כפייה על מצוות לא תעשה
פעולות נוספות
| תלמוד בבלי |
מסכת ברכות, דף כ', עמוד א' מסכת בבא קמא, דף כ"ח, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה |
הלכות כלאים, פרק י', הלכה כ"ט הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה י"ב |
| שולחן ערוך |
יורה דעה, סימן ש"ג, סעיף א' חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף י"ג |
| מקורות נוספים |
הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ש"ג, סעיף א' הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף י"ח |
כפייה על מצוות לא תעשה מתייחסת לחובה (או להיתר) שיש לפי ההלכה לבית דין, או לכל יהודי, בתנאים מסוימים, לכפות על יהודי אחר, להימנע מלעשות מעשה שאסור לו לעשותו (מצוות לא תעשה) והוא מתעקש לעשותו. הכפייה יכולה במקרים מסוימים להתבצע גם באמצעות כוח פיזי, גרימת כאב, השחתת רכוש או סנקציות אחרות. לתיאור כפייה כזו משתמשים בהלכה גם בביטוי "לאפרושי מאיסורא" (עברית: להפריש מאיסור) ו"מכת מרדות" (אם כי לביטויים אלה יש גם משמעויות אחרות).
יש הבחנה בין כפייה ובין ענישה במובן המצומצם. כפייה מתרחשת לפני ביצוע העבירה או במהלכה והיא נפסקת כאשר נפסקת העבירה. לעומת זאת ענישה במובן המצומצם מתקיימת רק אחרי שבוצעה העבירה, ואדם אינו נפטר בהכרח מעונש בגלל שהפסיק לעבור את העבירה. עם זאת ההבחנה בין המושגים לעיתים מטושטשת, ויש דעות שסוברות שגם בכפייה יש לפעמים צד של ענישה במובן הרחב.
הדיונים במקורות בנושא זה מעורבים לעיתים בדיונים בכפייה על מצוות עשה, ולעיתים הגבולות בין הנושאים מטושטשים.
מקורות ההלכה ביחס לכפייה למניעת עבירה על איסורי לא תעשה עריכה
בתלמוד[1] מסופר על אמורא שראה בשוק אישה, שחשב אותה ליהודיה, לבושה כובע אדום, והוא קרע אותו מעליה כדי למנוע ממנה לעבור על איסור הליכה בלבוש לא צנוע (בשל הצבע האדום)[2], והתלמוד מציין זאת כדוגמה למסירות נפש למען קדושת השם. במקום אחר קובעת הגמרא שאם עבד נרצע שמסר לו אדונו שפחה כנענית וכאשר הגיעה שנת היובל ואדונו מפציר בו לצאת לחופשי הוא מסרב, אם אדונו הכה אותו כדי לכפות עליו לצאת, האדון פטור מתשלומי חובל, משום שהוא מבקש להפריש אותו מאיסור שפחה כנענית שחל עליו כעת בהיותו בן חורין (משום שרק עבד מותרים בשפחה), ומותר היה לו להכותו לשם כך.[3]
בעקבות שתי דוגמאות אלה כתבו פוסקים שיהודי שרואה יהודי אחר לובש שעטנז במזיד מותר לו לקרוע את בגדיו אפילו ברחוב.[4] וכמו כן כתבו פוסקים שמותר ליהודי להכות יהודי אחר שמצוי תחת רשותו כדי להפריש אותו מאיסור.[5] יש מי שאמר שמותר ליהודי להכות כל יהודי אחר, אף שאינו תחת רשותו, כדי להפרישו מאיסור, אך סייג את הדברים שההיתר הוא אך ורק לאדם חשוב ומוחזק בכשרות שניכר שכוונתו היא אך ורק לשם שמיים.[6]
כתב הרמב"ם במשנה תורה: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו".[7] המילים "עד שתצא נפשו" לא נמצאות בחלק מכתבי היד והדפוסים[8], ולכן אין ודאות שאכן היו מצויות בכתב היד המקורי של הרמב"ם, אבל הן היו בגרסאות שנמצאו בידי רבים מהראשונים. הראשונים הבינו שלא מדובר כאן על עונש, כי לא מצאנו בשום מקום עונש חמור כזה על איסור דרבנן, אלא שמדובר במקרה של לאפרושי מאיסורא. כלומר אם אדם אוכל מצה בערב פסח ומסרב להפסיק, מותר להכות אותו עד שיפסיק לאכול או עד שתצא נפשו, בדומה למה שנוהג בכפייה על קיום מצוות עשה.[9]
יש מן הראשונים שהסיק באופן כללי שהעובר על כל איסור תורה, ואפילו רק על איסור דרבנן, וממשיך לעבור את האיסור אף כשמתרין בו שהדבר אסור - בית דין מכים אותו עד שיפסיק מלעבור את האיסור, או עד שתצא נפשו - אם עומד במריו וממשיך לעבור על האיסור שהוא אסור בו באותו הזמן.[10] ואף לדעת חלק מן האחרונים כך הוא.[11] אך יש מן האחרונים הסוברים שבמניעת איסורים (בניגוד לכפייה על מצוות עשה) אין מכין עד שתצא נפשו, אלא הכאה בעלמא בלבד.[12]
הסיבה לכפייה עריכה
נחלקו אחרונים במקור לחיוב זה. יש אומרים שחיובו מדאורייתא, ויסודו ממצות הוכח תוכיח.[13] יש אומרים שחיובו הוא מדין כל ישראל ערבים זה לזה.[14] ויש אומרים שחיובו מדרבנן[15], וסמכו אותו על לאו של לפני עור לא תתן מכשול.[16]
פרטי ההלכה עריכה
נחלקו אחרונים מתי חייב להפריש חברו מאיסור דרבנן. יש אומרים שחייבים להפריש מכל איסור דרבנן.[17] ויש שמחלקים בין איסור גמור מדרבנן לדבר שאין איסורו אלא משום קנס, שבזה אין חיוב להפרישו.[18]
אין חובה להפריש גוי מאיסור של שבע מצוות בני נח[19], שהחיוב הוא דווקא להפריש ישראל, שכולם ערבים זה לזה.[20]
החובה להפריש מאיסור מתנגשת לכאורה עם האמירה "הלעיטהו לרשע וימות". רבים התחבטו ביישוב הסתירה לכאורה, ובבירור מתי אומרים שחובה לכוף אדם להימנע מעבירה ומתי אומרים הלעיטהו לרשע וימות.
יש הסבורים שכמו בכפייה על מצוות עשה אף במצוות לא תעשה יש לאלץ את העבריין שיחדל מלעבור על האיסור עד שיאמר בפיו "רוצה אני", ולא די בכך שיפסיק לעבור את העבירה בלבד, שכן לולא זאת לא קיים מרצונו את מצוות לא תעשה זו, שהרי היה אנוס ומנוע מלעבור עליה.[21]
בהיסטוריה עריכה
בספר נחמיה, פחת יהודה נחמיה בן חכליה מספר שהוא הכה ומרט אנשים כדי לגרום להם לפרוש מנשיאת נשים נכריות.[22] בתלמוד מסופר על האמורא אדא בר אהבה שקרע כובע לא צנוע (או שעטנז) של אישה בשוק.[1]
בזמן הזה עריכה
כיום ישנה הסכמה בין פוסקי ההלכה, על בסיס דברי החזון איש[23], שיש להימנע מאכיפת המצוות בכפייה ישירה, ובמקביל לפעול באמצעים אחרים הנהוגים בחברה שתהיה בהם הפרשה מאיסור, כגון התארגנות ציבורית להעברת חקיקה מתאימה.[24]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "אפרושי מאיסורא", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אפרושי מאיסורא, באתר עולמות, 7 ביולי 2020
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ', עמוד א'
- ^ פירוש רבנו חננאל על התלמוד שם. אמנם לפי דעות אחרות האיסור היה שהבגד היה שעטנז (אוצה"ג ברכות כ ע"א).
- ^ בבלי, ב"ק כח ע"א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלאים, פרק י', הלכה כ"ט; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"ג, סעיף א'.
- ^ רש"י, מסכת בבא קמא, דף כ"ח, עמוד א', ד"ה "איסורא"; שו"ת תרומת הדשן, סימן רי"ח; רמ"א, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף קטן י"ג; ערוך השולחן, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף י"ח.
- ^ ים של שלמה ב"ק פ"ג סי' ט': "הוא הדין כל בר ישראל יכול להכות חבירו כדי לאפרושי מאיסורא. וכן לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש להדיא שמותר. וכן איתא בערכין: יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'. אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודווקא באדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו ולהפרישו מאיסורא והכל לפי ראות עיני הדיין."
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה י"ב. כך הוא הנוסח בהרבה דפוסים ומאגרים דיגיטליים.
- ^ למשל דפוס שונצינו משנת 1650.
- ^ רבי מנוח בן יעקב, ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ו' יב'
- ^ חדושי הר"ן על חולין קלב' ע"ב, ד"ה בד"א: "אבל אם היה בפסח והיה אוכל חמץ מלקינן ליה ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אף על גב דמצות לא תעשה הוא מחינן ליה תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כנ"ל".
- ^ רבי מאיר אוירבך, אמרי בינה, דיני דיינים, סימן ט', ד"ה גם מ"ש; רבי עקיבא איגר, חידושי רבי עקיבא איגר, על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד א', ד"ה בד"א; רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, פרשת בא, מצווה ח', אות י', ד"ה והנה ידוע.
- ^ בעל קצות החושן בספרו משובב נתיבות סימן ג ס"ק א
- ^ שאגת אריה נח', כתב סופר יו"ד פג', שו"ת חיים ביד ס'י צג, שו"ת חדות יעקב אה"ע סי' ל, קובץ שיעורים - קובץ ביאורים על גיטין פרק רביעי.
- ^ תלמידי רבנו יונה עבודה זרה ו ב, בשם רמ"ה, ודרשות ופירוש רבנו יונה שם; ריטב"א קדושין כז ב, ועבודה זרה ו ב; שו"ת חתם סופר יו"ד יט, וחו"מ קעז.
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף ג', עמוד א', ד"ה "בבא דרישא"; רא"ש, שבת פ"א סימן א
- ^ בית חדש, יורה דעה, סימן ש"ג, פרי יצחק ח"א כו'.
- ^ נחלת צבי לפתחי תשובה יו"ד שג, על פי הרמב"ם כלאים י כט; שדי חמד, אספת דינים ה ב.
- ^ דרך המלך חמץ ומצה ח
- ^ שפתי כהן, יורה דעה, סימן קנ"א, סעיף קטן ו'
- ^ חתם סופר יו"ד יט; כתב סופר יו"ד פג.
- ^ רבי שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן י', סעיף ז' - כפיה לקיום מצוות התורה, ס"ק ז', על פי רבי יוסף אלבו, בספרו "ספר העיקרים", מאמר ג', פרק כ"ז.
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ה
- ^ חזון איש יורה דעה, הלכות שחיטה, ב, טז.
- ^ רבי שאול ישראלי, שו"ת עמוד הימיני, חלק ב סימן יד, באתר היברובוקס, ראו גם רבי משה מינץ, שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"א, באתר היברובוקס. הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה ב' סימן כב - אפרושי מאיסורא.