טיוטה:אפיסטמולוגיה מדעית

עיינו גם בפורטל קובץ:P philosophy1.png

אפיסטמולוגיה מדעית (באנגלית - Scientific Epistemology), היא ענף בפילוסופיה של המדע והשיטה המדעית החוקר את טבעו, מקורו וגבולותיו של הידע המדעי. תחום זה חותר להגדרת הקריטריונים המבחינים בין מדע למה שאינו מדע (non-science), תוך התמקדות בזיקה המחמירה שבין תצפית אמפירית לבין הבניה תאורטית. נדבך מרכזי במושג זה הוא, ניתוח האופן שבו תאוריות מדעיות מקבלות צידוק במעבר מאמונה גרידא ל'אמונה אמתית מוצדקת' (justified true belief) באמצעות תהליכים שיטתיים כגון אינדוקציה, דדוקציה והפרכה (falsification). על ידי בחינת התשתיות המבניות של השיטה המדעית, האפיסטמולוגיה המדעית עוסקת באופן שבו תאוריות ופרדגימות מתפתחות, בדרך שבה נשמרת האובייקטיביות חרף הטיות אנושיות, ובמידה שבה מודלים מדעיים מייצגים נאמנה מציאות חיצונית.

המחשה

יישומה של האפיסטמולוגיה המדעית, בא לידי ביטוי ביכולת לנתח את 'שרשרת הצידוק' של הידע. למשל, במדעי המוח, נבחן המעבר מנתונים אמפיריים (כגון אותות fMRI) לכלל 'אמונה אמתית מוצדקת'. כלומר, לא די בכך שהחוקר מאמין שפעילות באזור מסוים מעידה על רגש, אלא עליו להציב צידוק לוגי ותצפיתי איתן הקשור ביניהם. כאן נכנסת לתמונה ההפרכה (falsification), כלומר היכולת להגדיר תנאים שתחתיהם התאוריה תימצא שגויה, מה שמבחין בינה לבין טענה פסאודו-מדעית. בדומה לכך, בכלכלה השימוש באינדוקציה (הסקת חוקים כלליים מתצפיות שוק מרובות) ובדדוקציה (גזירת תחזיות מתוך מודלים מתמטיים של 'השחקן הרציונלי') מאפשר לבחון את תקפות הידע. האפיסטמולוגיה המדעית חושפת האם מודלים אלו הם ייצוגים של מציאות חיצונית אובייקטיבית, או שמא הם פרדגימות המושפעות מהטיות אנושיות, ובכך היא משרטטת את גבולותיו של הידע המדעי ואת מידת המהימנות שאנו יכולים לייחס לו.

הרחבת הניתוח לתחומים נוספים, מדגימה את חיוניות הכלים האפיסטימולוגיים בעיצוב הידע המדעי. דוגמה נוספת לכך היא במדעי המחשב, ובמיוחד בתחום הלמידה העמוקה (Deep Learning), עולה שאלת הצידוק של מודלים מורכבים המכונים 'קופסאות שחורות'. אפיסטמולוגיה מדעית של מחשוב בוחנת האם פלט אלגוריתמי יכול להיחשב ל'אמונה אמתית מוצדקת' כאשר התהליך הלוגי שהוביל אליו אינו שקוף למשתמש. כאן, נעשה שימוש בדדוקציה פורמלית כדי לנסות ולתקף את מבנה הקוד, אל מול אינדוקציה סטטיסטית הנשענת על מאגרי נתונים עצומים. החקירה חושפת כיצד הטיות אנושיות המוטמעות בנתוני הלמידה הופכות לחלק בלתי נפרד מהפרידגמה החישובית, ובכך מערערת את האובייקטיביות של המערכת.

באופן דומה, בפסיכיאטריה, הדיון האפיסטמולוגי המדעי קריטי להבנת תוקפן של אבחנות קליניות. הפסיכיאטריה נעה בין פרדיגמות משתנות, מהמודל הפסיכואנליטי ועד למודל הביו-רפואי העכשווי. החקירה בוחנת האם סיווגים המופיעים במדריכי האבחון (כמו ה-DSM) מייצגים 'סוגים טבעיים' (Natural Kinds) הקיימים במציאות החיצונית, או שהם הבניות תאורטיות המשרתות צרכים קליניים. באמצעות יישום עקרון ההפרכה (falsification), חוקרים מבקשים להגדיר מדדים אובייקטיביים, כגון סמנים גנטיים או הדמיית רשתות מוחיות, שיאפשרו להפריך הגדרות סימפטומטיות מעורפלות ולבסס את הפסיכיאטריה על 'תשתיות מבניות' של מדע מדויק יותר, המפריד בין מצוקה אנושית סובייקטיבית לבין פתולוגיה רפואית מוכחת.

מסגרת התשתית המושגית המדעית

הצדקה אפיסטמית (Epistemic Justification)

הסינתזה בין תבונה לניסיון

הצדקה מדעית אינה נשענת על נדבך אחד בלבד, אלא על שילוב הכרחי ודינמי בין רציונליזם לאמפריציזם. כלומר, בעוד שהאמפריציזם מספק את 'חומר הגלם' לידע דרך תצפיות וניסויים בעולם המוחשי, הרציונליזם מעניק להם את המסגרת הלוגית והמתמטית המאפשרת להפיק מהם משמעות קוהרנטית. ללא נתונים אמפיריים, הטענה נותרת בגדר השערה מופשטת המנותקת מהמציאות. אך ללא ניתוח רציונלי ועקבי, הנתונים נותרים כאוסף מקרי של עובדות חסרות קשר פנימי, שאינן יכולות להתגבש לכדי תאוריה בעלת כוח הסברי או יכולת ניבוי.

סינתזה זו באה לידי ביטוי מובהק בגישות השונות לביסוס הידע, החל מהחיפוש אחר אמיתות יסוד יציבות ועד לבחינת מידת ההתאמה של טענה חדשה לרשת הידע הקיימת. זו מתורגמת בפרקטיקה המדעית למדדים קשיחים של שחזוריות, דיוק סטטיסטי ותיאום בין תחומי ידע שונים. בסופו של דבר, גם במצבים מורכבים של 'תת-קביעה', שבהם הראיות תומכות במספר הסברים חלופיים, המדע נדרש להכרעה רציונלית המעדיפה פשטות ואלגנטיות לוגית כדי להעניק לטענה את תוקפה האפיסטמי הסופי.

דוגמה היסטורית בולטת לכך היא, גילוי כוכב הלכת נפטון. במאה ה-19, הבחינו אסטרונומים כי מסלולו של כוכב הלכת אורנוס אינו תואם את התחזיות של חוקי ניוטון. ובשפה המדעית האסטרונטמית, התרחשותה של חריגה אמפירית. במקום לנטוש את התאוריה, החוקרים השתמשו במסגרת הרציונלית של הפיזיקה כדי לחשב באופן מתמטי היכן אמור להימצא גוף שמימי נוסף שיסביר את הסטייה הזו. ההצדקה האפיסטמית הושלמה רק כאשר אסטרונומים כיוונו את הטלסקופ לנקודה המדויקת שחזתה המתמטיקה ומצאו שם את נפטון. זהו שילוב אופטימלי בין תחזית לוגית-רציונלית, לאימות אמפירי בשטח.

גישות פילוסופיות לביסוס הידע

הדיון על אופי ההצדקה המדעית, מתחלק לזרמים מרכזיים הבוחנים כיצד 'מוחזק' מבנה הידע, ומה מעניק לו את יציבותו. בעוד שהפונדמנטליזם מניח קיומן של אמיתות בסיס חסינות ובלתי ניתנות לערעור שמהן נגזר הידע כולו, הקוהרנטיזם תופס את הידע כרשת סבוכה שבה טענה מוצדקת רק בזכות הרמוניה והתאמה לוגית עם שאר המערכת המדעית הקיימת. לצד אלו, גישת האמינות מעבירה את מוקד ההצדקה מהתוכן עצמו אל התהליך שהוליד אותו, וקובעת כי טענה נחשבת למוצדקת אם היא הופקה באמצעות מתודולוגיה אמינה המוכחת כיוצרת אמת, כגון הליך ניסויי מבוקר, גם בהיעדר ודאות מוחלטת. גישות אלו מצטלבות כאשר המדע נדרש להכריע בדבר תקפותם של גילויים חדשים, תוך שקלול בין חוזק הראיות הישירות לבין מידת השתלבותן במבנה התאורטי המקובל.

דוגמה היסטורית לכך, ניתן למצוא בקבלת תורת היחסות הכללית של איינשטיין. כאשר איינשטיין הציע את התאוריה, היא נתקלה בחשדנות כי סתרה את יסודות הפיזיקה הניוטונית. כלומר, בשפה המדעית זה חוסר קוהרנטיות עם הידע הקיים. ההצדקה האפיסטמית שלה התבססה בתחילה על האמינות של המודל המתמטי, אך הוכרעה סופית רק ב-1919, כאשר המשלחת של ארתור אדינגטון מדדה את עיקום הכוכבים בזמן ליקוי חמה. הראייה האמפירית החדשה, יצרה 'אמת בסיס' פונדמנטליסטית שאילצה את כל רשת הידע המדעי להסתדר מחדש סביבה בקוהרנטיות.

קריטריונים אופרטיביים בקהילה המדעית

בפרקטיקה המדעית המודרנית, ההצדקה האפיסטמית מתורגמת למדדים אופרטיביים קשיחים שנועדו להבטיח את מהימנות הטענה ולזקק אותה מהטיות אנושיות או מקוריות. המרכזי שבמדדים אלו הוא עקרון השחזוריות, הדורש כי תוצאותיו של ניסוי יחזרו על עצמן באופן עקבי תחת אותם תנאים, ובכך מעניק לטענה תוקף אובייקטיבי שאינו תלוי בחוקר ספציפי. לצד זאת, ההצדקה נשענת על ניתוח סטטיסטי ודיוק הסתברותי המאפשרים להפריד בין חוקיות ממשית לרעש מקרי. ובנוסף גם על עיקרון התיאום (Consilience), המקנה עוצמה אפיסטמית יוצאת דופן לתאוריה, כאשר ראיות המגיעות מתחומי מחקר נפרדים ובלתי תלויים מצביעות במפתיע על אותה מסקנה ומחזקות זו את זו.

דוגמה היסטורית מובהקת לכך היא, ביסוס תורת האבולוציה. בעוד שדרווין הציע את התאוריה על סמך ראיות מתחום המורפולוגיה והגיאולוגיה, עוצמת ההצדקה שלה זינקה במאה ה-20 בזכות עיקרון התיאום. כאשר התגלו חוקי הגניטיקה ומבנה ה-DNA (תחומים שדרווין לא הכיר), נמצא כי הראיות המולקולריות והגנטיות תואמות באופן מושלם לתחזיות המאובנים והתפוצה הגיאוגרפית. מפגש זה, בין דיסציפלינות שונות, יצר מארג ראיות מוצדק ושחזור שקשה מאוד לערער עליו מבחינה מדעית.

אתגר ה'תת-קביעה' והכרעה רציונלית

אתגר משמעותי להצדקה המדעית ניצב בדמות מצב של 'תת-קביעה' (Underdetermination), שבו אותן ראיות אמפיריות בדיוק יכולות לתמוך במספר תאוריות שונות ואף סותרות, ובכך מותירות את הראיות לבדן כבלתי מספיקות כדי להצדיק בחירה מושכלת באחת מהן. כדי להתגבר על מבוי סתום זה, המדע נדרש להפעלת ערכים אפיסטמיים של רציונליות 'אלגנטית', החורגים מהתצפית הישירה אל עבר עקרונות כמו 'התער של אוקאם', המעניק עדיפות להסבר הפשוט והחסכוני ביותר במושגים ובהנחות היסוד. הכרעה רציונלית זו, מאפשרת לקהילה המדעית לבחור בתאוריה בעלת כוח ההסבר היעיל ביותר, מתוך הבנה שהיופי והפשטות הלוגית הם לעיתים קרובות סממנים עמוקים יותר של אמת מאשר ריבוי פרטים מורכבים.

דוגמה היסטורית מרתקת לכך היא, הוויכוח בין המודל הגיאוצנטרי להליוצנטרי. בתקופתו של קופרניקוס, המודל התלמאי (כדור הארץ במרכז), הצליח לנבא את תנועת כוכבי הלכת בדיוק רב, ממש כמו המודל החדש של קופרניקוס, בזכות מעגלים משניים ('אפיצקלים'). מבחינה אמפירית, שתי התאוריות התאימו לתצפיות באותה מידה. אך המודל ההליוצנטרי, הועדף בסופו של דבר בגלל האלגנטיות והפשטות המתמטית שלו. מודל זה, הצליח להסביר את תנועת כוכבי הלכת במבנה הרמוני ופשוט הרבה יותר, ללא צורך במנגנונים מלאכותיים ומסורבלים.

טבע המדע

טבע המדע (Nature of Science)

מתודולוגיה מדעית

מתודולוגיה מדעית()

הבחנה בין ידע לפרשנות

הבחנה בין ידע לפרשנות ()

טיפולוגיה אפיסטמולוגית

לצורך הבטחת הבהירות המושגית במחקר, ראוי לקיים הבחנה ביקורתית בין אפיסטמולוגיה כללית, אפיסטמולוגיה מדעית ואפיסטמולוגיה של ערכים. הבחנה זו, מהווה טיפולוגיה אפיסטמולוגית חיונית עבור החוקרת. היא מאפשרת למפות את מרכיבים המחקר ולסווגם: החל מהתשתית המושגית הכללית, דרך הפרוטוקול המדעי-מתודולוגי המאמת את הממצאים, ועד למערכת הערכים המנחה את יישומם. אימוץ טיפולוגיה זו, מונע כשלים לוגיים של 'ערבוב תחומים', ומבטיח כי הצידוק המדעי לא יפורש בטעות כצידוק מוסרי, ולהיפך.

בסיס ההשוואה

בעוד שהאפיסטמולוגיה הכללית חוקרת את טבעה האוניברסלי של ה'ידיעה' ואת התנאים המופשטים של האמונה האנושית, האפיסטמולוגיה המדעית מהווה מסגרת מתודולוגית וייעודית העוסקת אך ורק בתיקוף המתודולוגי של טענות אמפיריות. היא מעניקה קדימות לשחזוריות (reproducibility), ליכולת ההפרכה (falsifiability) ולמעבר הלוגי מנתונים גולמיים לתאוריה חסונה. מנגד, האפיסטמולוגיה של הערכים (או אפיסטמולוגיה אקסיולוגית), בוחנת את אמות המידה שבאמצעותן אנו מצדיקים שיפוטים מוסריים, אסתטיים או חברתיים. בניגוד לגרסה המדעית, השואפת לצמצם התערבות סובייקטיבית כדי למפות תופעות אובייקטיביות, האפיסטמולוגיה של הערכים חוקרת כיצד ניתן להגן באופן רטציונלי על סדרי עדיפויות נורמטיביים, כגון אתיקה או תועלת. עבור החוקר המודרני, זיהוי גבולות אלו הוא חיוני: האפיסטמולוגיה המדעית מספקת את הכלים להבנת ה'יש' (what is), בעוד שהאפיסטמולוגיה של הערכים מציעה את המסגרת ל'ראוי' (what ought to be), ובכך מבטיחה כי הגילוי האמפירי יותר נפרד מהנוף האתי שבו הוא פועל, ועם זאת יוזן ממנו.

מתח מבני

המתח המבני בטיפולוגיה זו, ניכר בבחירות מתודולוגיות מורכבות. בפיתוח אלגוריתמים של למידת מכונה, האפיסטמולוגיה הכללית בוחנת את עצם היכולת של פונקציות מתמטיות לייצג ידע על העולם. במישור של ה'יש', האפיסטמולוגיה המדעית מתקפת את פונקציית האובדן (Loss Function) וממזערת שגיאות הכללה (Generalization Error) באמצעות אינדוקציה סטטיסטית. מנגד במישור של ה'ראוי', האפיסטמולוגיה של הערכים בוחנת האם אופטימיזציה זו כפופה לעקרונות של צדק חלוקתי, והאם הטיות אלגוריתמיות (Bias) הן קבילות נורמטיבית. מתח זה מתקיים באותו אופן בעריכה גנטית (CRISPR-Cas9), האפיסטמולוגיה הכללית חוקרת את גבולות התפיסה האנושית מול הדטרמניזם הגנומי. האפיסטמולוגיה המדעית מספקת את הצידוק ליעילות הקטליטית של המערכת ולדיוק בחיתוך רצפי ה - (On-target effects) DNA, תוך הבטחת שחזוריות הממצאים. אולם, אין בכוחה להכריע בשאלת ה'ראוי', כלומר האם שינוי בקו הנבט (On-target effects) לצרכים שאינם פתולוגיים הוא מוסרי. הפרדה זו חיונית לחוקר על פי הלוגיקה הזו: המדע משרטט את גבולות ההסבר, בעוד שהאפיסמולוגיה של הערכים מנחה את יישומו האתי.

ייחוד

ייחודה של האפיסטמולוגיה המדעית, טמון בתפקידה כגשר המבצע רגולציה בין המופשט למוחשי. בעוד שהאפיסטמולוגיה הכללית נותרת במישור התיאורטי של חקר ההכרה, והאפיסטמולוגיה של הערכים מנווטת במרחב הנורמטיבי, האפיסטמולוגיה המדעית היא היחידה המעוגנת במנגנון של תיקוף בר-הפרכה. תפקידה המכונן הוא, להמיר נתונים גולמיים לידע בעל תוקף אוניברסלי באמצעות סטנדרטיזציה מתודולוגית. היא זו המכתיבה את כללי המשק של הצידוק המדעי, החל מדרישת הדיוק המדיד ועד ליכולת השחזור של הממצאים. בכך, היא משמשת כ'שומרת הסף' של האובייקטיביות. האפיסטמולוגיה המדעית אינה מסתפקת בחקירת ה'מהו ידע?' אלא קובעת באופן אקטיבי את הקריטריונים המתודולוגיים המאפשרים להבחין בין השערה ספקולטיבית לבין תאוריה מדעית חסונה (Robust Theory).

התפתחות היסטורית ופילוסופית

התשתית האריסטוטלית והשבר הסכולסטי

במשך קרוב לאלפיים שנה, מהמאה ה-4 לפנה"ס ועד למאה ה-17, נשלטה המחשבה המדעית על ידי ה'אורגנון', קובץ חיבורי הלוגיקה של אריסטו ששימש כ'כלי' (ביוונית: Organon) הבלעדי לחקירה המחשבתית. מודל זה כבל את האפיסטמולוגיה המדעית של התקופה לדדוקציה סילוגיסטית: שיטה לניתוח לוגי שבה גוזרים מסקנות פרטיות מתוך הנחות יסוד כלליות שנתפסו כאמיתות מוחלטות. באותה עת, חקירת הטבע הוכפפה אחר 'סיבות תכליתיות' (Final Causes). כלומר, הסברת תופעות על פי התכלית או ה'מטרה' שהן משרתות (כגון, 'הגשם יורד שהצמחים יצמחו') במקום פיענוח המנגנונים המכניים המניעים אותן. לדוגמה, הוגים סכולסטיים כתומאס אקווינס (המאה ה-13) הכפיפו את המחקר ל'סיבות תכליתיות' שכאלה, כפי שזה בא לידי ביטוי במודל הגיאוצנטרי של תלמי. הצידוק המדעי לא נבע ממדידה, אלא מהתאמה לתכלית קוסמית מוכתבת מראש. המתח החל רק כשניקולאס קופרניקוס (1543) הציב את העקביות המתמטית כקריטריון תיקוף חלופי לסמכות האריסטוטלית.

השבר המרכזי במסורת זו התחולל במאה ה-17 עם המהפכה הבייקוניאנית, שהובילה לשבר הסכולסטי. דהיינו, התנתקות גורפת מהפילוסופיה האקדמית של ימי הביניים (הסכולסטיקה), שביקשה ליישב בין הדוגמה הדתית ללוגיקה המופשטת של אריסטו. פרנסיס בייקון, בחיבורו (1620) 'נובום אורגנום' ('הכלי החדש') (Novum Organum), ביקש לעצב מחדש את האפיסטמולוגיה המדעית ולהחליף את המבנה הדדוקטיבי המיושו באינדוקציה אלימינבית (Eliminative Induction), זיקוק חוקי טבע באמצעות שלילת הסברים חלופיים. דהיינו בניגוד לאינדוקציה פשוטה שרק צוברת מקרים דומים, האינדוקציה האלימינבית היא תהליך שיטתי של 'ניפוי', הבא לידי ביטוי בשלילה והדחה של הסברים חלופיים והשערות כוזבות מתוך השוואת נתונים, עד שנותרת רק החוקיות שלא ניתן להפריכה. בייקון טען כי על המדען לחדול מהכתבת חוקים לטבע מתוך ספקולציות מחשבתיות, ובמקום זאת להיות 'פרשן של הטבע' דרך איסוף שיטתי של תצפיות. מהלך זה הגדיר מחדש את האפיסטמולוגיה המדעית והניח את היסודות לאקספרימנטליזם. כלומר, מדע המבוסס על ניסוי ותצפית ככלי הבלעדי לתיקוף הידע.

הסינתזה בין רציונליזם לאמפריציזם

במאה ה-17, רנה דקארט (1637), ביקש לבסס הצדקה אפיסטמית על ודאות רציונליסטית ודדוקציה מתמטית. המאה ה-18 עמדה בסימן העימות המכונן בין הרציונליזם המתמטי של דקארט לבין האמפיריציזם הרדיקלי של לוק ויום. עימות זה, הציב את האפיסטמולוגיה המדעית בפני שוקת שבורה באופן הבא: הרציונליזם ביקש לבסס את המדע על דדוקציה וודאות לוגית פנימית, אך הסתכן בניתוק מהעולם הפיזי. מנגד, האמפיריציזם העמיד את הידע על אינדוקציה ותצפיות חושיות, אך ערער את האפשרות לצידוק חוקים אוניברסליים והותיר את המדע כ'אמונה' המבוססת על הרגל ותו לא. המהפכה הקאנטיאנית ב'ביקורת התבונה הטהורה' פתרה משבר זה על ידי הגדרה מחדש של האפיסטמולוגיה המדעית. קאנט הציע כי אף שכל ידע מתחיל בניסיון, הצידוק שלו (Justification) אינו נובע מהנתונים כשלעצמם, אלא מהאופן שבו הם מאורגנים על ידי קטגוריות מולדות של ההבנה האנושית.

במהלך זה, קאנט למעשה שרטט את התשתיות המבניות של השיטה המדעית. הוא קבע כי האובייקטיביות המדעית נשמרת לא משום שאנו 'משקפים' מציאות חיצונית באופן פסיבי, אלא משום שהתבונה האנושית פועלת לפי מסגרת שיתופית ומובנית. כגון, מושג הסיבתיות. בנקודה היסטורית פילוסופית זו התחגבשה האפיסטמולוגיה המדעית כענף החוקר את הזיקה המחמירה שבין התצפית האמפירית לבין הבניה תאורטית. כלומר, המדען אינו מסתפק ב'אמונה' גרידא, אלא הופך אותה ל'אמונה אמתית מוצדקת' (Justified True Belief) על ידי יציקת הנתונים הגולמיים לתוך תבניות לוגיות הכרחיות.

מהלך זה סיפק את המסד המבני לאובייקטיביות המדעית המודרנית, ולתשתית המושגית (Conceptual Scaffolding) הנדרשת להבחנה בין מדע למה שאינו מדע (Non-science). דהיינו, ידע מדעי הוא כזה המאורגן תחת קטגוריות התבונה וניתן לתיקוף בתוך עולם ה'תופעות' (Phenomena). בכך, האפיסטמולוגיה המדעית הגדירה את גבולות הידע המדעי, לא כשיקוף נאיבי של 'הדבר כשהוא לעצמו', אלא כמערכת של מודלים המייצגים נאמנה את המציאות כפי שהיא מובנית ומתווכת על ידי ההכרה האנושית והשיטה המדעית.

בידול מבני מדעי והתהוות הידע הפוזיטיביסטי

במהלך המאה ה-19, ככל שהמדע השתכלל לכדי תחומי התמחות נפרדים, הוביל אוגוסט קונט את זרם הפוזיטיביזם. מהלך שעיצב מחדש, את גבולותיה של האפיסטמולוגיה המדעית. באותה עת, חקירת טבעו ומקורו של הידע הוגבלה לעובדות 'פוזיטיביות' בלבד. כלומר, נתונים הנגזרים במישרין מתצפית אמפירית, תוך דחיית כל הסבר מטפיזי כחסר ערך מדעי. גישה זו, חתרה לניסוח קריטריונים קשיחים המבחינים בין מדע למה שאינו מדע, וביססה את הזיקה המחמירה שבין הנתון התצפיתי להבניה התאורטית.

המעבר מ'אמונה גרידא' ל'אמונה אמתית מוצדקת', קיבל משנה תוקף עם שכלולן של 'שיטות החקירה הניסויית' על ידי ג'ון סטיוארט מיל. מיל סיפק את התשתית הלוגית לבידוד משתנים, ובכך הפך את האינדוקציה, הסקת חוקים כלליים מתוך מקרים פרטיים, לתהליך שיטתי ומבוקר המאפשר צידוק אובייקטיבי של תאוריות. במקביל, ויליאם יואל (William Whewell) הטביע את חותמה של האפיסטמולוגיה המדעית על המציאות המקצועית כשחשב על המונח 'מדען' (Scientist) והציג את מושג הקונסיליאנס (Consilience), או במילים אחרות 'זינוק משותף' של ראיות. ייחודו של הקונסיליאנס באותה עת, טמן בחובו את היכולת לבסס את האובייקטיביות המדעית דרך הצלבת ראיות בלתי תלויים. בתקופה זו שבה המדע נאבק להשתחרר מכבלי המטפיזיקה, המודל המדעי זכה לצידוק חסון כאשר נתונים מדיסציפלנות נפרדות 'התלכדו' לכדי מסקנה אחת עקבית.

מנקודת מבט היסטורית של המדע וכדוגמה להמחשה לכך, ניתן לראות זאת בביסוס התאוריות של צ'ארלס דרווין וצ'ארלס לייל. במקרה זה, כאשר ממצאים גיאולוגיים על שינויים אטיים בשכבות כדור הארץ 'קפצו יחד' עם תצפיות ביולוגיות על תפוצת מינים באיים מבודדים, נוצר מצב שבו האפיסטמולוגיה המדעית יכלה להצדיק את רעיון 'הזמן העמוק' והאבולוציה. הצלבה זו, הבטיחה כי האובייקטיביות תישמר על אף הטיות אנושיות או אמונות דתיות מוקדמות. היא הוכיחה, כי המודל המדעי מייצג נאמנה את המציאות החיצונית לא בזכות תצפית בודדת, אלא בזכות ההתלכדות (Consilience) של מתודות חקירה שונות, גיאולוגיות וביולוגיות כאחד, לכדי תמונה קוהרנטית אחת ששינתה את פני המדע.

ראו גם

• ספקנות
• אי-ודאות
• עמימות
• סיכון

לקריאה נוספת

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים

• התוכן בקישור, באתר (שם האתר)