כולבויניק
פעולות נוספות
כולבויניק (לעיתים גם: ציבורית או משיירת) הוא כלי קיבול שהוצב במרכז שולחנות האוכל בקיבוצים ובמוסדות חינוך פנימייתיים בישראל מאז ראשית ההתיישבות העובדת ועד לשלהי המאה ה-20. הכלי, שיוצר מחומרים עמידים כגון פח, אלומיניום, נירוסטה ובשלבים מאוחרים יותר פלסטיק, נועד לריכוז שאריות מזון ופסולת במהלך הארוחה[1].
מקורו של המנהג להשתמש בכלי זה אינו ידוע. לפי אחת הסברות, השימוש בכולבויניק חסך לסועדים את הצורך לקום ממקומם במהלך הארוחה כדי לפנות אשפה.[2]
אטימולוגיה עריכה
המושג כָּלְבּוֹיְנִיק הוא הלחם בסיסים של הצירוף העברי "כל-בו" ("הכל בו") עם הסיומת היידית "-נִיק", המציינת בעל תכונה או עיסוק. זהו ביטוי המייצג את הסלנג העברי המוקדם, שהלביש מבנה דקדוקי מאירופה על שורשים מהעברית כדי לתאר פרקטיקה פשוטה.
המושג "כולבויניק" חדר לשפה העברית המדוברת כתיאור לאדם רב-תחומי, המסוגל לבצע סוגי עבודות תחזוקה מגוונות (הנדימן). עם זאת, לכינוי קיים גם הקשר שלילי, המתייחס לאדם שעוסק בתחומים רבים מבלי להפגין מומחיות באף אחד מהם, או כזה ש"סופג" אליו את כל המטלות השאריתיות של המערכת, בדומה לתפקידו המקורי של הכלי.
היסטוריה ושימושים עריכה
מקורו המדויק של המנהג להציב כלי איסוף על השולחן אינו מתועד באופן חד-משמעי, אולם חוקרי תרבות הקיבוץ מייחסים את הופעתו לצרכים הפרקטיים של הכלכלה השיתופית. חדר האוכל הקיבוצי פעל במתכונת של "הגשת חברים", שבה הוגש האוכל בכמויות גדולות למרכז השולחן בכלי הגשה משותפים, והחברים חילקו אותו ביניהם. בתנאים אלו, הכולבויניק שימש כרכיב חיוני בניהול יעיל של מרחב הארוחה, תוך שמירה על ניקיון השולחן ללא הפרעה לרצף החברתי. הכלי היה חלק בלתי נפרד מן ה"סט" השולחני הקיבוצי, שכלל לרוב גם קנקני פלסטיק או מתכת לשתייה (מים או פטל), סלסלת לחם ומפיות נייר חתוכות.
עד שנות ה-70 נעלם בהדרגה הכולבויניק משולחנות חדרי האוכל הקיבוציים, והיו שמצאו בכך סמליות. בכתבתה של עפרה ריזנפלד "אפילו הכלבויניק מת", שעסקה בירידת מעמדם של חדרי האוכל הקיבוציים, נכתב: ”פעם היתה "הגשת חברים". תורנים היו דוחפים עגלות בין השולחנות ומחלקים את האוכל. עכשיו אפשר לראות עגלות כאלה במסעדות סיניות גדולות בחו"ל, המתמחות בדים סאם. פעם היה מושג של לתפוס מקום. היום אין צורך, חדר-האוכל חצי ריק. פעם, לפני שכל לוקְש נקרא פסטה, היתה עגלת נירוסטה מחולקת לתאים, כל תא מכוסה במכסה, ובתוך כל אחד סוג אחר של אטריות או פתיתים. גם היום יש. אז היתה רק מנה עיקרית אחת ולאלטרנטיבה קראו "במקום", במלעיל. אבל יותר מכל דבר היה הכלבויניק, אותו פח זבל קטן שניצב במרכז השולחן. הוא מת מזמן”.[3]
דעיכה עריכה
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, וביתר שאת במהלך שנות ה-80 וה-90, חלו תהליכי הפרטה והשינויים מבניים עמוקים בקיבוצים שהובילו להיעלמותו ההדרגתית של ה"כולבויניק" מהנוף. שינוי זה לא היה טכני בלבד, אלא שיקף תמורות פונקציונליות ותרבותיות רחבות בהוויה הקיבוצית. במישור המעשי, המעבר משיטת הגשה לשולחנות לשיטת שירות עצמי בסגנון "בופה" ייתר את הצורך בריכוז שאריות המזון במרכז השולחן. עם אימוץ שיטת ההגשה העצמית, החלו הסועדים לפנות את מגשיהם האישיים ישירות למסועים או לעגלות פינוי ייעודיות, ובכך בטלה תכליתו המקורית של הכלי.
במקביל לשינוי הלוגיסטי, חל שינוי מהותי בסטנדרט האסתטי ובתפיסת מרחב הסעודה. כחלק מתהליך של "בורגניזציה" בחברה הקיבוצית, החל הכולבויניק להיתפס כפריט שאינו הולם עוד את חדר האוכל המודרני. נוכחותו של כלי המרכז אשפה גלויה, בלב המרחב האינטימי של הסעודה, נתפסה כפגיעה באסתטיקה, מה שסימן את אימוצם של קודים חברתיים חדשים. מבחינה תרבותית, היעלמותו של הכולבויניק נתפסה בעיני מבקרי תרבות כעדות מובהקת לשקיעת "דור הנפילים" ולזניחת הערכים הקולקטיביים. כלי זה, שסימל בעבר את ערכי היעילות, הצניעות והשיתוף המוחלט, פינה את מקומו לטובת ערכים של אינדיבידואליזם ונוחות אישית. בכך הפך תהליך היעלמותו למטפורה למעבר של התנועה הקיבוצית מתפיסה חברתית ריכוזית וסגפנית, לעבר סגנון חיים המקדש את הפרט ואת חווייתו האישית.
בתרבות ובאמנות עריכה
הכולבויניק מופיע ביצירות ספרות ואמנות העוסקות בהווי הקיבוצי כסמל לנוסטלגיה ולימי הזוהר של ההתיישבות העובדת. הוא מוצג במוזיאונים לתולדות הקיבוץ (כגון במוזיאון חצר ראשונים בקיבוץ יפעת) כפריט המגלם את תמצית החיים השיתופיים.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- ציבורית, באתר נוסטלגיה אונליין
הערות שוליים עריכה
- ^ דיוויד סלע, כלבויניק, באתר ישראל היום, 28 בפברואר 2020
- ^ חדר האוכל בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- ^ עפרה ריזנפלד, "אפילו הכלבויניק מת", ידיעות אחרונות, מוסף "שלך", 25 בינואר 1998, 11. מובא בתוך: חדר האוכל בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"