טרואו נקמורה
פעולות נוספות
| פטירה | 15 ביוני 1979 |
|---|---|
| שירות ביטחוני | |
| השתייכות | הצבא היפני הקיסרי |
| דרגה | טוראי |
|
1943–1974 (כ־31 שנים) | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
-he.svg){kind=link}
טראו נקמורה (ביפנית: 中村輝夫, 8 באוקטובר 1919 – 15 ביוני 1979) היה טוראי בצבא היפני הקיסרי, שלחם במלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת יפן וסיום המלחמה בשנת 1945, נותרו קבוצות של חיילים יפניים שהמשיכו להתחבא בג'ונגלים ברחבי אסיה, שלא ידעו על הכניעה או לא האמינו בה. נקמורה היה אחד מהחיילים השורדים היפנים שלא נכנע עד לשנת 1974.
מוצאו של נקמורה הוא מטאיוואן, ושמו במקור הוא אטון פללין. התקשורת הטאיוואנית כינתה אותו "לי גואנג האוי", שם שניתן לו רק לאחר חזרתו למולדת בשנת 1975.
שירות צבאי עריכה
נקמורה נולד בשנת 1919 והצטרף לשורות הצבא הקיסרי בנובמבר 1943. הוא הוצב באי מורוטאי באינדונזיה זמן קצר לפני שבעלות הברית השתלטו עליו בספטמבר 1944 במהלך קרב מורוטאי (אנ'). הצבא היפני הכריז על מותו ב 13 בנובמבר 1944 [1].
לאחר כיבוש האי, נקמורה המשיך לשרוד בו יחד עם חיילים יפנים נוספים לתוך שנות החמישים. בשנת 1956, החליט להתבודד מקבוצת החיילים שנותרה עמו, משום שזממו להורגו, והקים מחנה קטן משלו על האי, שטחו היה 20 על 30 מטרים מגודרים ובמרכזו בקתה, והשתמש בשאריות של ציוד צבאי [2]. קבוצת החיילים התגלתה בשנות החמישים, אך נקמורה רק ב 1974.
איתורו עריכה
בקתתו של נקמורה התגלתה במקרה על ידי טייס מאינדונזיה באמצע שנת 1974. בנובמבר 1974 ביקשה שגרירות יפן בג'קרטה סיוע מממשלת אידונזיה באיתור נעדרים מקרב מורוטאי.
לפי התיאור האינדונזי, באותה שנה, נכנס אזרח אינדונזי בשם לותר גוגה[3][4] אל תחנת משטרה באי מורוטאי ודיווח שיש חייל יפני, מסתתר ביער. השוטר הראשון ששמע את הדיווח, היה Kapten Lawalata. מאוחר יותר התברר לשוטר אחר בשם פיזל בן עבדול עזיז[5], שישנו אדם המכיר את החייל "היפני" ואף התיידד עימו. האדם היה אביו של לותר גוגה, באיצ'ולי[6]. באיצ'ולי הביא לחייל אוכל, כמו: סוכר, מלח, תה ושניהם נהגו לצוד חזירי בר. לטענת השוטר גם לותר גוגה הכיר את טרואו נקמורה והמשיך להיות חבר שלו אחרי מות אביו. לפי תיאור השוטר פיזל בן עבדול עזיז, בשנת 1974, הרגיש לותר גוגה שלא יאריך ימים, ולא היו לו ילדים שיימשיכו לדאוג לנקמורה, ולכן דווח אודותיו למשטרה. בתחילה Kapten Lawalata לא האמין לדווח של לותר גוגה, אבל לאחר שהשוטר דווח ל-Kapten Supardi מפקד בסיס חיל האוויר האינדונזי במורוטאי. המפקד פסק שיש "לאסוף" את נקמורה. המפקד הכין 20 איש למשימה. פיזל, אז בן 24, הוזמן להצטרף למשימה. אותר בעל דרגה דובר יפנית, סרן Hanz Anthony. ציידו אותו בדגל אינדונזיה ודגל יפן, ותמונות של המפגש בין סוהארטו לראש ממשלת יפן תאנאקא קאקואי שהתקיים בינואר 1974. ב-18 בדצמבר 1974 המשלחת יצאה למשימה. הם צעדו ליער ליד הכפר PILOWO שם הסתתר נקמורה ותכננו לשיר את ההמנון היפני כאשר יופיע טרואו נקמורה ולהניף את דגלי יפן ואינדונזיה וכאשר יפגשו את נקמורה יראו לו את תמונות המפגש בין סוהארטו לתאנאקא קאקואי. כאשר הגיעו אל בקתתו, נקמורה לא היה שם. הקבוצה הסתתרה, וכשהוא שב, צרה על הבקתה. נקמורה הופתע וניסה להיכנס אל הבקתה. הקבוצה שרה את ההמנון היפני ונקמורה הזדקף מיד. Hanz Anthony "ארב" לנקמורה. הקבוצה כוונה נשק לעבר נקמורה ופקדה עליו להרים ידיים. נקמורה נכנע למשלחת האינדונזית. Hanz Anthony הודיע לנקמורה כי המלחמה הסתיימה לפני 29 שנה, שיפן נכנעה לבעלות הברית, ושהאי מורוטאי, אזור עצמאי, סופח לאינדונזיה. הראו לנקמורה את תמונת הנשיא סוהרטו שהיה הנשיא באותה עת, והראו לו את תמונת תאנאקא קאקואי ראש ממשלת יפן[7][8]. המשלחת לקחה את נקמורה לבסיס חיל האוויר, שם נבדק ונמצא כי בריאותו מצוינת.
נקמורה הוטס מהאי מורוטאי לבית חולים בג'קרטה, שם נבדק ונמצא במצב בריאותי מצוין[9]. הידיעות על איתורו וחילוצו של נקמורה מהאי הגיעו ליפן ב-27 בדצמבר 1974. נקמורה החליט לחזור למולדתו טאיוואן ולא ליפן. בטאיוואן התברר לו שהוריו מתו. אשתו, ששיערה שהוא מת, התחתנה מחדש, ובנו כבר גבר בוגר, ולו 4 ילדים משלו[10]. נקמורה נפטר לאחר חמש שנים בשנת 1979 מסרטן ריאות [11].
הציבור היפני התייחס לנקמורה באופן שונה לחלוטין מהתייחסותו לחיילים יפנים אחרים ששרדו באיים שנים לאחר תום המלחמה, דוגמת הירו אונודה שנמצא רק מספר חודשים לפני נקמורה. היו לכך מספר סיבות: נקמורה היה בן לשבט האמיס (אנ') מטאיוואן, והוא לא השתייך לעם היפני. בעת חילוצו מהאי הוא לא דיבר יפנית או סינית. בנוסף, נקמורה היה חייל פשוט בשורות הצבא לעומת אונודה שהיה קצין, עובדה שהפחיתה את חשיבותו בעיני הציבור.
תשלום הפנסיה הרטרואקטיבי של נקמורה היה נמוך ביותר. בעקבות חוק שאושר על ידי ממשלת יפן בשנת 1953, נקמורה לא היה זכאי לפנסיה בתור טוראי מיחידה קטנה, וכתוצאה הוא קיבל תשלום של 68,000 יין בלבד (227.59 דולר באותה התקופה). הדבר הוביל לזעקה בכלי התקשורת שקראו לממשלה לתרום לו סכום של 100,000 דולרים - הסכום שניתן לאונודה לאחר שחרורו. הממשלה היפנית נענתה לקריאה, העניקה לו פיצוי כפי שניתן להירו אונודה, סכום כסף נוסף תרם לו הציבור היפני [12].
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Han Cheung, "The last holdout of Morotai", Taipei Times, 2January 2016
- ^ William Webb, No Surrender!: Seven Japanese WWII Soldiers Who Refused to Surrender After the War., Independent Publishing Platform., 2014, עמ' p. 74.
- ^ לותר גוגה, LUTHER GOGE, LUTER GOGE (בשמאל): https://i.pinimg.com/originals/06/03/eb/0603ebb59e8742285a76f96ddde876f6.jpg
- ^ טרואו נקמורה (כנראה האדם השמאלי, מתוך כתבה באינדונזית): https://statik.tempo.co/data/2021/08/14/id_1042704/1042704_720.jpg
- ^ Faizal bin Abdul Azis
- ^ BAICOLI
- ^ https://wonderful.pulaumorotaikab.go.id/artikel/read/kuliner/1/kisah-nakamura-prajurit-jepang-yang-bersembunyi-30-tahun-di-hutan-morotai.html התיאור באינדונזית ארוך ביותר, כולל מה שדווח השוטר פיזל, על מראיתו, גבהו, תספורתו ומצבו הגופני של טרואו נקמורה, וטוען שתושבים תארו אותו באופן אחר ממה שתיאר אותו השוטר פיזל.
- ^ תמונתו ותאור אחר מופיעים כאן: https://allthatsinteresting.com/teruo-nakamura (באנגלית).
- ^ ? The Last Last Soldier, TIME U.S.A, Monday, Jan. 13, 1975
- ^ https://allthatsinteresting.com/teruo-nakamura
- ^ Beatrice Trefalt, Japanese Army Stragglers and Memories of the War in Japan, 1950–75., U.S.A: Routledge Curzon, 2003, עמ' 160-78
- ^ Beatrice Trefalt, Japanese Army Stragglers and Memories of the War in Japan, 1950–75, U.S.A: Routledge Curzon, 2003, עמ' p. 260
