יורקיה חייבי
פעולות נוספות
| קובץ:Yorkia haibi.jpg | |
| לידה | תימן תימן |
|---|---|
| פטירה | 1995 |
| תקופת פעילות | 1934–1960 (כ־26 שנים) |
| עיסוק | רקדנית, כוריאוגרפית וחוקרת |
| בן זוג | שמעון גנס |
| ילדים | נעמי גנס |
יוֹרְקִיָה חַיְבִּי הייתה רקדנית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת ישראלית, חוקרת ומשמרת יסודות הריקוד התימני. מחלוצות בנות העדה שהעלו ריקודים תימניים על הבמה במסגרת תוכניות יחיד, רסיטלים ונשפים ברחבי ישראל ובמדינות נוספות. בעבודתה שילבה מוטיבים מזרחיים, במיוחד מהווי היומיום של העדה התימנית בכלל ושל האישה התימנית בפרט, אגדות המזרח, שרידי אומנות עתיקים, סיפורי התנ"ך ומחולות ישראליים.[1]
ביוגרפיה עריכה
יורקיה (תורק'יה) חייבי עלתה לארץ ישראל עם משפחתה מתימן בהיותה בת ארבע. עם הגיעם ארצה, השתכנה המשפחה בכרם התימנים. מגיל צעיר התבלטה יורקיה בנטיותיה האומנותיות ובגיל שתים עשרה החלה להשתלם ביסודות הריקוד והמחול אצל המורות רינה ניקובה, יהודית אורנשטיין, עדה טריינין וגרטרוד קראוס. בהמשך השתתפה כסולנית בסיור ההופעות של רינה ניקובה ולהקתה ברחבי אירופה. במהלך הסיור שכללה את יכולותיה כרקדנית.[2]
ראשית דרכה כרקדנית וכוריאוגרפית עריכה
עם שובה ארצה, בשנת 1936, הקדישה יורקיה שש שנים בחקר יסודות הריקוד התימני על מנת להעלות תוכנית ריקודים מזרחיים ותנ"כיים.[3] בתוך כך ייסדה את "להקה למחול וזמר" בסטודיו שהקימה, אשר הכשיר תלמידות ללהקה בהובלתה. הלהקה נוסדה מתוך רצון לבטא את החיים המתרקמים בארץ ישראל ולהעלות על הבמה את הריקוד והשירה מתוך אוצרותיו העשירים של הפולקלור התימני. שאיפתה להיות שחקנית נגוזה כאשר לא צלחה את הבחינות בתיאטרונים "הבימה" ו"לי לה לו" משום מבטאה העברי שהדגיש את המילים במילרע ושהיה לה לרועץ. בראשית שנות הארבעים החלה לפקוד את קפה "קנקן". שם פגשה בחבורת "מחברות לספרות" אשר אימצה אותה לשורותיה ובעיתונאי שמעון גנס שנישא לה.[4] חייבי המשיכה להופיע כסולנית באירועים ומופעים שונים, ובהם בנשף אמנים לצד חברי תיאטרון "המטאטא", שנערך בקולנוע "אסתר" בתל אביב, "אחינו התימנים" - תרומתם של בני העדה ליישוב, לצד סעדיה דמארי, שושנה דמארי, רחל נדב ונעמי צורי. מלחמת העולם השנייה קטעה את קריירת הריקוד שלה ובשל מחסור כספי בחרה להתגייס כמתנדבת בצבא הבריטי. עם סיומה השתתפה באירוע "חג הניצחון", יחד עם אמני התקופה.
בשנת 1945 נערכה הופעת הבכורה של "להקה למחול וזמר" באולם תיאטרון "אוהל". התוכנית כללה את יורקיה ובנות הסטודיו, להקה בוכרית ואת האחים אליעזרוב. לצד ההופעות בתל אביב, בין היתר באולם "מוגרבי", "בית ציוני אמריקה", "תיבת נוח" ואולם ימק"א בירושלים, הושם הדגש להופעות ביישובי עולים. במקביל למופעים הפומביים, התארחה הלהקה ב"גלי צה"ל" בסדרת הופעות שירה וזמר[5]. באותה תקופה הקימה חייבי להקת מחול מזרחית נוספת ויוצגה על ידי האמרגן משה ואלין. להקתה של חייבי בהרכבה המלא זכתה להכרה ולשבחים, כולל ממרתה גראהם, שביקרה בישראל ב-1956. עוד באותה השנה נשלחה יורקיה לסיבוב הופעות בארצות הברית, מטעם המגבית המאוחדת, בהמלצתה של בת שבע דה רוטשילד.
ההצלחה הבין-לאומית עריכה
לאחר שורת רסיטאלים למחול והופעות בשירי תימן שנערכו באולמות שונים, בניו יורק, פנסילבניה ומסצ'וסטס וזכו לסיקור תקשורתי ולביקורות טובות, הוזמנה יורקיה להופיע על במת הקרנגי הול, ובכך הייתה לרקדנית הישראלית הראשונה שקיימה רסיטל באולם זה.[6][7][8] בנוסף העבירה כיתות אמן במוסדות חינוך ואמנות, שבהן הדגימה את המחול התימני והתנ"כי, והשתתפה בסדרת שירי תימן ששודרה ברדיו ניו יורק. סדרה זו הוקלטה על גבי תקליטים והופצה לשידור בעשרים תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית. סמוך לחזרתה ארצה, לאחר כשנה וחצי של הופעות, העלתה רסיטל באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת ניו יורק (NYU), בו נכחו כאלף צופים, ביניהם ראשי מוסדות, פרופסורים, אמנים וסטודנטים.[9] במהלך הסיור נולדה בתם היחידה של יורקיה ושמעון גנס, נעמי. עם שובה ב-1958, נערכה לכבודה מסיבת עיתונאים ב"בית סוקולוב", בה ציינה כי היא מתעתדת להקים בית ספר למחול מזרחי ומודרני, [10] אך לפני כן יצאה למסע הופעות נוסף בארצות הברית ובאירופה. לבסוף נשארה חייבי בניו יורק, שם התגוררה בקווינס. למעט ביקור קצר בישראל בשנת 1967, המשיכה את חייה בארצות הברית. עם הזמן, כשהופעותיה פחתו, החליטה להשלים תואר דוקטור בספרות אנגלית והיסטוריה והפכה למחנכת, כדי לפרנס את עצמה ואת בתה.[11]
בשנת 1995 הותקפה יורקיה חייבי בתחנת סאבווי בניו יורק על ידי שני נערים שניסו לחטוף את תיקה. כעבור זמן קצר נפטרה והובאה למנוחת עולם בהר המנוחות.[12]
כשלושים שנה לאחר מותה נחשפו סיפורה ופועלה בספר "הבית בקצה הים" מאת אחייניתה, נאוה גד, רומן בעל יסודות ביוגרפיים.
קישורים חיצוניים עריכה
- ערב מחול של יורקיה חייבי. עיתון על המשמר 21 במאי 1947, עמ' 2
- מחולות המזרח של יורקיה חייבי. עיתון דבר 11 ביולי 1952, עמ' 6
- להקת יורקיה חייבי. עיתון על המשמר 4 במאי 1956, עמ' 8
- יורקיה חייבי ולהקתה. עיתון דבר 4 במאי 1956, עמ' 6
- יורקיה חייבי ולהקתה, פולקלור תימני במחול. עיתון דבר 15 ביוני 1956, עמ' 13
- יורקיה חזרה. עיתון חרות 30 ביוני 1958, עמ' 3
הערות שוליים עריכה
- ^ אליפז, יורקיה חייבּי ולהקתה – פולקלור תימני במחול, דבר, עמ' 24, 15 ביוני 1956
- ^ האישה באומנות - יורקיה חייבי, עיתון דבר, 8 ביולי 1958, עמ' 3 באתר הספרייה הלאומית
- ^ מחולות מזרחיים ליורקיה חייבי, עיתון על המשמר, 18 ביוני 1945, עמ' 3 באתר הספרייה הלאומית
- ^ נאוה גד הבית בקצה הים, הוצאת אמנות הסיפור, 2025 עמ' 111-117
- ^ שידורי גל צה"ל, עיתון במחנה, 4 ביולי 1956, עמ' 16
- ^ יורקיה חייבי בקארנגי הול, עיתון הבוקר, 10 במאי 1957, עמ' 5 באתר הספרייה הלאומית
- ^ מופע מחול וזמר של יורקיה חייבי, עיתון הבוקר, 28 בנובמבר 1958, עמ' 8 באתר הספרייה הלאומית
- ^ ישראלית בקרנגי הול, עיתון דבר, 10 במאי 1957, עמ' 11 באתר הספרייה הלאומית
- ^ הרקדנית חייבי בתוכנית חדשה, עיתון דבר, 12 בנובמבר 1958, עמ' 4 באתר הספרייה הלאומית
- ^ י. חייבי תפתח בית ספר למחול, על המשמר, עמ' 3, 12 בנובמבר 1958
- ^ נאוה גד הבית בקצה הים, הוצאת אמנות הסיפור, 2025 עמ' 199-197
- ^ נאוה גד הבית בקצה הים, הוצאת אמנות הסיפור, 2025 עמ' 209-205