יהודי פרנמבוקו ורסיפה
פעולות נוספות
יהודי פרנמבוקו ורסיפה היו צאצאי יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל שהיגרו לברזיל ההולנדית וצאצאי הנוצרים החדשים שהיגרו מפורטוגל ל"עולם החדש" לאחר גילוי ברזיל על ידי הפורטוגזים.
פרנמבוקו (בפורטוגזית: Pernambuco) היא מדינה באזור הצפון מזרחי של הפדרציה של ברזיל. רסיפה (בפורוגזית: Recife), השוכנת על החוף המערבי של האוקיינוס האטלנטי, היא בירת מדינת פרנמבוקו ואחת מערי הנמל הגדולות של ברזיל.
רקע היסטורי ומדיני עריכה
ב-22 באפריל 1500, הגיע צי בפיקודו של הנווט הפורטוגלי פדרו אלוורש קברל לאזור שליד הר פסקואל ביבשת אמריקה הדרומית. מכוח חוזה טורדסיאס, שנחתם בין ספרד לפורטוגל בשנת 1494, האזור עבר לשליטת פורטוגל.
באותה עת חיו באזור שבטים מקומיים שהתמחו בגידול "עץ הברזיל" המשמש לייצור צבע אדום מיוחד. הפורטוגזים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי של המקום, ובשנת 1535 הקימו בו את הקפיטניה של פרנמבוקו, אותה העבירו לשליטתו של דוארטה קואליו. הוא קבע את בירת הקפיטניה בעיר אולינדה ובשנת 1537 יסד את הנמל המסחרי הראשי ברסיפה הסמוכה, אז עיירת דייגים קטנה. דוארטה קואליו התחיל ביישוב אינטנסיבי של המקום במהגרים פורטוגזים, ביניהם אנוסים (או נוצרים חדשים כפי שכונו על ידי הכנסייה), שנשארו בפורטוגל לאחר גירוש היהודים בשנת 1497, וראו בהתיישבות ב"עולם החדש" הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי.[1]
ואכן, תוך שנים ספורות הפכה הקפיטניה של פרנמבוקו ליצואנית של קנה סוכר, כותנה ועץ הברזיל, ובתחילת המאה ה-17 הייתה ליצרנית הסוכר העשירה והגדולה ביותר בעולם. רסיפה, הפכה לנמל הפעיל ביותר בברזיל הפורטוגזית.[2] בעזרת קשריהם העסקיים והאישיים בפורטוגל, באמסטרדם ובאנטוורפן הקימו הנוצרים החדשים רשת סחר טרנס-אטלנטית מצליחה ביותר. באנטוורפן ובאמסטרדם פעלו חברות סחר, מחסנים ומרכזים פיננסיים שהוקמו על ידי יהודים, צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל ונוצרים חדשים שמוצאם מספרד ומפורטוגל. הנוצרים החדשים בקפיטניה של פרנמבוקו שמרו גם על קשר עם סוחרים בעיר הנמל פורטו השוכנת על החוף המזרחי של האוקיינוס האטלנטי. עד שנת 1595 הפכו הנוצרים החדשים שהתגוררו באנטוורפן למפיצים הכמעת בלעדיים באירופה של התבלינים המיובאים מהודו הפורטוגזית ושל ההסוכר המיובא מברזיל הפורטוגזית.
בין השנים 1619-1604 עברו נוצרים חדשים מפרנמבוקו לאמסטרדם ולאנטוורפן וחזרו שם ליהדות. בביקור שערכה האינקוויזיציה בין השנים 1618-1619 התברר שהנוצרים חדשים בפרנמבוקו נמצאים בקשר אישי הדוק עם יהודי אמסטרדם, קשר שחרג מהמסגרת המקובלת של קשרים עסקיים.
הקמת ברזיל ההולנדית עריכה
בדצמבר 1629 שלחה חברת הודו המערבית ההולנדית צי של שישים ושבע ספינות עליהן כשבעת אלפים חיילים בפיקודו של האדמירל הנדריק לונק כדי לכבוש את פרנמבוקו. בין החיילים היו כארבעים יהודים ספרדים ופורטוגזים וכעשרים יהודים גרמנים. הכוח ההולנדי כבש את העיר אולינדה, בירתה של פרנמבוקו, בפברואר 1630 ובמרץ 1639 את נמל רסיפה. בהמשך כבשה הולנד כמחצית מהשטח שהיה בשליטת פורטוגל. חברת הודו המערבית ההולנדית קבעה את משרדה הראשי ברסיפה ומינתה בשנת 1637 את יוהאן מאוריץ ואן נסאו-זיגן למושל הכללי של האזור הכבוש.[1] הסובלנות הדתית של המושל משכה אל המושבה משקיעים יהודים ופליטים יהודים מאירופה ומצפון אפריקה.[2] היהודים תרמו רבות לבניית העיר החדשה מאוריצשטאד (בהולנדית: Mauritsstad) (פט') על האי אנטוניו ואז, להרחבתה של עיר הנמל רסיפה ואף לבניית הגשר שחיבר בין שתי הערים בסביבות שנת 1640.
הקמת הקהילה היהודית ברסיפה עריכה
יהודי המושבה ההולנדית, שהתיישבו ברובם בעיר הנמל רסיפה ובעיר התאומה מאוריצשטאד שבנייתה החלה בשנת 1638, החלו להתארגן לבניית חיי קהילה. בשנת 1630 רכשו היהודים קרקע להקמת בית קברות יהודי.[3]
הקהילה היהודית "צור ישראל" ברסיפה נוסדה בשנת 1637. בתחילה היהודים לא הורשו לקיים טקסים דתיים בפומבי, לכן התפללו בביתו של יהודי בשם דוד סניור קורונל. בניית בית הכנסת ב"רחוב היהודים" (בפורטוגזית: Rua dos Judeus) (משנת 1879 נקרא Rua do Bom Jesus) החלה רק בשנת 1640 והסתיימה בשנת 1641. יהודי מאוריצשטאד הקימו קהילה נפרדת, "מגן אברהם", והתפללו בביתו של יהודי בשם ישוע ישורון דֶה-הַרו. קהילה זאת לא בנתה בית כנסת ובשנת 1648, כאשר היהודים התחילו לעזוב את העיר בגלל הקרבות בין ההולנדים לפורטוגזים, התמזגה עם קהילת "צור ישראל".[3]
קהילת "צור ישראל" הייתה המוסד העליון שניהל את חיי היהודים במושבה ההולנדית. כל היהודים היו חייבים להירשם בספרי הקהילה ולחתום על כך שהם מקבלים על עצמם את תקנות הקהילה. הקהילה הגנה על היהודית מבחינה משפטית וייצגה אותם מול השלטונות.
בשנת 1638 הגיעו מאמסטרדם לרסיפה שתי ספינות ועל סיפונן 200 יהודים. בשנת 1940 היגיעו לרסיפה 600 יהודים נוספים וביניהם הרב יצחק אבוהב דה-פונסיקה, דמות תורנית מוערכת באמסטרדם, בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שחזרה ליהדות, ששימש כרבה של קהילת "צור ישראל", והרב משה רפאל אגילר, אף הוא בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שחזרה ליהדות, חוקר יהדות, מדקדק ורב מוערך באמסטרדם, אשר שימש כרבה של קהילת "מגן אברהם" וכחזן.
על פי מסמכי הקהילה, מנתה הקהילה בשנת 1645 כ-1,500 איש. הקהילה הפעילה תלמוד תורה וישיבה גבוהה בשם "עץ חיים".[4] הקהילה העסיקה, בנוסף לשני הרבנים, שוחט, שמש ומורה. בין היהודים היו בעלי מטעי קנה סוכר ומפעלים לייצור סוכר. אחרים היו מעורבים בסחר בטבק, אבני חן, עץ הברזיל, וסוכר והיו גם רופאים, עורכי דין, סוחרים ורוכלים.[4]
בשל חשיבותם של היהודים בסחר הטראנס-אטלנטי, נאמנותם להולנד ותמיכתם במאבקה של חברת הודו המערבית ההולנדית לכיבוש ברזיל הפורטוגזית, הוענקו ליהודי פרנמבוקו זכויות רבות מעבר לאלה שהוענקו באותה תקופה ליהודי אמסטרדם, למרות התנגדותם של הסוחרים הנוצרים. בשנת 1637 פנו הסוחרים היהודים יחד עם עמיתיהם הנוצרים לחברת הודו המערבית ההולנדית בבקשה לקבל את אישורה לסחור באופן עצמאי עם הרפובליקה ההולנדית (1795-1581). בקשתם התקבלה והחל משנת 1638 שמרה החברה על המונופול שלה רק בנושא הסחר בעבדים, ייבוא נשק ותחמושת וייצוא עץ הברזיל. היהודים הורשו לעסוק במסחר קמעונאי בשטח המושבה ופוצו על נזקים שספגו בקרבות נגד הפורטוגזים. החל משנת 1645 הם נחשבו לאזרחים הולנדיים שווי זכויות.[1]
במהלך הסכסוך הצבאי שהתנהל בין השלטון ההולנדי לבעלי המטעים הפורטוגזים בין השנים 1654-1645 (אנ'), האוכלוסייה סבלה מרעב ומחלות, רבים נפלו בשבי הפורטוגזי או בקרב. זאת הייתה תקופה קשה מאוד גם עבור היהודים שהתחילו לעזוב את המושבה. משערים שבשנת 1648 מספר היהודים ירד ל-720.
השלטון ההולנדי בברזיל הסתיים ב-26 בינואר 1654, לאחר ניצחונה של פורטוגל בקרב גוארארפיס השני (אנ').
פרנסיסקו בַּרֶטו דֶה מֶנֶזֶש (בפורטוגזית: Francisco Barreto de Menezes) (פט'), אשר מונה למושל החדש של האזור, העניק להולנדים שישה חודשים בהם הם היו אמורים להתארגן ולעזוב את ברזיל. הוא נמנע מלמסור את היהודים לידי האינקוויזיציה ואף סיפק שש עשרה ספינות נוספות כדי לאפשר לכל היהודים ולכל ההולנדים לעזוב את ברזיל.[5] מתוך 600 היהודים שעזבו את רסיפה, 23 נמצאו על ספינה שנפלה בידי שודדי ים ספרדים. לאחר שחרורם, הם הגיעו לניו אמסטרדם, מושבה של ממשלת "הולנד החדשה" באי מנהטן. הם היוו את הגרעין הראשוני להיווצרות קהילת יהודי ניו יורק.
הקהילה היהודית החדשה ברסיפה עריכה
לאחר עזיבת אחרוני היהודים בשנת 1654 לא נשאר זכר לקהילה היהודית ברסיפה. בית הכנסת "צור ישראל" נמכר לאדם מקומי, נהרס ובמקומו נבנה מבנה מסחרי. היהודים התחילו לחזור לברזיל רק לאחר שהאינקוויזיציה הפורטוגזית סיימה את פעילותה בשנת 1821.
הקהילה שהתגבשה בעשור השני של המאה ה-20 כללה מהגרים יהודים מפולין, אוקראינה, בסרביה וליטא, חלקם היו בעלי השכלה גבוהה ודיברו גרמנית ושפות אירופאיות אחרות וחלקם דיברו רק יידיש.
בשנות ה-20 היה הנוער בקהילה פעיל בארגונים “מקס נורדאו” (1925), שביטא את שימור אורח החיים היהודי בקהילה, ו“ויטה קמפנר” (1940) ו“חיים ז’יטלובסקי”, שתמכו ברעיונות תנועת ההשכלה, השומר הצעיר, החלוץ הצעיר ודרור הבונים.[6] כמוכן פעלו בקהילה ארגוני הנשים ויצ”ו, “חלוצות נעמ”ת” ו”עזרה”.[7]
הקהילה הקימה והפעילה שישה בתי ספר, מועדון ספורט, ספרייה וקבוצת תיאטרון יידיש. בית הספר היהודי הראשון, שנוסד בשנת 1918, עדיין פעיל ונקרא, החל משנת 1967, Colegio Israelita Moises Chvarts. לומדים בו 130 ילדים מתוכם רק 70 ילדים הם יהודים. שילובם של תלמידים לא יהודים בכיתות הוא הכרח המציאות, נוכח הצטמצמות הקהילה. כל התלמידים לומדים עברית ומסורת יהודית.[8]
בשנת 1906 נחנך בית הכנסת "שלום אוסינצר" ובשנת 1916 נחנך בית הכנסת שוקרון. מהגרים יהודים שהגיעו לרסיפה מארצות ערב בתחילת המאה ה-20 בנו בית כנסת ספרדי שנסגר בשנת 1950 בשל הידלדלות הקהילה הספרדית.[3]
בשנת 1918 הוקם ברסיפה מרכז קהילתי בו התנהלה פעילות חברתית, תרבותית ודתית. לאחר מספר שינויים, המרכז פועל החל משנת 1969 תחת השם Centro Israelita de Pernambuco, בחסות האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. המרכז מפעיל את בית הכנסת "יצחק שכניק", את בית הספר היהודי מויסס שוורץ ואת תנועת הנוער דרור הבונים.[9]
בית העלמין היהודי ברסיפה, Cemitério dos Israelitas, נחנך ביוני 1926. עד אז קברו היהודים את המתים בבית הקברות הכללי Cemitério do Barro. עצמותיהם הועברו אל בית העלמין היהודי לאחר בנייתו.[7]
משנת 1987 פועל ברסיפה בית חב”ד, בו מרכז ובית כנסת של הקהילה האורתודוקסית.
בשנת 1997 יזם משרד התרבות הברזילאי פרויקט ארכאולוגי שמטרתו שחזור ושימור המרכז ההיסטורי של רסיפה. במהלך החפירות התגלו שרידי בית הכנסת "צור ישראל", שכללו רצפה, חלק מהקירות והמקווה. בשנת 2000 נבנה בית כנסת משוחזר שכלל את שרידי הרצפה והקירות המקוריים. המבנה החדש משמש כבית כנסת, כמוזיאון וכאולם כנסים ומופעי תרבות. במוזיאון המבקרים יכולים לצפות בשכבות השונות של הרצפה שנמצאו בחפירות ובמקווה ההיסטורי.[10]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 Wim Klooster, Communities of Port Jews and Their Contacts in the Dutch Atlantic World, Jewish History 20, 2006, עמ' 129–145
- ^ 1 2 Recife—A City Made by Sugar — Watchtower ONLINE LIBRARY, wol.jw.org
- ^ 1 2 3 P.V. Viswanath, Recife: The Cradle of Jewish America, digitalcommons.pace.edu
- ^ 1 2 Recife – The First Jewish Community In The New World – eSefarad (ב־español)
- ^ The Fair General, Casa de S.A. o Sereníssimo Senhor D. Filipe, Conde do Rio Grande, 2019-12-17 (ב־português)
- ^ דרור הבונים, באתר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
- ^ 1 2 הקהילה היהודית ברסיפה, ברזיל, באתר dbs.anumuseum.org.il
- ^ ברזיל - רסיפה / הרב אליהו בירנבוים, באתר www.daat.ac.il
- ^ CENTRO ISRAELITA DE PERNAMBUCO | Federação Israelita de Pernambuco (ב־português)
- ^ Kahal Zur Israel Synagogue, www.turismojudaico.com