טיוטה:רבי יוסף (ספאני) יונה

רבי יוסף יונה

• • רבי יוסף יונה** (10 ביוני 1884 – 17 בספטמבר 1967) היה רב, דיין ואב בית הדין (ראב"ד) של קהילת יהודי טריפולי שבלוב. כהונתו התאפיינה בעמידה איתנה על עצמאות המשפט העברי מול לחצי השלטון האיטלקי הפשיסטי.

ביוגרפיה

רבי יוסף יונה נולד בטריפולי שבלוב ב-10 ביוני 1884. הוא גדל והתחנך במוסדות התורה המקומיים, שהיוו מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה.

לימודיו ורבותיו את עיקר תורתו קנה בישיבת "דאר ביבי" המפורסמת בטריפולי, שהייתה המוסד המרכזי להכשרת דיינים בעיר. רבו המובהק היה רבי כמוס אג'רבי, שכיהן כאב בית הדין בטריפולי והיה דמות הלכתית דומיננטית בתחילת המאה ה-20. רבי יוסף יונה למד אצלו במשך שנים רבות והוסמך על ידו לרבנות ולדיינות [1]. לאחר הסמכתו, החל ללמד בעצמו בישיבת "דאר ביבי" והעמיד תלמידים רבים שהפכו לרבני העדה בדור שאחריו.

כהונתו כדיין וכאב בית דין

בשנת 1930, לאחר פטירתו של רבי יצחק חי בוכובזה, מונה רבי יוסף יונה לדיין בבית הדין של טריפולי. הוא פעל לצד דמויות בולטות כגון רבי ציון ביתאן ורבי יששכר חכמון.

בשנת 1933, עם התארגנותה מחדש של הקהילה תחת החוק האיטלקי (Legge Falco), מונה רבי יוסף יונה לראש אב בית הדין (ראב"ד) [2]. בתפקידו זה ניהל התכתבויות הלכתיות עם בתי דין בתוניס ובאיטליה, דבר המעיד על מעמדו כפוסק הלכה גם מחוץ לגבולות לוב.

העימות עם השלטון האיטלקי

אחד האירועים המכוננים בכהונתו התרחש בשנת 1935, בעת עימות חריף עם מושל לוב האיטלקי, איטלו באלבו. השלטון האיטלקי הפשיסטי ניסה לכפות על בית הדין הרבני לבטל קידושין של זוג יהודי מסיבות פוליטיות ואזרחיות. רבי יוסף יונה סירב בתוקף לדרישה זו, בטענה שאין לשלטון חילוני סמכות להתערב בדיני אישות המבוססים על ההלכה היהודית [3].

עמידתו האמיצה על עצמאות המשפט העברי הובילה לפיטוריו הרשמיים מתפקיד הראב"ד על ידי השלטון האיטלקי. עם זאת, בקרב הקהילה היהודית הוא המשיך להיחשב לסמכות הרוחנית העליונה ולמנהיג בלתי מעורער [1, 3].

שנותיו האחרונות

לאחר מלחמת העולם השנייה ועם התגברות הלאומנות הערבית בלוב, המשיך רבי יוסף יונה להנהיג את שארית הקהילה. בשנת 1962, בעקבות המצב הביטחוני המדרדר והרדיפות נגד יהודים, היגר לרומא שבאיטליה.

הוא התגורר ברומא עד לפטירתו ב-17 בספטמבר 1967 (תשכ"ז), ונקבר בירושלים[4].

מורשתו

רבי יוסף יונה נחשב לאחד מנציגיו הבולטים של "דור המעבר" ברבנות הלובית – רבנים שהיו נטועים עמוק במסורת הספרדית-מגרבית, אך נאלצו להתמודד עם אתגרי המודרנה והשלטון הקולוניאלי. עמידתו מול איטלו באלבו נותרה סמל לעצמאות רוחנית ולגבורה ציבורית בתולדות יהדות לוב.

ראו גם

• יהדות לוב
• איטלו באלבו
• רבי כמוס אג'רבי

לקריאה נוספת

• רנצו דה פליצ'ה, **יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומנות ערבית וציונות (1835-1970)**, הוצאת ספרית מעריב, 1980.
• הרווי גולדברג, **Jewish Life in Muslim Libya: Rivals and Relatives**, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1990.
• מוריס רומני, **The Jews of Libya: Coexistence, Persecution, Resettlement**, הוצאת Sussex Academic Press, 2008.

הערות שוליים [1] מרכז "אור שלום" לשימור מורשת יהדות לוב, "מנהיגי הקהילה ורבניה". [2] מגזין "עאדא", גיליון 193, עמ' 28-33. [3] Renzo De Felice, *Jews in an Arab Land: Libya, 1835-1970*, University of Texas Press, 1985, pp. 150-160. [4] על פי רישומי הקהילה היהודית ברומא.