חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות)

חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

קובץ:Emblem of Israel.svg
פרטי החוק
תאריך חקיקה	23 במרץ 2026
תאריך חקיקה עברי	ה' בניסן ה'תשפ"ו
גוף מחוקק	הכנסת העשרים וחמש
תומכים	65
מתנגדים	41
הצעת חוק	פרטית
משרד ממונה	המשרד לשירותי דת ומשרד המשפטים
מספר תיקונים	0
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026 אושר בכנסת העשרים וחמש במרץ 2026, והוא מקנה לבתי הדין הרבניים ולבתי הדין השרעיים סמכות לעסוק בבוררות בעניינים אזרחיים, כגון ענייני חוזים, קניין ונזיקין, בהסכמת הצדדים. בהליך הבוררות רשאי בית הדין לדון ולפסוק בהתאם לדין הדתי שהוא דן לפיו.

השר לשירותי דת ממונה על ביצוע חוק זה לעניין בית הדין הרבני. שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה לעניין בית הדין השרעי.

היסטוריה חקיקתית

יהודים דתיים אשר מעוניינים בהתדיינות בהתאם לדין תורה יכולים לפנות לבית דין לממונות ולנהל בו התדיינות משפטית לאחר חתימה על שטר בוררות. אנשים דתיים המעוניינים להכריע בסכסוך אזרחי על פי דין תורה פנו גם לבתי הדין הרבניים, אך באפריל 2006 פסק בג"ץ שבית דין רבני, כגוף ממלכתי, אינו מוסמך להיות בורר בעניינים פרטיים אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק, ומאז בתי הדין הרבניים לא עסקו בכך. חברי הכנסת משה גפני, ישראל אייכלר, יעקב אשר וינון אזולאי הגישו הצעת חוק להסרת הגבלה זו, וב-23 במרץ 2026 אישרה הכנסת את חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026, המסמיך את בתי הדין הרבניים (וגם את בתי הדין השרעיים) לעסוק בבוררות בהסכמת הצדדים. לעניין בתי הדין השרעיים תחילתו של חוק זה שלושה חודשים מיום פרסומו, כלומר החל מ-26 ביוני 2026.

הוראות החוק

החוק קובע כי בית דין רבני או בית דין שרעי רשאי לדון כבורר בעניין אזרחי ובלבד שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך, ושלבית הדין יש סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי לפחות כלפי אחד הצדדים הנוגעים בדבר, או שכל הצדדים הנוגעים בדבר הם תאגידים. צד רשאי להגיש לבית דין בקשה להתדיין לפניו אף טרם הסכמת כל הצדדים, ובמקרה זה מזכירות בית הדין תשלח לצדדים הנוגעים בדבר שטרם נתנו הסכמתם, ותבהיר כי באפשרותם לחתום על טופס הבוררות. עד לקבלת הסכמת כל הצדדים, לא יזמין בית הדין את הצדדים לדיון או יורה להם להשיב לתביעה, לא יזומנו עדים, ולא תתקבל כל החלטה בעניין.

בית הדין רשאי שלא לדון בהליך בוררות לפי חוק זה, מטעמים שיירשמו.

מגבלות החוק

בהליך בוררות רשאי בית הדין לדון ולפסוק בהתאם לדין הדתי שהוא דן לפיו, אך בפסיקתו לא תיפגע זכות מהותית של צד שהוא זכאי לה מכוח אלה:

(1) חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951;

(2) משפט העבודה שאין להתנות עליו, המגן על זכויות עובדים;

(3) חוק המגן על זכויות אדם עם מוגבלות, כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998;

(4) חוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982;

(5) הוראות כל דין החלות על אף כל ויתור והסכם נוגד.

הוראות חוק הבוררות, למעט סעיפים 23 ו-31 עד 35 בו, יחולו על הליך בוררות לפי חוק זה, בהתאמות מסוימות.

דיון ציבורי בחוק

אישור החוק עורר דיון ציבורי בהשפעתו. המצדדים בחוק טענו שהבוררות תהיה בהסכמה של הצדדים, ולעומתם טענו מתנגדי החוק שבמקרים של פערי כוח בין הצדדים, ההסכמה תהיה מאולצת, ושהחוק יוצר שתי מערכות משפט נפרדות במדינה אחת.

הרב הראשי לישראל קלמן בר ראה בחוק תיקון ל"מצב אבסורדי ועוול מקומם הן כלפי הציבור שמעוניין לדון בדיני תורה והן בפני הדיינים שלמדו שנים והתמקצעו גם בעולמות הללו", שבו "במשך שנים מי שהיה מעוניין לקיים בוררות בדיני ממונות יכל לעשות זאת בכל פורום - למעט בפני דיינים בבתי דין רבניים". עו"ד רוני איתן טען שהחוק רק משיב את המצב לקדמותו, שהרי עד פסק הדין של בג"ץ בשנת 2006 התקיימה בוררות בבתי הדין הדתיים, והסיף שצעד זה הוא "לא כפייה, בחירה. חופש לדת, שאינו פוגע בחופש מדת. זה הכל. לא מהפכה, הסדרה. שיטת המשפט לא תוחלף. בסך הכל, לבתי הדין שדנים לפי הדין היהודי, במדינה היהודית, תינתן האפשרות לדון על פי הדין היהודי, עבור יהודים שירצו בכך."

אילה פרוקצ'יה, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, שנמנתה עם ההרכב בבג"ץ שקבע כי בתי הדין הרבניים אינם רשאים לעסוק בבוררות, מתחה ביקורת על החוק, וציינה כי: "בהיבט המשפטי־חוקתי, יוצר החוק למעשה, שתי שיטות של משפט אזרחי לעם אחד במדינה אחת: משפט אזרחי בבית המשפט האזרחי הרגיל, המבוסס על חקיקה ישראלית מודרנית, הנשענת על עקרונות חוקתיים וצומחת ומתפתחת עם שינויי העתים, אל מול משפט אזרחי בבית הדין הרבני, המבוסס על דין תורה והוא בעל סממנים עתיקים־היסטוריים, כלומר בנוי על תפישה משפטית מעולם שונה לחלוטין." היא טענה כי "הפיצול בשיטה יביא בהכרח להתעלמות בית הדין הרבני מעקרונות חוקתיים חשובים המתפתחים בהדרגה במשפט האזרחי הכללי. אלה אינם מצטמצמים לשוויון האשה, אלא משתרעים הרחק מכך גם לתחום החוזים, הקניין, התאגידים ועוד. זכויות הפרט עלולות להיפגע קשות בשיטה המנתקת עצמה מעקרונות חוקתיים החודרים למשפט האזרחי." עו"ד דינה זילבר מתחה אף היא ביקורת על החוק וציינה: "מדובר בהחלשה נוספת של מערכת המשפט הממלכתית באמצעות חיזוק מערכת שמיישמת דין דתי אנכרוניסטי במקום דין אזרחי ומודרני, שנשים לא מכהנות בכלל בערכאותיה ושאינה מחויבת לעקרונות שוויון ולזכויות אדם שעומדים בבסיס שיטת המשפט הישראלית. זו מצידה תתקשה לאכוף חקיקה אזרחית מתקדמת שמתנגשת עם דין תורה, והתוצאה תהיה צעד נוסף בדרך להפיכת המדינה למדינת הלכה."

ב-9 באפריל 2026 עתרו לבג״ץ העמותות משמר הדמוקרטיה הישראלית וישראל חופשית כדי שיורה על ביטולו של החוק, משום שהוא פוגע שלא כדין בזכויות אדם ובעקרונות יסוד של השיטה הדמוקרטית בישראל.

קישורים חיצוניים

• קובץ:Wikisource-logo.svg חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• קובץ:Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• מרדכי קרמניצר, ענת טהון אשכנזי, עמיר פוקס, דפני בנבניסטי, הרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים היא פגיעה בשלטון החוק, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9 בדצמבר 2025
• , אין דין, יש דיין, באתר ynet, 26 במרץ 2026
• שחר אילן, פרס ניחומים למפלגות החרדיות: הכנסת אישרה את הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים, באתר כלכליסט, 24 במרץ 2026
• עו"ד דפני בנבניסטי, מהי הצעת החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים, ומה הסיכונים הטמונים בה? שאלות ותשובות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 30 בדצמבר 2025