חבורה עליזה

חבורה עליזה

נתונים על היצירה
מיקום	{{#property:P276}}

חבורה עליזה (בהולנדית: Vrolijk gezelschap) היא יצירה מרכזית במכלול יצירתה של יודית לייסטר, ומדגימה את שליטתה בז’אנר החברתי, רמיזה מוסרית דקה, טכניקה מתקדמת וחדשנות קומפוזיציונית – הישגים מרשימים במיוחד לנוכח מעמדה כאישה בעולם אמנות שנשלט ברובו המכריע על ידי גברים.

היצירה צוירה בצבע שמן על בד בסביבות שנת 1629, כאשר לייסטר הייתה בת כעשרים בלבד. הציור נחשב לאחת מיצירות המופת שלה, ונמכר במכירה פומבית של כריסטי'ס בלונדון ב-6 בדצמבר 2018 בסכום של 1,808,750 ליש"ט – הסכום הגבוה ביותר שנרשם עד כה עבור אחת מיצירותיה.

תיאור היצירה

חבורה עליזה מציגה סצנה הומוריסטית ותוססת של שלושה צעירים חוגגים, באווירה של שמחה, נגינה וריקוד. הגבר בלבוש כחול מנגן בכינור – מוטיב המזוהה עם בידור וריקוד בציורי התקופה. לצדו מופיעה דמות בלבוש אדום ובכובע מנוצה, פריט המזוהה עם דמות ה"שוטה" בתרבות החזותית האירופית. מבעד לחלון פתוח בצד שמאל נראים גבר, אישה וילד – שלישיית צופים המגיבה לסצנה, מוטיב נדיר יחסית בשנות ה-30 של המאה ה-17, שיהפוך נפוץ בהמשך אצל אמנים כיאן סטיין ויאן מינסה מולנר.

הסצנה משדרת עליצות אך גם כוללת רמזים מוסריים – במיוחד בהקשר של פסטיבל ה-Shrovetide ("חג השוטים"), שנודע בתלבושות פרועות, חיקויים וקרנבל חברתי. בכך, לייסטר מרמזת על השבריריות שבין חגיגה לבין פריצות.

טכניקה וסגנון

לייסטר פעלה בשיטה חדשנית לזמנה: היא שרטטה את הקומפוזיציה ישירות על גבי הבד בעזרת מכחול, ללא רישום מקדים. שיטה זו, שנמצאה גם אצל רמברנדט ופרנס הלס, מלווה לעיתים ב-pentimenti – שינויים במהלך הציור. ניתן להבחין בכך למשל בתיקון במיקום הרגל של הדמות המרכזית.

בניגוד להלס, שהותיר אזורים מהבסיס גלויים, לייסטר נהגה להניח שכבות כהות על גבי בהירות ולעבוד בשיטת "רטוב על רטוב" (wet-in-wet), תוך דגש על מודולציה צבעונית. קפלי הבדים בצבעים אדום וכחול ממחישים זאת היטב. החוקרת אנה טאמרס הדגישה שלמרות הדמיון להלס, סגנונה של לייסטר עצמאי ומובחן.

היסטוריית בעלות ותצוגות

הציור עבר בין ידיהם של אספנים וסוחרי אמנות בולטים, ובהם סר ג'ורג' דונלדסון (לונדון, סביב 1903), בית המכירות פרדריק מולר (אמסטרדם, 1908), תומאס אגניו ובניו (לונדון, 1910), ר.ו. פטיגרו (1929), משפחת ואן דן הונרט (Blaricum) וד"ר ומרת פ.ל. גאליארט (Soest). הוא נמכר והוצג דרך גלריות חשובות באמסטרדם, לונדון ומאסטריכט.

היצירה הושאלה והוצגה בתערוכות מרכזיות, בהן:

• גילדהול, לונדון (1893, 1903)
• מוריצהויס, האג (1935–1940)
• קונסטהאוס, ציריך (1953)
• מוזיאון פילדלפיה, גלריה לאמנות בברלין והאקדמיה המלכותית בלונדון (1984)
• מוזיאון פראנס הלס בהארלם (1993, 2009)
• הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון (2009–2010)

הקשר ליצירות נוספות

• קובץ:Judith Leyster Merry Trio.jpg
• The Last Drop (c. 1629), a possible pendant
  הטיפה האחרונה (בסביבות 1629)
• Self-portrait with easel
  דיוקן עצמי
• חוגגי שרובטייד, פרנס הלס
  חוגגי שרובטייד, פרנס הלס

הטיפה האחרונה – זוג ציורים (Pendant) בעל מסר מוסרי

חבורה עליזה קשורה הדוקות ליצירה נוספת של לייסטר, הטיפה האחרונה (The Last Drop, מוזיאון פילדלפיה לאמנות). שתי היצירות נחשבות לזוג ציורים תלויים – כלומר, נוצרו מתוך כוונה שיוצגו יחד, זה לצד זה, תוך קשר חזותי ותוכני ביניהן (pendants).

הציורים דומים בגודלם, בקומפוזיציה, ובטיפוסי הדמויות. שניהם מציגים רצפת עץ אחידה, המרמזת על חלל משותף. כמו כן, שניהם עברו בבעלותם של אותם אספנים – ובמיוחד סר ג'ורג' דונלדסון – דבר המחזק את ההנחה שהוצגו יחד. בניגוד לסצנת היום העליזה של חבורה עליזה, הטיפה האחרונה מציגה סצנת לילה רוויית סכנה מוסרית – שיכרות, שלד, גולגולת ושעון חול, סמלים של מוות והוללות. הקבלה זו יוצרת מסר מוסרי: משמחה לפריצות, מיום ללילה, משפע לקץ. החוקרת סינתיה קורטנהורסט-פון בוגנדורף רופרת ציינה שגם בתוך חבורה עליזה יש רמזים מוסריים – למשל בדמות הלובשת אדום וחובשת כובע מנוצה, המאזכרת את דמות השוטה במסורת הקרנבלית. בכך, הסכנה מצויה כבר ברגעי השמחה.

דיוקן עצמי – אזכור מכוון לדמות מתוך הציור

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דיוקן עצמי (יודית לייסטר)

בציור דיוקן עצמי של לייסטר (כ-1633, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, האמנית מציגה את עצמה מציירת את דמות הכנר מ-חבורה עליזה. סריקות אינפרא אדום הראו כי בתחילה הופיע על הקנבס דיוקן נשי אחר, שלייסטר שינתה – אולי כדי להדגיש את כישוריה כציירת ז'אנר ודיוקן גם יחד. חוקרות כמו פרימה פוקס הופריכטר פירשו את דמות הכנר כסמל לחוש השמיעה, לטבע הסנגוויני או לחדוות היצירה. פיטר ווילוק הציע שהקבלה בין קשת הכינור למכחול של לייסטר מדגישה את שליטתה המקצועית. שילוב דמות זו בציור אישי מעיד על חשיבותה בעיני האמנית עצמה.

השפעות והשוואות

• פרנס הלס – חוגגי שרובטייד (1616): קומפוזיציה דומה ניכרת, במיוחד בדמות המציגה תנועה מנוגדת בין המבט למחווה. רופרת ציינה כי לייסטר מעבדת מוטיב מהציור של הלס – הדמות המרכזית ברקע המצביעה לצד אחד ומביטה לשני – כהתכתבות ישירה.
• ז'אק קאיו – Balli di Sfessania (1622): סדרת תחריטים איטלקית המציגה ליצנים רוקדים (זאני) מהקומדיה דל'ארטה. לייסטר ככל הנראה הושפעה מהדימויים האלה: הדמויות בציור מזכירות את הביגוד וההבעה של ליצני הקרנבל. ייתכן שלייסטר הכירה את הסדרה דרך הפצתו בהולנד.
• יאן סטיין ויאן מינסה מולנר: למרות שהשימוש בדמויות המציצות בסצנה ייהפך נפוץ יותר ביצירתם, בתקופתה של לייסטר המוטיב היה נדיר. לייסטר הייתה חלוצה בשילוב זה. יתרה מזאת, מולנר – בן זוגה – השתמש באותו אביזר מוזיקלי (כינור), דבר המרמז על ציוד סטודיו משותף.

מסר מוסרי ופרשנות

הציור משלב ריאליזם חברתי עם מסר סמוי. דמות הליצן והאזכורים לקרנבל מצביעים על ביקורת מוסרית עדינה, בסגנון שמאזכר את ספינת השוטים של סבסטיאן ברנט (1494). רופרת סברה כי הכללת דמות הכנר בדיוקן העצמי קשורה לפתגם ההולנדי: "ככל שהוא יותר צייר – כך הוא יותר פרוע" (מתוך קארל ואן מאנדר, Het Schilder-Boeck, 1604). ציור זה, על כל משמעויותיו, מעיד על מודעות עצמית של לייסטר כבעלת קול מוסרי באמנות.