ליגטורה
פעולות נוספות
לִיגָטוּרָה (בעברית: צֵרוּף אוֹתִיוֹת[1]. לעִיתים גם: מִשְׁלַב אוֹתִיוֹת) היא כתיבה של שתי גרפמות סמוכות, או יותר, כסימן גרפי אחד. מצב זה מתרחש, למשל, כאשר שתי אותיות בעלות סממנים דומים נכתבות זו ליד זו במילים רבות או במילה נפוצה מאוד.
ליגטורות באלפבית הלטיני עריכה
האות f עריכה
האות f (האות F קטנה) יכולה להשתלב עם האות שאחריה. הדוגמה הנפוצה ביותר היא האות i (האות I קטנה) שנכתבת אחרי f, במקרה כזה, הנקודה מעל ה-i משתלבת עם הלולאה מעל ה-f, ונוצרת הליגטורה fi. ליגטורות אחרות שנוצרו באופן דומה כוללות את ff, fl, ffi, ffl.
אמפרסנד עריכה
הסימן אמפרסנד – & – מקורו בליגטורה שנוצרה מהמילה הלטינית (וכיום גם הצרפתית) Et (ו"ו החיבור).
האות ß עריכה
האות ß היא ליגטורה המשמשת בשפה הגרמנית ומקורה בשילוב האות ſ (הנקראת s ארוכה) עם s קצרה או עם z.
ליגטורה שנהייתה לאות עריכה
האות W עריכה
האות W ("דבל יו") מקורה בכתיבת שתי אותיות V אחת ליד השנייה. בשפה האנגלית העתיקה השתמשו ברונה וין לציון צליל זה, אך עם הכיבוש הנורמני של אנגליה הופסק השימוש בה לטובת הסימן W המוכר לנו כיום, ועד המאה ה-14 הוא הפך לאות בפני עצמה באלפבית.
האותיות Æ Œ עריכה
האות Æ (אות קטנה: æ), המשמשת בדנית, נורווגית, איסלנדית ואנגלית עתיקה, מקורה בליגטורה של האותיות AE, אך היא מהווה אות בפני עצמה. מקורו של סימן Æ הוא בלטינית, והוא משמש גם באנגלית מודרנית ובצרפתית, אך בשפות אלה הוא ליגטורה הניתנת להחלפה ב-AE, ולא אות. בדומה, הליגטורה Œ (אות קטנה œ) מקורה באותיות OE.
הסימן IJ עריכה
IJ הוא סימן טיפוגרפי המשמש בלשון ההולנדית. יש לו מאפיינים של אות, של דיגרף, ושל ליגטורה, אולם לא ניתן להגדיר אותו כאף אחד מאלו באופן בלעדי.
ליגטורות באלפבית העברי עריכה
בכתבי יד ודפוסים מימי הביניים (ובמידה מועטה גם כיום) מצורפות לפעמים האותיות א ול לליגטורה ﭏ. השימוש בליגטורה היה נפוץ במיוחד במילים "אל" ו"אלוהים", כדי להימנע מכתיבת שם ה', דבר המצריך גניזה לפי ההלכה היהודית. שימוש נפוץ נוסף בליגטורה הוא בטקסטים שנכתבו בערבית יהודית, משום ש"אל" היא תחילית היידוע בשפה זו.
ליגטורות נוספות היו בשימוש בעבר בהקשרים שונים. בכתיב התקני של היידיש קיימות האותיות װ, ױ, ײ, ו־ײַ, אולם אין מדובר בליגטורה, אלא באותיות בפני עצמן.[דרושה הבהרה]
סימן השקל החדש, "₪״, הוא ליגטורה של ש׳ ו־ח׳, אשר מהווים ראשי תיבות של "שקל חדש".
ליגטורות באלפבית הערבי עריכה
האלפבית הערבי הוא רהוט (קורסיבי, כלומר האותיות מתחברות זו לזו). כיוון שכך, צירופי אותיות רבים נכתבים כליגטורות. הליגטורה הנפוצה ביותר היא لا שהיא צירוף האותיות ل (ל) ו-ا (א). תפוצתה נובעת, בין היתר, מכך שהיא מסמנת את מילת השלילה "לא". בחישובי גימטריה יש המחשיבים את הליגטורה הזו כאות נפרדת. ליגטורה נפוצה אחרת היא צירוף האותיות ﳌ (ل+مـ - ל+מ). סגנונות הכתיבה השונים של הכתב הערבי כוללים ליגטורות רבות נוספות.
ריבוי הליגטורות הקשה על הדפסת טקסטים ערביים באמצעי הדפוס שהיו מקובלים עד אמצע המאה ה-20. לפיכך פותח באירופה כתב ערבי מפושט, מיוחד לדפוס, שכולל ליגטורות מעטות ככל האפשר. למשל, הצירוף ﳌ נכתב בשיטה הזאת: لـمـ. למעשה, הליגטורה היחידה שנשארה הכרחית בשיטת הדפוס הזו היא لا, ואכן במכונות כתיבה רבות הוקצה לה מקש מיוחד. ככל שנעשה הדפוס נפוץ בעולם הערבי, כך נעשתה שיטת הכתב המפושטת נפוצה, אם כי היא מעולם לא שימשה בכתבי יד, ורק לעיתים נדירות שימשה בהדפסת ספרי הקוראן. כיום, עקב שכלול אמצעי ההדפסה, יש נטייה לחזור לסגנונות הכתיבה המסורתיים גם בהדפסת עיתונים וספרים.
המילה אללה – الله – אינה ליגטורה של ממש, שכן האותיות שבה מתחברות זו לזו לפי כללי הכתב הרגילים, אולם כשמילה זו מופיעה בטקסטים מודפסים, תמיד נשמרים בה כללי הכתב המסורתי, ואף נהוג לסמן בה שַדַה (סימן המקביל לדגש חזק בעברית), ו"אלף קטנה" (סימן לתנועת a ארוכה) – סימנים אשר בדרך כלל משמיטים, כשם שמשמיטים את סימני התנועות. מבחינת המדפיס מדובר למעשה בשני סימנים: האות ا (א) ואחריה ליגטורה של האותיות لـلـه (ללה) והסימנים "שדה" ו"אלף קטנה".
