Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

יוהנה אלטפטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
יוהנה אלטפטר
קובץ:Person altvater1.jpg
מקום מגורים מינדן, לודמיר
כינוי פרוייליין האנה
ידוע בשל רצח יהודים
תקופת פעילות 1941–1943 (כשנתיים)

יוהנה אלטפטר-צלה (בגרמנית: Johanna Altvater- Zelle;‏ 1920[1]-2003) הייתה פושעת מלחמה נאצית.

ביוגרפיה עריכה

יוהנה אלטפטר נולדה במינדן שבמערב גרמניה למשפחת פועלים; אביה שימש כמנהל עבודה בבית יציקה מקומי. היא למדה בחטיבת ביניים לבנות והצטרפה לנוער ההיטלראי, שם בלטה בפעילותה והוגדרה לימים כאחת הנשים "האמיצות והחזקות" ו"נושאת הדגל של ההשקפה הנאציונל־סוציאליסטית".[2]

בעיירתה השתתפה באגודת הנערות הגרמניות בגיוס חברות חדשות מבתי הספר המקומיים, בעקבות כך גם צוותי ההוראה החלו לשתף פעולה עם המפלגה הנאצית ולסייע לפעילותה.[2]

בין השנים 1935–1938 עברה הכשרה כמזכירה עסקית בחברה לייצור מכונות. הממונה עליה תיאר אותה כ"דייקנית, חרוצה, ישרה ולהוטה לעבוד". בעקבות המלצתו קיבלה משרה כקצרנית במנהל העירוני של מינדן, אך מהר מאוד גילתה חוסר סיפוק בעבודתה המשרדית.[2]

אלטפטר חיפשה הזדמנות להתקרב למוקדי הפעילות הצבאיים במלחמה. על אף ניסיונות השכנוע להישאר בתפקידה, החליטה לעזוב. היא הבינה כי חברות במפלגה הנאצית עשויה לפתוח בפניה אפשרויות תעסוקה חדשות, ייתכן באזורים שסופחו בפולין, והצטרפה למפלגה בינואר 1941.[2]

כעובדת פקידותית ונחושה, נחשבה אלטפטר למועמדת אידיאלית לשירות מחוץ לגרמניה. היא נשלחה על ידי משרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח לאוקראינה, ועברה לשם מיד.[2]

בגיל 22 הגיעה לעיר הגבול האוקראינית-פולנית וולודימיר-וולינסקי, עיר בת כ-30,000 תושבים. אף שהוראות "הפתרון הסופי" לא נגעו אליה, היא לקחה חלק פעיל בביצוע המדיניות. ב-16 בספטמבר 1942 נכנסה אלטפטר לגטו ופנתה לשני ילדים יהודים - ילד בן שש ותינוק - שהתקרבו אליה בעקבות פיתוי בממתק. היא הרימה את הפעוט בזרועותיה והטיחה את ראשו בקיר, ולאחר מכן השליכה אותו חסר החיים לרגלי אביו, אביו לאחר המלחמה אמר: "מעולם לא ראיתי סאדיזם כזה מצד אישה, לעולם לא אשכח זאת". כונתה לעיתים "פרוייליין האנה".[2]

במהלך חיסול הגטו, צפה המפקד הגרמני של מחנה השבויים הסמוך באלטפטר לבושה במכנסי רכיבה דוחפת יהודים אל משאית. היא הסתובבה בגטו, מצליפה בשוט ומנסה להשליט סדר, הוא תיאר את צורת עבודתה כ"רועת בקר". היא נכנסה לבית חולים מאולתר, גרמה למותם של ילדים על ידי השלכתם מהמרפסת ופגעה קשה באחרים, במהלך משפטה אמר אחד הניצולים ש"ההרגל הנתעב" שלה היה רצח ילדים.[2]

עד אחד העיד כי אלטפטר לעיתים פיתתה ילדים בממתקים וירתה בהם באמצעות אקדחה שהיה "כסוף קטן". חלק מהעדים העלו את האפשרות כי הייתה בזוגיות עם המפקד המקומי ווסטרהיידה. במהלך חיסול הגטו, שבו נרצחו כ-15,000 יהודים, השתתפה אלטפטר בחגיגה, תוך שהיא אוכלת ושותה כאשר ברקע מושמעת מוזיקה ונשמעות יריות.[2]

במחצית הראשונה של 1943 ארגנו וסטרהיידה, קלר ואלטפטר ירי המוני נוסף, שבו נרצחו כ-1,200 יהודים מהגטו ומהסביבה.[2]

בסוף 1943, לפני סגירת המשרד בווולודימיר-וולינסקי, חזרה אלטפטר לרייך. היא שירתה כמזכירתו האישית של פקיד בכיר במחוז, והועברה ללוּצק, בירת האזור, מסיבות משמעתיות.[2]

לאחר שעזבה את אוקראינה בחג המולד של 1943, שבה לעבודה במנהל העירוני של מינדן בתפקיד משרדי שגרתי.[2]

לאחר השואה עריכה

לאחר המלחמה לא נחקרה ברצינות על מעשיה במזרח. במסמכי הדה-נאציפיקציה נכתב עליה: "היא יכולה לעבוד ולהביא תועלת", ובהמשך קודמה לתפקיד עובדת סעד בתחום הנוער במנהל העירוני.[2]

אף לאחר השואה השתתפה אלטפטר במפגשי חברה של נאצים. רבים מהם היו בגילאי עשרים־שלושים ולא ראו במשטר הנאצי כמשטר פשע; הם נמנעו מכל חשבון נפש ביקורתי לגבי עברם.[2]

בשנת 1953 נישאה אלטפטר ושם משפחתה השתנה לצלה. בעלה עבד במשרד הנוער המחוזי בעיר השכנה דטמולד והתקדם בסולם הדרגות של המנהל העירוני. אלטפטר-צלה הקדישה את זמנה לטיפול בילד מאומץ בן שש, ודאגה למימונו בפנימייה. כשהילד התבגר הוא נכח במשפטה ותמך בה.[2]

ב-17 בספטמבר 1978 החלו נגדה הליכים משפטיים. בהיסטוריה של הפעילות נגד פושעי מלחמה נאצים במערב גרמניה זכה המשפט שלה לסיקור רחב. במהלך שנות השישים הציגו עשרות ניצולי שואה מישראל, מארצות הברית ומקנדה עדויות על אישה גרמנייה בשם הָאנָה (הכינוי בו הייתה מוכרת). גם עדים לא־יהודים ממזרח גרמניה, פולין ואוקראינה מסרו עדויות.[2]

הניצולים, ששאפו לצדק בעקבות רצח ההמונים בוולודימיר-וולינסקי - שבו נרצחו כ-20,000 יהודים לפי הערכות - זיהו ארבעה פושעים עיקריים, אף על פי שעשרות אחרים היו מעורבים באופן ישיר. יוהנה אלטפטר, שכונתה "פרוייליין האנה", הייתה בין הארבעה. הזיהוי היה כ-20 שנה לאחר המאורעות.[2]

במשפט פלילי שנערך בבילפלד, הואשמו אלטפטר-צלה וּוסטרהיידה ברצח ובשותפות לרצח של כ-9,000 יהודים במהלך חיסולי גטאות ואירועי ירי המוני בספטמבר ובנובמבר 1942. שני הנאשמים נתפסו כאחראים ליישום מדיניות שגרמה למחסור חמור, לאובדן רכוש ולמותם של אזרחים.[2]

לפי החוק הגרמני, כדי להרשיע ברצח, נדרש היה להוכיח קיומה של אכזריות יתרה, התנהגות תחבלנית ומניעים פסולים, כגון שנאה גזעית. במסגרת הערכת מידת האשמה העדיף בית המשפט מסמכי ראיות על פני עדויות ניצולים.[2]

במהלך המשפט הציגה אלטפטר עצמה כאישה רגישה שסלדה מאלימות, והודתה כי הייתה עדה לפעולות גירוש אך שמעה על ירי בלבד. היא טענה שבזמן המלחמה הייתה צעירה ומזכירה שנשלחה למזרח, אך תיאורים עיתונאיים סתרו זאת והצביעו על חיוכה בבית המשפט בעת שמיעת עדויות על מעשיה, כולל פיתוי ילדים בממתקים, ירי בהם והשלכתם ממרפסות.[2]

התובע דרש לגזור מאסרי עולם והוצאת צו מעצר מיידי על הנאשמים, אך בקשותיו נדחו. השופט ד"ר פאול פּיפר נימק את הזיכוי ב"חוסר ראיות מספקות". פסק הדין ניתן בנובמבר 1979 וגרם למחאה ציבורית שכללה הפגנה של כ-800 איש במרכז העיר, בעיקר על ידי ארגון קורבנות הנאצים. לפי ונדי וולר הסתייגות השופטים מהטלת עונשים על נאשמים נאצים נחשבת לגורם מרכזי בזיכוי. למרות עדויות מפורטות ומסמכים מתקופת המלחמה שמיקמו את הנאשמים בזירות הפשע, בסופו של דבר זוכו צלה וּוסטרהיידה.[2]

במהלך ערעור ביולי 1980, בית המשפט העליון הפדרלי החליט לפתוח מחדש את התיק. נקבע כי השופט פּיפר לא שקל כראוי את הראיות, לא נתן משקל מספק להצהרות העדים, ולא לחץ מספיק על הנאשמים ובמיוחד על יוהנה אלטפטר-צלה. ההליך הועבר לדורטמונד, ומנהל התביעה הרמן וייסינג, שלא הצליח להשיג הרשעה במשפט הראשון, גייס עשרים עדים נוספים בעזרת משטרת ישראל, מרכז שמעון ויזנטל ועוד.[2]

המשפט הסתיים בנובמבר 1982, כאשר אף התובע ביקש לזכות את הנאשמים, בשל "ספקות לגבי אמינותם של הקורבנות ששרדו". וייסינג ציין כי עשרות העדים דיברו אמת, אך עדויותיהם אינן ראיות אובייקטיביות. אף על פי שהאנטישמיות שלהם הייתה ברורה, לא נמצאו ראיות מספקות להרשעתם ברצח. בעקבות הזיכוי השני נרשמה שוב מחאה ציבורית וגלי ביקורת בעיתונות הגרמנית והבינלאומית. לפי ונדי לוור הזיכוי נבע מחוסר ראיות כתובות מתקופת המלחמה, אף על פי שהתובע האמין שהיא הרגה באכזריות ילדים יהודים והודתה שהלכה מיוזמתה לחיסול הגטו. המשפט המחיש את הקושי של מערכת המשפט הגרמנית להטיל אחריות פלילית על פושעי מלחמה נאצים לאחר המלחמה. לדבריה מדובר במצב אבסורדי שדברי עשרות עדויות עדים לא נחשבו לאסמכתאות מספקות.[2]

נפטרה בשנת 2003. על משפטה ועברה האנצי מסופר בשני סרטים תיעודיים.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Johanna Altvater, WW2DB (ב־English)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 ונדי לוור, רוצחות בשירות היטלר, מאנגלית: עפר קובר, הוצאת מטר, 2014 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק"
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=יוהנה_אלטפטר&oldid=1000871"