ילידי נאוואחו וכריית אורניום
פעולות נוספות
בין השנים 1944 ל-1988, ימי המלחמה הקרה, נכרו בארצות הברית אלפי מכרות אורניום. בשטחי אומת הנאוואחו, שמשתרעת על פני חלקים מאריזונה, ניו מקסיקו ויוטה, בדרום מערב ארצות הברית, התגלו מרבצי אורניום נרחבים. אלפים מבני הנאוואחו השתלבו בעבודה במכרות. איש לא הזהיר אותם מפני הסכנה הבריאותית שכרוכה בחשיפה לאורניום, ולגז הרדון, שנוצר מדעיכת האורניום. כעשרים שנה אחרי תחילת העבודה התפתחה בקרב הפועלים תחלואה, בעיקר סרטן ריאות, באחוזים גבוהים. כאשר כריית האורניום הפכה לרווחית פחות, בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20, עזבו בעלי המכרות את האזור לא מטופל, עם יותר מאלף מכרות פתוחים, שהמשיכו לזהם את האדמות והמים. בשנות ה-90 ל המאה ה-20 הכירו השלטונות האמריקניים באחריותם ופסקו פיצויים לנפגעים. נכון לשנות ה-20 של המאה ה-21, השלטונות המקומיים והפדרליים מטפלים עדיין בטיהור פסולת רדיואקטיבית ממאות מכרות לא מטופלים.
היסטוריה עריכה
בשנת 1944 החלה כריית אורניום, במסגרת פרויקט מנהטן של הצבא האמריקני. ברמת קולורדו, שכוללת גם את כל שטחי אומת הנאוואחו, התגלו מצבורים עצומים של אורניום. בשנת 1948 הבטיחה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית (AEC) לרכוש את כל עפרות האורניום הנכרות בארצות הברית, במחיר גבוה, מה שהביא לשגשוג כלכלי באזור ובקרב הילידים בני הנאוואחו, שעד אז לא נטלו חלק בכלכלה הכלל-אמריקנית.[1] בין השנים 1944 ל-1989 הוקמו יותר מאלף מכרות באמצעות חוזי חכירה בשמורה. 3.9 מיליון טונות של עפרת אורניום נכרו מההרים והמישורים,[2] ו-3,000 עד 5,000 בני נאוואחו עבדו במכרות.[3] רבים נדדו ממקומות מרוחקים, לא פעם עם בני משפחותיהם. רבים בנו בתים מסלעים שנלקחו מתוך המכרות, וצרכו את המים שנבעו במכרות לשתייה, לרחצה ולכביסה.
כאשר החלה הכרייה האינטנסיבית, כבר היה ידוע בעולם הקשר הברור בין כריית אורניום, התוצרים הרדיואקטיביים שלו ותחלואה בסרטן.[4] החברות הפרטיות שניהלו את המכרות והוועדה לאנרגיה אטומית לא דיווחו לעובדי הנאוואחו על הסכנות הבריאותיות והסביבתיות של האורניום, ולא דאגו למזער את הזיהום באמצעות אוורור ראוי. יתר על כן, בשנת 1951, יזמו שירותי בריאות הציבור האמריקניים מחקר על ההשפעות הבריאותיות ארוכות הטווח של העבודה במכרות של רמת קולורדו ולא דיווחו לכורים עצמם. איש מ-4,000 הכורים מקרב הנאוואחו לא היה מודע לכך שהוא חלק מניסוי, גם לא לכמויות החריגות במיוחד של גז הרדון שנוצר במכרות שבהם עבדו. הוועדה לאנרגיה אטומית יידעה את עורכי המחקר על ההשלכות הבריאותיות שעלולות להיווצר כתוצאה מן החשיפה לרדון, אבל מאחר שבעת ההיא טרם התגלתה תחלואה בפועל בקרב העובדים, איש לא הזדעק.[5]
במהלך שנות ה-70 ירדה הרווחיות של כריית האורניום באופן חד, ובעלי המכרות נעלמו כלעומת שבאו, משאירים מכרות פתוחים ופסולת כרייה מפוזרת בחוץ.
האסון בצ'רץ' רוק עריכה
ב־16 ביולי 1979, כשפעילות הכרייה הצטמצמה מאוד, התרחש אסון אקולוגי, שהיה תוצאה של הפעילות בעבר: התמוטטות של סכר מעל בריכת הפסולת באחד ממפעלי האורניום בצ’רץ' רוק, ניו-מקסיקו. האירוע נחשב לתאונה הרדיואקטיבית הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית. יותר מ־1,000 טון של פסולת רדיואקטיבית ו־93 מיליון גלונים של מי שפכים חומציים ורדיואקטיביים זרמו לנהר פואֶרקו (Puerco River). המזהמים נסחפו לאורך 130 ק"מ במורד הזרם, עד למחוז נאוואחו שבאריזונה. השיטפון סתַם מערכות ביוב ופגע באקוויפרים הסמוכים. התושבים שחיו סמוך לאתר הכרייה היו כמעט כולם בני שבט הנאוואחו שמסתמכים על נהר פוארקו כמקור המים העיקרי שלהם. מדינת ניו-מקסיקו אמנם דווחה לאוכלוסייה המקומית על התאונה, אבל רק בשפה האנגלית, שרוב אומת הנאוואחו הילידית אינה שולטת בה.
באוגוסט 1979 שלח יו"ר ועדת החירום של מועצת אומת הנאוואחו מברק למושל ניו-מקסיקו, בבקשה להכריז על מצב חירום ולהגדיר את האזור כאזור אסון – הבקשה נדחתה.
במשך כשנתיים דאגה הממשלה להוביל מים חלופיים לשמורה במכליות, אך לאחר שנתיים, כשהשירות נפסק, נאלצו החקלאים לשוב ולהשתמש במי הנהר המזוהמים ומלאי הקרינה להשקיית העדרים והגידולים החקלאיים.[6]
מאז 1988, המכרות הישנים עוברים טיפול וניקוי, אך חלק ניכר מהם עדיין לא טופלו והם מהווים עדיין סיכון סביבתי ובריאותי לקהילות נאוואחו. בשנת 1990, העביר הקונגרס האמריקאי חוק פיצויים בגין חשיפה לקרינה, כדי לטפל במקרים של נזקי אורניום ולספק את הפיצויים הדרושים, אבל חלפו עוד כמעט שני עשורים עד שדרישת הפיצויים של בני אומת הנאוואחו נענתה בפועל.
ב-29 באפריל 2005, חתם נשיא אומת נאוואחו על חוק האוסר על כרייה ועיבוד של אורניום באדמות אומת נאוואחו.[7]
התגברות התחלואה ותגובת בני הנאוואחו עריכה
בשנות ה-60 של המאה ה-20, כעשרים שנה לאחר תחילת החשיפה לרדון, התגברה התחלואה של סרטן ריאות בקרב עובדי המכרות. המחקר המתמשך של שירותי בריאות הציבור היה הראשון שחשף את התחלואה הגבוהה שמתפתחת בקרב הכורים.[8]
במקביל, גם הכורים ובני משפחותיהם החלו לבדוק את הסיבות שגרמו לעלייה בתחלואה, שכללה – בנוסף למקרי הסרטן – גם מחלות נוספות, כגון פנאומוקוניוזיס (מחלת ריאות הנגרמת משאיפת אבק), שחפת, מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), וכן מחלות דם.[7] עצם המגורים בקרבת מפעלי האורניום גרמו לעלייה במאות אחוזים במומים מולדים, סרטן ריאות, לוקמיה, ובסרטן כליות וקיבה.[9]
ב-1969, הגדירה הממשלה האמריקנית רמה סטנדרטית של ראדון המותרת במכרות – 3 WL (יחידת מידה של ראדון) – בהשוואה ל-30 עד 150 WL שהעובדים היו חשופים להם עד אז. לרבים, זה היה מאוחר מדי.[8] גם היום, בכל ליטר מים בשטחי המחיה של אומת הנאוואחו יש בממוצע 90 מיקרוגרם של אורניום, באזורים מסוימים עד 700 מיקרוגרם לליטר, בעוד שהכמות שנחשבת בטוחה, על פי הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית, היא 30 מיקרוגרם לליטר. התוצאה היא נזק לכליות, שאינן מסוגלות לסנן את האורניום מן הדם.[10]
אלמנות הכורים ששילמו את המחיר הכבד, היו הראשונות מקרב האומה שהבינו מהו המקור לתחלואה. הן יסדו תנועה עממית של מחאה, שהתגברה והלכה עד להכרה של הקונגרס האמריקני בזכות הכורים לפיצוי, שלושים שנה מאוחר יותר.[8] זה היה מסע לא פשוט לאנשי הנאוואחו, שלא היו מעורים בפוליטיקה ובביורוקרטיה של ארצות הברית, שרובם היו מחוסרים השכלה פורמלית ורבים מהם גם לא שלטו באנגלית. הניסיונות הראשונים של בני האומה להגיש תביעות פיצויים נדחו כולם, אבל העירו את תשומת לבה של התקשורת, ובעקבותיה את זו של הציבור, לתביעותיהם. בשנת 1979 היה הסנטור טד קנדי הראשון שניסה לקדם הצעת חוק לפיצויי קרינה, ונכשל. הצעות חוק דומות נפסלו גם הן שוב בשוב בעשר השנים הבאות.[7]
חוק הפיצויים עריכה
באוקטובר 1990, 45 שנה לאחר שהחלה הפעילות המוגברת במכרות האורניום ו-30 שנה לאחר שהתברר האסון הבריאותי שהביאה איתה, עבר בבית הנבחרים האמריקני חוק פיצויים בגין חשיפה לקרינה. החוק כלל התנצלות, ופיצוי כספי לאנשים שחלו בסוגי סרטן מסוימים ובמחלות קשות נוספות בעקבות החשיפה לקרינה שנפלטה במהלך ניסויי נשק גרעיני אטמוספיריים מעל הקרקע, או בעקבות חשיפה תעסוקתית לקרינה במסגרת עבודתם בתעשיית האורניום בתקופת המלחמה הקרה.
אלא, שהפיצוי היה כרוך בהמצאת מסמכים רשמיים כגון רישיונות נישואין ותעודות לידה – מסמכים שרבים מבני אומת הנאוואחו לא החזיקו. כלומר, האוכלוסייה הנפגעת העיקרית לא פוצתה. חלפו עוד עשר שנים עד שהחוק תוקן והורחב, כך שכלל גם רבים מאומת הנאוואחו שתביעותיהם נדחו בעבר. יתר על כן, הוטל איסור על כריית אורניום בשטחי שמורת הנאוואחו.[7]
מאמצים לטיפול ולניקוי המכרות ישנים עריכה
בין השנים 1994–2007, מיפו הסוכנות להגנת הסביבה של ארה״ב (EPA) והסוכנות להגנת הסביבה של אומת הנאוואחו יותר מאלף מכרות האורניום שנותרו פתוחים ומוקפים פסולת רדיואקטיבית הרסנית, ואיימו על בני אומת הנאוואחו.[11] בנוסף לכך, מיפו שני הגופים בתים שנבנו בסלעים מן המכרות, תוך כוונה לטהר או לבנות אותם מחדש. מאז תחילת המיזם, זוהו וטופלו יותר מאלף בתים.[12] ועדיין, נכון לקיץ 2025, נותרו מאות מכרות פתוחים ויותר ממיליון קוב של פסולת.[13]
הערות שוליים עריכה
- ^ Doug Brugge, Rob Goble, The history of uranium mining and the Navajo people, American Journal of Public Health 92, 2002-09, עמ' 1410–1419 doi: 10.2105/ajph.92.9.1410
- ^ Judy Pasternak, A peril that dwelt among the Navajos, Los Angeles Times, 2006-11-19 (ב־English)
- ^ Geoffrey H. Fettus Matthew G. McKinzie Natural Resources Defense Council, [https://www.nrdc.org/sites/default/files/uranium-mining-report.pdf Nuclear Fuel’s Dirty Beginnings Environmental Damage and Public Health Risks From Uranium Mining in the American West], 2012
- ^ National Research Council (US) Committee on the Biological Effects of Ionizing Radiations, Epidemiological Studies of Persons Exposed to Radon Progeny, National Academies Press (US), 1988. (בEnglish)
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Doug Brugge, Jamie L. deLemos, Cat Bui, The Sequoyah corporation fuels release and the Church Rock spill: unpublicized nuclear releases in American Indian communities, American Journal of Public Health 97, 2007-09, עמ' 1595–1600 doi: 10.2105/AJPH.2006.103044
- ^ 1 2 3 4 Susan E Dawson and Gary E Madsen, Half Lives & Half-Truths: Confronting the Radioactive Legacies of the Cold War, Santa Fe: Santa Fe: School For Advanced Research, 2007, עמ' 117-143
- ^ 1 2 3 Brugge, Dooug, Timothy Benally, Esther Yazzie-Lewis, The Navajo People and Uranium Mining, Albuquerque: University of New Mexico Press, 2006
- ^ Susan Dawson, Navajo Uranium Workers and the Effects of Occupational Illnesses: A Case Study, Human Organization 51 (4), 1992, עמ' 389–97
- ^ REG 09 US EPA, Water Sampling Results in the Navajo Nation, www.epa.gov, 2016-06-30 (ב־English)
- ^ U.S. Environmental Protection Agency, Abandoned Uranium Mines and the Navajo Nation Navajo Nation AUM Screening Assessment Report And Atlas With Geospatial Data, 2007
- ^ OECA US EPA, Negotiating Superfund Settlements, www.epa.gov, 2013-05-03 (ב־English)
- ^ Office of Public Affairs | United Nuclear Corporation and General Electric to Perform $63M Cleanup of Uranium Mine Waste at Northeast Church Rock Mine and UNC Mill Sites in New Mexico and Navajo Nation | United States Department of Justice, www.justice.gov, 2025-08-11 (ב־English)