו של אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא שליט דמשק. ההיסטוריון המוסלמי סבט אבן אלג'זי (1185/1186-1256), שהועסק על ידי שליטי דמשק ונחשב למקור המהימן ביותר לתולדותיה של האימפריה האיובית, כתב בביוגרפיה של אלמלכ אלעזיז עת'מאן במפורש כי "הוא היה שליט בניאס... והוא זה שבנה את א-צביבה". המחבר משתמש במילה הערבית "בנא" שמשמעותה לבנות דבר חדש. במקורות הלטיניים נזכר המבצר לראשונה בתיאור מסעו של ארכיבישוף מרסיי מדמשק לארץ ישראל בשנת 1238. הבישוף, כך נאמר שם, "בחן בקפידה את הארץ [מדמשק] בואכה צפת, ולא ראה שום ביצור מלבד סובבה, אשר בה שלט הנכד של הסולטאן האמור."
בתחילת המאה ה-13 נרקמה ברית בין יורשו המצרי של צלאח א-דין, הסולטאן אל כאמל, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי ברית זו יעניק הסולטאן לצלבנים את ירושלים, וזאת תמורת עזרה מצד הצלבנים בכיבוש דמשק וסביבותיה מידי אחיו אל-מעט'ם (יורשו הסורי של צלאח א-דין). בתגובה לברית זו החלו בשנת 1227 אל-מעט'ם שליט דמשק ואחיו אלעזיז עת'מאן בביצור רחב היקף של המצודה, ביצור אשר הקנה לה את חזותה כיום. עבודות הביצור נמשכו כשלוש שנים, ובסופן הייתה המצודה למבנה עצום ומוגן היטב, אשר מנצל היטב את מדרונות המצוק התלולים כמגן טבעי למבצר וליושביו.
בשנת 1260 הביאו המונגולים לקיצה של השושלת האיובית. הם כבשו את האזור כולו ובכלל זה גם את בניאס ואת קלעת א-צביבה. אולם שליטתם של המונגולים במבצר הייתה קצרה ביותר, ומספר חודשים לאחר שכבשו אותה, הם איבדו אותה לכוחותיו של ביברס הממלוכי שהביסו את הכוחות המונגולים בקרב עין ג'אלות.
ביברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו – ביליכ. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח ביברס בכתובת משנת 1275 שנמצאה בין הריסות מגדל השער והנמצאת במבצר גם כיום. תרגום הכתובת:
"בשם האל הרחמן והרחום המגדל המבורך הזה חודש מחסדו של אדוננו הסולטאן אלמלכ אלטאהר האדון הנעלה המלומד הישר לוחם מלחמת הקודש החייל הערוך לקרב על הגבול הנתמך בידי (האל) המנצח רוכן אל-דוניא ואלדין סולטאן האסלאם והמאמינים מחסל פורקי העול המתמרדים, מחייה הצדק בשני העולמות אבו אל פתח ביברס אלצלאחי. שותפו של אמיר אל-מאמינין (הח'ליפה העבאסי) ציווה על ביצוע (עבודה זו) אדוננו הגביר הנדיב, האדון, המפקד הגדול (ממלוכ של) אלטאהר (ביברס) ואל-סעיד (יורש העצר) המפואר ביותר המאושר ביותר, המרומם, זה שאותו משרתים, אלבדרי בדר אלגיא ואלדיין ביליכ (ממלוכ של) אל-מליכ אל-טאהר ואל-סעיד שהאל יאריך את ימיו. זה היה בתקופת כהונתו כמושל של המפקד הגדול בדר אל-דין בכתות ובפיקודו של המפקד הגדול עלם אלדין סנג'ר אלמג'אהדי ובניהולו של רב האומן אל-רחמן אל-מוהנדס ובביצוע עבד אלואהב הבונה בעשרים ושניים למחרם של שנת 674 (18 ביולי 1275). (כתובת זו נעשתה) בתכנון יוסוף".
לא רחוק מהכתובת נמצאה בשנת 1998 על ידי ד"ר משה הרטל מרשות העתיקות, גם אבן גדולה ועליה תבליט סמלו של ביברס, אריה צעיר המשחק ברגלו בעכבר. כ-15 שנים מאוחר יותר נמצאה אבן נוספת עם תבליט אריה, גדולה ב-25% מהראשונה[3], אך בה חסר ראשו של האריה, ועל כן סבורים החוקרים כי קיימת אבן נוספת המשלימה אותה. להערכתם, עוד שתי אבני-תבליט כאלה כנראה מתחבאות באתר, שכן במקומות אחרים בארץ (בירושלים ובלוד) נמצאו תבליטי אריות אלה בזוגות, כאשר שני אריות עומדים זה מול זה, ובשני התבליטים שנמצאו עד כה במבצר נמרוד, פונים האריות לאותו כיוון. התבליט השני נמצא בראש החומה החיצונית בצד המזרחי של המבצר, ונועד להיראות ממרחק רב יותר, לעומתו התבליט הראשון שנמצא היה בתוך המגדל הפנימי.
ביברס העניק למבצר ולעיר בניאס שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, שהעומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטאן בקהיר. עם גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל בסוף המאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, אך מעמדה המדיני לא נפגע, ואף התחזק. המצודה, אשר הוכרזה כנציבות עצמאית, שימשה החל מהמאה ה-15 כמעין ארמון-כלא לאצילים אשר מרדו בשלטון המרכזי של האימפריה הממלוכית.
בתקופת השלטון העות'מאני באזור החל המבצר מאבד ממעמדו עד שננטש סופית. במשך מאות שנים עמד המקום בשיממונו, ושימש כמחסה לרועים ולעוברי אורח מזדמנים שביקשו מקלט מפני פגעי מזג האוויר. בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1867, תיאר הסופר מארק טוויין את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם". עד מלחמת ששת הימים עמד המבצר בשממונו[4], מזדקר מעל הנוף וניתן לצפייה מעמק החולה.
לאחר הגעת רמת הגולן והחרמון לידי ישראל הוחל בתכנון שבילי מטיילים שיגיעו אל המבצר[5]. שביל גישה קל יחסית הגיע מ"גובתא א-זית" (היא נווה אטי"ב), ושביל תלול הוכשר על ידי רשות שמורות הטבע מהבניאס[6]. עם זאת, המבצר נותר עזוב ועד סוף 1968 לא הוכרז כגן לאומי בהיעדר תקציב לשיקומו[7]. בשנת 1969 הוצג רעיון לקשר את המבצר ברכבל עם הבניאס[8]. פריצת כביש 989 בשנת 1972 הקלה על הגישה למבצר ובשנת 1973 נסלל למקום כביש גישה ובוצעו עבודות פינוי עפר כדי להכשירו לקבלת מטיילים[9]. המשך עבודות להכשרת המקום בוצעו ב-1983[10].
בהמשך, המבצר הוכרז כגן לאומי. באתר נערכו עבודות שימור ופיתוח אשר כללו הכשרת כניסה למטיילים בצידו המערבי של המבצר. הסרט בופור צולם במבצר בשנת 2006.
מבנה המבצר עריכה
צורתו הכללית של המבצר מוארכת וצרה, בהתאם לשלוחה עליה הוא נבנה. אורכו מקצה לקצה הוא כ-420 מטרים, ורוחבו משתנה בין כ-60 מטרים בנקודה הצרה ביותר ל-150 מטרים בזו הרחבה ביותר. המבצר הוקף לכל אורכו בחומות אבן, אשר בקרבן שובצו מגדלי שמירה בהתאם לצורך. כך נוצר ההבדל בין החומה הצפונית, אשר נמצאת מעל למצוק תלול ביותר המשמש מחסום טבעי לפולשים, אשר בה מוקם מגדל אחד בלבד, לבין החומה הדרומית, שעשרת המגדלים שבולטים ממנה נועדו להקשות על הגישה הקלה יחסית מצד זה. בחלקו המערבי של המבצר שוכנים ארבעה מגדלים גדולים, אשר מטרתם הייתה הגנה על החומה המערבית, אשר נמצאת בסמוך לרחבה טבעית המאפשרת כינוס כוח פריצה לפני החומות. ברחבה זו ממוקם חניון המכוניות שבכניסה לאתר.
בחלקו המזרחי של המבצר נבנה "מגדל העוז". זהו למעשה מבצר בתוך מבצר, אשר נועד לשמש מחסה ומפלט אחרון אם נפרצו חומותיה החיצוניות של המצודה. מגדל העוז מוגבה ביחס לשאר חלקי המבצר וחולש על כל חלקיו ושעריו. במגדל זה נמצאו שרידי אולמות מפוארים, בריכות מים וחדרים רבים, ומכאן יש להניח כי היה זה החלק במבצר בו השתכן כדרך קבע המושל במקום. הכניסה אל מגדל העוז נחסמה במערכת של שלושה שערים מסיביים, הנמצאים בפינה הצפון-מערבית שלו, והמגדל כולו הוגן על ידי ארבעה מגדלים פנימיים, אחד בכל פינה.
בימי קיומו חולק המבצר לשני חלקים. החלק העליון כלל את מגדל העוז ואת מרגלותיו, והכניסה אליו הייתה דרך מגדל קטן אך מבוצר בחומה הדרומית, מגדל אשר כיום נותרו ממנו רק עיי חורבות. חלקו המערבי של המבצר, החלק התחתון, היה החלק בו רוכזו המבנים המנהלתיים דוגמת מאגרי המים והאורוות. לתחום זה היו שתי כניסות, האחת בחומה הדרומית והאחת בחומה המערבית. כל הכניסות למבצר היו חלק ממגדלי ההגנה, ומול כל שער נבנה מגדל המגן עליו.
כיום השביל בין המבצר התחתון למגדל העוז - הוא שביל נוח ומוצל ברובו עבור המטיילים באתר.
חלקים עיקריים במבצר עריכה
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- רוני אלנבלום מי בנה את מבצר נמרוד?, בתוך יוסף דרורי (עורך), ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 13–30
- ראובן עמיתי, הכתובות האיוביות במבצר נמרוד (צביבה), בתוך יוסף דרורי (עורך), ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 31–42
- דוד אוחנה, "מ'נמרוד' לקלעת נמרוּד – מחוזות הזיכרון של הישראליות", בתוך מיכאל פייגה וצבי שילוני, קרדום לחפור בו: ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2008, עמ' 121–155
- Moshe Hartal (ed.), The al-Subayba (Nimrod) Fortress Towers 11 and 9, Israel Antiquities Authority Reports No. 11, Jerusalem 2001
קישורים חיצוניים עריכה
- גן לאומי מבצר נמרוד (קלעת נמרוד), באתר רשות הטבע והגנים
- מצגת מהאתר של יגאל מורג : קלעת נמרוד, מפאניאס של הורדוס לקלעת נמרוד של ביברס
- קובץ:National Library IL logo.svg מבצר נמרוד (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Alon Margalit, "Differential earthquake footprints on the masonry styles at Qal’at al-Subayba (Nimrod fortress) support the theory of its ancient origin ", Heritage Science 6 (November 2018): 62
- ^ 1 2 שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., מחקר: מבצר נמרוד עתיק בהרבה ממה שסברו, באתר ynet, 18 בדצמבר 2018
- ^ תבליט נוסף של אריה בן למעלה מ-700 שנה התגלה בגן לאומי מבצר נמרוד - רשות הטבע והגנים, באתר www.parks.org.il
- ^ ראובן עשור, הדיבוק הצבאי של סוריה, דבר, 24 באוגוסט 1967
- ^ יעקב ארז, המטרה: טיפוח אתרי הנוף בצפון, מעריב, 22 באוגוסט 1967
- ^ אפרים תלמי, אל מצודת נמרוד, דבר, 2 באוגוסט 1968
- ^ צבי אהרוני, קלעת נמרוד טרם מצא תיקנו, מעריב, 11 בדצמבר 1968
- ^ מנחם רהט, רמת הגולן תפותח כאזור קיט ותיירות בעל זהות עצמית, מעריב, 20 ביולי 1969
- ^ קלעת נמרוד תוכשר למבקרים, דבר, 1 באוגוסט 1973
- ^ עבודות שיחזור בכורזין, שימור במבצר עכו, מעריב, 11 במאי 1983
