מערכת החינוך בממלכה המאוחדת היא אחת ממערכות החינוך הוותיקות והמשפיעות ביותר בעולם, המשלבת מסורת ארוכת שנים עם סטנדרטים אקדמיים מחמירים. המערכת, מערכת החינוך הבריטית, מבוססת על עקרון חינוך חובה חינם לכלל האוכלוסייה לצד הזכות ללמוד במוסדות פרטיים (Independent Schools).
ארבע מערכות החינוך דומות אחת לשנייה אבל קיימים הבדלים במבנה ובתכנים, הנקבעים על ידי פקידות מקומית בכל אחד מחלקי הממלכה המאוחדת ומושפעים גם מן העובדה שמערכת החינוך מופרטת בחלקה. באופן כללי, מתמקדות מערכות החינוך של אנגליה, צפון אירלנד וויילס בהקניית התמחות בנושאים מסוימים; בעוד שמערכת החינוך הסקוטית מעדיפה הקניית ידע כללי.
על פי החוק בממלכה המאוחדת, ילדים מחויבים להתחיל בחינוך חובה עם תחילת סמסטר הלימודים שלאחר יום הולדתם ה-5. עם זאת, בפועל, רוב הילדים מתחילים את לימודיהם כבר בגיל 4 במסגרת שנקראת Reception class (מעין שנת הכנה או גן חובה בתוך בית הספר היסודי).[1]
מערכת החינוך בארבעת אומות הממלכה המאוחדת מחולקת לארבעה שלבים עיקריים:[1]עריכה
החינוך היסודי בממלכה המאוחדת מתחיל רשמית בגיל 5 ונמשך עד גיל 11.[1] בחלק מהמקרים, בתי הספר היסודיים מחולקים לשתי חטיבות נפרדות, שלעיתים שוכנות באותו מתחם: חטיבת הצעירים (Infants) וחטיבת הבוגרים (Juniors).[1] במהלך תקופת החינוך היסודי, הילדים לומדים את מקצועות הליבה: אנגלית, מתמטיקה ומדעים, לצד מקצועות נוספים כמו אמנות וחינוך גופני.[1] בשלב חינוכי זה בתי הספר שמים דגש רב על טיפוח מיומנויות רגשיות וחברתיות, וכן על פיתוח תכונת כמו עבודת צוות, חוסן נפשי ויצירתיות.[1]
בשלב הלימודים התיכוניים בממלכה המאוחדת, התלמידים מחויבים בלימודי ליבה הכוללים: אנגלית, מתמטיקה, מדעים, מקצוע הומניסטי (היסטוריה או גאוגרפיה), וכן שפה זרה מודרנית.[1] בנוסף כל בית ספר תיכון מציע רשימת מקצועות בחירה הייחודיות לו כגון: אמנות, מוזיקה, דרמה, לטינית, מדעי הספורט, עיצוב וטכנולוגיה (DT) ומדעי המחשב. התלמידים יכולים לבחור מספר מקצועות המעניינים אותם.[1]
בחלק מבתי הספר הפרטיים, במהלך השנה השביעית התלמידים ניגשים לבחינת ה-Common Entrance. לבחינה זו יש שלושה מועדים: נובמבר, ינואר ומאי/יוני. בבתי ספר אלו, המעבר מבית הספר הצעיר לבוגר (משנה שמינית לתשיעית) עשוי להיות מותנה בתוצאות הבחינה הזו.[1]
שנת הלימודים התשיעית בחינוך התיכוני היא השנה המסכמת של שלב מפתח 3.[1] במערכת החינוך הסקוטית, השנה המקבילה היא S2.[1] שנה זו נחשבת לאחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר במסלול הלימודים הבריטי, שכן היא מהווה גשר בין לימודי היסוד הכלליים לבין תחילת ההתמחות האקדמית לקראת בחינות ה-GCSE.[1] במהלך שנה זו על התלמידים לבחור את המקצועות אותם ילמדו בשנתיים הבאות (Years 10-11) כחלק מתוכנית ה-GCSE.[1]
בשנת הלימודים העשירית והאחת עשרה, התלמידים מתכוננים התלמידים למבחני ה-GCSE.[1] התלמידים לומדים בדרך כלל בין 9 ל-12 מקצועות.[1] חלקם מקצועות חובה, וחלקם נבחרים על ידי התלמיד בהתאם לרצונותיו וליכולותיו. בסיום התקופה, מקבלים התלמידים את תעודות ה-GCSE.[1] המקצועות שנבחרו והציונים שהושגו ב-GCSE הם קריטיים לקבלה לשלב הלימודים הבא (A-Levels או IB) ומשפיעים באופן ישיר על סיכויי הקבלה לאוניברסיטאות בעתיד.[1]
תעודת GCSE היא (ראשי תיבות: General Certificate of Secondary Education) הסמכה אקדמית המוענקת לתלמידי חינוך על-יסודי באנגליה, ויילס וצפון אירלנד.[2] הבחינות נערכות לרוב בגילאי 15–16, והן מהוות את נקודת הסיום של שלב המפתח הרביעי (Key Stage 4) במערכת החינוך הבריטית. בסקוטלנד, בחינות ה-GCSE אינן נהוגות, וההסמכה המקבילה להן היא תעודת ה-National 5. בחינת GCSE מקבילה לבחינת הבגרות בישראל.[2]
שלב זה מתייחס לכל מסלול לימודים או הכשרה שמתרחשים לאחר סיום הלימודים בבית הספר התיכון (בסוף Year 11). בדרך כלל מדובר בלימודים ב-College או ב-Sixth Form, שם התלמידים לומדים לקראת בחינות ה-A-Levels, קורסים מקצועיים או חניכות (Apprenticeships).[1]
במערכת החינוך הבריטית, ברגע שתלמיד מגיע לגיל 16, הוא מתחיל תוכנית דו-שנתית (י״ב-י"ג) המובילה לבחינות ה-A-Level.[1] בשלב זה התלמידים בוחרים להתמקד ב-3 או 4 מקצועות בלבד, שבדרך כלל קשורים לתואר שהם שואפים ללמוד באוניברסיטה. בסיום הלימודים ולאחר מעבר הבחינות, מקבלים התלמידים תעודות A-level.[1] בסיום הלימודים ולאחר מעבר הבחינות הרלוונטיות, מקבלים התלמידים תעודות A-level.[1]
ההשכלה הגבוהה בממלכה המאוחדת היא השלב העוקב לחינוך ההמשך, והיא מתקיימת בדרך כלל באוניברסיטאות או במכללות מתמחות. שלב זה מעניק תארים אקדמיים כגון תואר ראשון (Bachelor's), תואר שני (Master's) ודוקטורט (PhD), במטרה להקנות ידע מקצועי מעמיק ושיפור סיכויי הקריירה.[1] תואר ראשון בריטי נמשך בדרך כלל שלוש שנים, ורוב התארים מוענקים ברמת הצטיינות (Honours).[1] תואר שני נמשך לרוב 12 חודשים ואילו דוקטורט נמשך לעיתים שנתים ודורש ניסיון ניהולי של שנתיים לפחות.[1]
מערכת החינוך בממלכה מתחלקת ל"שלבי מפתח" (Key Stages), שהם מקטעי זמן המשמשות לניטור התקדמות התלמידים לאורך שנות הלימוד הפורמליות (בחינוך היסודי והתיכוני). הם מתייחסים לשלבים השונים של תוכנית הלימודים הלאומית (National Curriculum) אוסף של מקצועות וסטנדרטים הנהוגים ברוב בתי הספר. שלבי המפתח מחלקים את תוכנית הלימודים ל"מקטעים" מוגדרים כדי להקל על תהליך הלמידה.[1]
שלב זה מקיף את שנת הלימודים הראשונה והשנייה. הדגש בשלב זה הוא על מיומנויות יסוד באוריינות וחשבון, כגון קריאה בסיסית, כתיבה ומתמטיקה. כמו כן, בשלב זה נחשפים התלמידים לראשונה למקצועות המדעים, האמנות והחינוך הגופני.[1]
שלב זה מקיף את שנות הלימודים השלישית ועד השישית. שלב זה נבנה על היסודות שהונחו בשלב הקודם ומרחיב את היריעה למקצועות נוספים כמו גאוגרפיה, היסטוריה, מוזיקה ומדעים. שלב זה מתמקד גם בפיתוח חשיבה ביקורתית ויכולת פתרון בעיות.[1]
שלב זה מסמן את תחילת הלימודים בבית הספר התיכון ומקיף את שנת הלימודים השביעית עד התשיעית (בישראל מקביל לחטיבת ביניים) המטרה כאן היא להעמיק את הידע וההבנה במקצועות הליבה (מתמטיקה, אנגלית ומדעים), לצד לימוד שפות זרות מודרניות, טכנולוגיה ומדעי המחשב. שלב זה חיוני להרחבת אופקיהם של התלמידים ולהכנתם לקראת בחירת מסלולי ההמשך בשלב הבא.[1]
שלב זה מקיף את שנת הלימודים העשירית והאחת עשרה. בתקופה זו התלמידים נערכים לגשת לבחינות ה-GCSE (מקבילות לבחינת הבגרות בישראל), שיסייעו להם בבחירת המשך הלימודים או ביציאה לשוק העבודה. שלב זה מאפשר לתלמידים להתאים את השכלתם לתחומי העניין ולשאיפות העתידיות שלהם.[1]
מערכת החינוך של אנגליה, ויילס וצפון אירלנד כוללת מספר סוגים של מוסדות. מוסדות החינוך נבדלים זה מזה בדרך שבה הם מנוהלים, מקורות התקציב ובשיטות הלימוד. עם זאת, כולם כפופים לסטנדרטים לאומיים אחידים תחת פיקוח הדוק.[3] בוויילס כל הילדים חייבים ללמוד וולשית, אך בתי הספר נבדלים זה מזה במידת השימוש בשפה ביום-יום.[4]
בתי הספר הממלכתיים (State Schools): ממומנים על ידי המדינה ומעניקים חינוך חינם לכלל התלמידים. בתי ספר אלו מחויבים לתוכנית הלימודים הלאומית ונמצאים תחת פיקוחן של רשויות החינוך המקומיות.[3]
בתי הספר מסוג "גראמר" (Grammar Schools): מוסדות ממלכתיים סלקטיביים המקבלים תלמידים על סמך הישגים אקדמיים בלבד, לרוב באמצעות בחינה תחרותית המכונה "11+".[3]
בתי הספר העצמאיים (Independent Schools): מוכרים לרוב כ"בתי ספר פרטיים". מוסדות אלו אינם נשענים על תקציב המדינה אלא על שכר לימוד, מה שמעניק להם אוטונומיה רחבה בעיצוב תוכנית הלימודים ובניהול השוטף. לרוב הם מציעים כיתות קטנות יותר, עושר של פעילויות חוץ-לימודיות (Extracurricular) ותנאי פנימייה.[3]קובץ:QEH Bristol MMB 21.jpgכיתה בממלכה המאוחדת
האקדמיות ובתי הספר החופשיים (Academies and Free Schools): מוסדות במימון ממשלתי הפועלים באופן עצמאי מרשויות מקומיות. גמישותם הניהולית מאפשרת להם לאמץ דגשים חינוכיים ייחודיים או תפיסות עולם ספציפיות בניהול בית הספר.[3]
בתי הספר הבינלאומיים: המיישמים את מודל החינוך הבריטי מחוץ לגבולות הממלכה. מוסדות אלו פופולריים במיוחד בקרב משפחות של דיפלומטים וקהילות רב-לשוניות, שכן הם מציעים שילוב בין תוכנית לימודים בריטית מסורתית לבין סביבה רב-תרבותית. לימודים במסגרת זו מאפשרים לתלמידים ליהנות מלמידה דו-לשונית ומהכנה ממוקדת לקבלה לאוניברסיטאות מובילות בבריטניה וברחבי העולם.[3]
מסקר שפורסם בינואר 2008, עלה כי 60% מיהדות הממלכה המאוחדת מעדיפה להקנות לילדיה חינוך יהודי, בבתי ספר פרטיים-עצמאיים או בבתי ספר המשתייכים לעמותות.[5] בממלכה המאוחדת 93 בתי ספר יהודיים, מרביתם באנגליה; מהם 48 מקנים חינוך יסודי, 24 הם בתי ספר תיכון והשאר משלבים חינוך ייסודי ותיכוני.
^Helena Miller, Supplementary Jewish education in Britain: Facts and issues of the cheder system, International Journal of Jewish Education Research, עמ' 95-115
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
