טיוטה:שחל עבו

טיוטה:שחל עבו
ענף מדעי	גנטיקה, אבולוציה
תרומות עיקריות
	ביות צמחים בראשית החקלאות

שחל עבו (נולד ב-3 בספטמבר 1957) הוא אגרונום ישראלי ופרופסור מן המניין לגנטיקה ולהשבחת צמחים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית של האוניברסיטה העברית בירושלים. עבו הוא חוקר בעל שם עולמי בתחומי האגרונומיה והאבולוציה של צמחי תרבות, הידוע בעיקר בזכות מחקריו פורצי הדרך על ראשית החקלאות במזרח הקרוב וביות הגידולים המקוריים בסהר הפורה.

עבודתו המדעית, המשלבת בין גנטיקה, אגרונומיה ואבולוציה, הציבה תפיסה חלופית למודל המקובל של ביות איטי ומתמשך. עבו ושותפיו למחקר טוענים כי המעבר מחברת לקטים-ציידים לחקלאות היה תהליך מהיר, מודע וממוקד גאוגרפית, אשר התרחש ב"ליבת" הסהר הפורה. מחקריו על מוצא החמצה (צמח החומוס) והחיטה נחשבים לאבני יסוד בהבנת התפתחות הציוויליזציה האנושית והתבססות הכלכלה החקלאית^[1].

ביוגרפיה ומסלול אקדמי עריכה

עבו השלים מסלול לימודים מלא בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. תואר ראשון סיים ב-1984, תואר שני תחת הדרכתם של פרופ' משה יואל פינטהוס (Prof M.J. Pinthus) ודר' איתן מילאת (Dr E. Millet) סיים ס-1986, ואת הדוקטורט השלים ב-1991 תחת הדרכתו של פרופ' גדעון לדיז'ינסקי.

הוא השתלם בשני פוסט-דוקטורטים, האחד ב-John Innes Centre (אנ') בנוריץ' בשנים 3–1992 במעבדתו של פרופ' גרהאם מור (אנ'), והשני עם שובו לארץ במכון ויצמן למדע במעבדתו של פרופ' משה פלדמן בשנים 5–1994.

עם סיום הלימודים ב-1995 קיבל משרת מרצה בפקולטה לחקלאות ב-גידולי שדה וגנטיקה, בשנת 2000 קיבל משרת מרצה בכיר וב-2006 מונה לפרופסור חבר ולאחר חמש שנים לפרופסור מן המניין.

תחומי התמחותו הם אגרונומיה , גנטיקה ואבולוציה של צמחי תרבות.

מחקר מדעי עריכה

פרופ' עבו ידוע בעיקר בזכות מחקריו פורצי הדרך על ראשית החקלאות וביות הצמחים במזרח הקרוב ("הסהר הפורה"). תוך שיתוף הפעולה הדוק שלו עם פרופ' אבי גופר מאוניברסיטת תל אביב ועם פרופ' שמחה לב-ידון מאוניברסיטת חיפה.

ביות החיטה והקטניות: מחקריו מתמקדים בשינויים הגנטיים והפנוטיפיים שעברו צמחי הבר (כמו חיטת הבר והחמצה) כדי להפוך לגידולי תרבות.
החמצה (חומוס): עבו נחשב לאחד המומחים העולמיים למוצא החמצה. הוא חקר מדוע החמצה בויתה ממין בר נדיר יחסית (Cicer reticulatum) וכיצד המעבר לזריעה אביבית (במקום נביטה חרפית של צמח הבר) שינה את ההיסטוריה של הגידול.
השבחה גנטית: לצד המחקר ההיסטורי, הוא עוסק בקטניות מודרניות ובתשתית לטיפוח, כדי להקנות להן עמידות למחלות ותנאי סביבה.
מודל הביות המהיר: בניגוד לגישות קודמות שראו בביות תהליך איטי ומתמשך (ראה להלן), עבו (יחד עם שותפו המרכזי, הארכאולוג פרופ' אבי גופר) קידם מודל של ביות מהיר וממוקד.

מודל הביות המהיר והמכוון מול מודל הביות האיטי והאקראי עריכה

הסיבות למהפכה החקלאית הם רבות ומגוונות.

פרופ' עבו, יחד עם פרופ' גופר מציעים מודל שונה "הביות המהיר" הטוען כי ביות הצמחים היה "ביות מודע ומבוסס־ידע, שנבע מתפיסת העולם הנאוליתית החדשה וממערכות היחסים המתפתחות בין האדם לעולם"^[2]

ביות צמחים נדון לעיתים קרובות כצורה של הדדיות (Mutualism) בין בני אדם לבין צמחי התרבות. מחקרים אתנוגרפיים מספקים תיעוד של מגוון רחב של אסטרטגיות הסתגלות שאומצו על ידי חברות אנושיות, אשר הסתמכו בדרגות שונות על מניפולציה של משאבי צמחי בר. מניפולציות אלו כללו פינוי צמחייה, שריפה מבוקרת, גיזום, חידוש צמיחה מגדם (coppicing), עיבוד קרקע, זריעה ועוד. פעילויות כאלה יכולות להיחשב כעיבוד של צמחי בר (המכונה במחקר של המזרח הקרוב “עיבוד טרום־ביות”, או במסגרת מעט שונה “ייצור מזון ברמה נמוכה”), ולעיתים קרובות נתפסות כשלב הכרחי שהוביל לביות.

מאחר ששדות מעובדים הם גומחות אקולוגיות שנבנו בידי אדם, תאוריית בניית הגומחה (Niche Construction Theory – NCT) גויסה לאחרונה כדי לספק מסגרת אבולוציונית תאורטית להסברת ביות הצמחים. סקירה זו על ביות צמחים במזרח הקרוב דנה במרכיבים שאנו רואים כקשורים באופן הדוק למסלולי החשיבה שהוזכרו לעיל: מושג “העיבוד הטרום־ביתי”; התפיסה שלפיה צמחים מבויתים נוצרו באמצעות הדדיות אבולוציונית; והמשגה של ביות צמחים במונחים של תאוריית בניית הגומחה.

אנו סוקרים ודנים בהיגיון של גישות אלו, בבסיסים הביולוגיים, התרבותיים והארכאולוגיים שלהן, ומדגישים את הקשר שלהן לתרחיש הישן של “ערימת האשפה” (“dump heap”). אנו טוענים כי בהתבסס על הביולוגיה של צמחי התרבות של המזרח הקרוב ועל העדויות הארכאולוגיות הזמינות, גישות אלו והטיעונים הנלווים להן אינם מספקים. במקום זאת, אנו גורסים כי המאפיינים הביולוגיים הייחודיים של גידולי היסוד של המזרח הקרוב מציירים תמונה של ביות מודע ומבוסס־ידע, שנבע מתפיסת העולם הנאוליתית החדשה וממערכות היחסים המתפתחות בין האדם לעולם.